ישראל היא כנראה המדינה שתושביה הכי עסוקים בלקטר עליה • אבל אם רק מורידים את מעטפת הכעס מגלים שכולם כאן, כנראה בגלל שאכפת להם

ידיד טוב שלי מהתיכון פירסם בפייסבוק לפני כמה ימים שאלה לכלל חבריו: "אם הכל כל-כך חרא במדינה הזאת, אז למה כולם נשארים פה?" (כאשר הסאב טקסט של השאלה הזו הוא: "לא טוב לכם? תלכו! למה אתם ממשיכים להתלונן ולהעכיר את האווירה? הדלת פתוחה"). נראה שהבחור קצת מתוסכל מהקריאות החוזרות ונשנות כנגד המדינה ושלדעתו, לא הגיוני שאנשים שלא מפסיקים להגיד כמה קשה להם ורע להם פה וכמה היו שמחים לעזוב, לא מממשים את ה"איום" הזה וממשיכים לגור כאן למרות זאת. למה הם לא פשוט מוציאים את המזוודות, אורזים את כל הבית ונוסעים כמה שיותר רחוק מכאן, אל מקום שבו שורר שקט בטחוני, ששכר המינימום בו שואף לאינסוף, שהחינוך בו מסובסד על ידי המדינה ושהטמפרטורות בו נמוכות משמעותית?
השאלה שאמיתי העלה איננה מרחיקת לכת במיוחד או חדשנית, היא שאלה לגיטימית ואולי אף מתבקשת. מה גורם לאנשים להישאר במדינה הזו למרות שקשה פה ולמרות המצב הכלכלי והביטחוני והאיומים התמידיים מאיראן? תשובה כמו "מזוכיזם", שאני עצמי השמעתי, לא ממש תתקבל. אז מה בכל זאת גורם לנו להישאר פה ולהיות תמיד מוטרדים מהמצב?
אני מאמינה שהשיח הזה של אנשים שבאמת לא מרוצים מהמדינה וגם לא מרגישים שום זיקה אליה, התחיל רק עם העלייה מברית המועצות בשנות ה-90 של המאה האחרונה. בניגוד לעולים מעליות הראשונות וממבצעים כמו "מבצע שלמה" שהגיעו כמהים ליישב את הארץ וחדורי רוח הציונות, חלק גדול מהעולים מברית המועצות הגיעו לכאן בלית ברירה – המשטרים הקומוניסטיים בדיוק קרסו, הם רצו לברוח מהזוועות ומהאנטישמיות שהופנתה נגדם והגיעו לארץ פשוט כי לא יכלו לקבל אשרת כניסה לארצות הברית. הכמות האדירה של העולים שהגיעה לארץ (קרוב למיליון עולים!) יחד עם העובדה שרבים מהם הגיעו לארץ אמנם בתוקף חוק השבות, אך לא היו יהודים בדתם, לא איפשרה קליטה אמיתית שלהם. רובם לא הפך "ישראלי" ובטח שלא נמלא בחדוות הציונות, אלא המשיך לדבר בשפתו ולחגוג את חגיו.



בשיעורי התנ"ך וההיסטוריה בבית הספר מלמדים את התלמיד הישראלי בדיוק מה שהוא צריך לדעת על הסיבה להיותו כאן: סיפורי אבות, הבטחות אלוהיות, הליכה של 42 שנים במדבר, גלות, ציונות, עליות, השואה, פרעות, הקמת המדינה ומלחמת העצמאות. אבל מה להבטחות אלוהיות ולעלילות ספק נכונות ספק לאו לאדם חילוני? אז לחילוני יש ציונות. אבל מה בנוגע לרוסי? מה לציונות ולשואה לעולה מברית המועצות לשעבר שעלה מתוקף חוק השבות, אך למעשה גדל כרוסי לכל דבר ו"דת" הייתה אצלו מילה גסה? כלומר, לא לכולם הסיבות האלה מתאימות.
לכך אפשר להוסיף כמובן סיבות של נוחות – ייתכן מאוד שהרוב הגדול של אנשים שאין להם שום זיקה אל הארץ ושרוצים לעזוב אותה באופן תיאורטי, מעדיפים להישאר מתוך עצלנות או מאיזשהו חשש לקחת סיכון, בין אם מדובר בפחד מהקושי ברכישת השפה ועד לרכישת החברים ומציאת עבודה. אבל קשה לי להאמין שזה מה שיגרום לכל-כך הרבה אנשים לוותר על חיים מלאים בוורדים ושושנים. אולי מה שמחזיק אותם כאן זו המשפחה המורחבת שהם לא רוצים לעזוב. אבל זה שוב משאיר את מרבית העולים מברית המועצות לשעבר, שלא באו עם משפחה, מאחור.

תוך כדי שעונים לשאלתו, אמיתי מעלה עוד קושי: מה עם כל השמאלנים שמרגישים שלגור בארץ זה לתמוך בכיבוש? אם הם חשים כך, למה הם עדיין פה? מי אוסר עליהם ללכת? אני מאמינה שהתשובה לכך אינה מורכבת. הם נשארים פה כי הם אוהבים את הארץ הזו, על נופיה, שביליה ואפילו על אנשיה (למרות שהם חושבים שהם בורים ועמחה). הם לא שונאים את המדינה, הם פשוט מתנגדים למדיניות של הממשלה הנוכחית בראשותו של ביבי ואולי אפילו מתנגדים למדיניות של הממשלות הקודמות. הם, אם כן, במקרה הגרוע שונאים את הממשל. בואו נודה בזה: אם כל-כך אכפת להם ממה שקורה במדינה הזאת, בכל תחום ותחום, ואם הם נלחמים על זה, כנראה שעמוק בלב, הם גם אוהבים את המדינה הזאת הרבה יותר ממה שהם מוכנים להודות.
אפשר אולי להגיד את אותו הדבר עלינו. אנחנו נהנים להתלונן, זה עושה לנו טוב – ככה אנחנו מוציאים קצת קיטור אחרי יום עבודה ארוך. לפעמים קשה פה ויש איומים קיומיים מצפון ומדרום, לפעמים אפילו ממש רע. אבל אי-שם, בין ערימות הביקורת והציניות, בין הפחד מכיליון והקשיים הכלכליים, אנחנו אוהבים את המדינה הזאת מאוד ולעזוב אותה? ובכן, זו ממש לא אופציה.

וקטנה לסיום:
בסך הכל, נראה שבין העלייה מברית המועצות לזו מאתיופיה יש הרבה נקודות דמיון ועיקרן המסה הגדולה של עולים שהגיעה בבת אחת וההתיישבות יחד, דבר שאיפשר שמירה על חגים ומועדים שהתגבשו בגולה וכן על השפה. אך ישנו גם הבדל משמעותי: העולים מאתיופיה, בניגוד לאלה מחבר העמים, חלמו על ארץ ישראל במשך שנים. במגילת העצמאות נכתב בדיוק על עם כזה, עם שלא משנה כמה זמן עבר, לא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו.