חבר הכנסת המקומי יריב לוין יודע איך למשוך אליו אש ולתפוס בעקבותיה כותרות. הפעם הקים עליו יריבים מכל קצות הקשת הפוליטית, עם הצעתו לתקן את חוק האיסור על לשון הרע, באופן שיחמיר את הענישה על מי שעובר עליו.
דיעותיו המוצהרות של לוין ממקמות אותו בקצה הימני של הליכוד. כשציפי לבני תוקפת את יוזמתו הנוכחית מעל במת הכנסת ומציגה אותו כאויב חופש הדיבור, ניתן לפקפק במניעיה. כשעיתונאי ב"הארץ" מציע שמטרת המהלך היא להלך אימים על התקשורת בנושאים מסויימים (גידי וייץ) – שווה לבדוק את הטענה הזו היטב, ולפקפק גם בה. אבל כאשר מי שמתייצב להגן על העיתונות החופשית מפני לוין וחוקותיו הוא חגי סגל – כדאי מאוד לקרוא את דבריו בעיון.

סגל, איש "המחתרת היהודית" שריצה שנתיים מאסר בגין "השתייכות לאירגון טרור" ועבירות נוספות, הוא ימני בכל רמ"ח ושס"ה. אבל מזה כמה עשורים הוא גם חלק אינטגרלי מעולם העיתונות. ה"תקשורת העויינת", אם תרצו. בעל טור בעיתונים המרכזיים ("חדשות", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות"), שדר ברדיו ובטלויזיה, ולא פחות חשוב – אביו של העיתונאי (המצויין) עמית סגל. המשפחה פועלת בתוך ה"תעשיה" וחזקה על סגל שהוא מבין היטב מתי יוזמת חקיקה בנושא היא מסוכנת – אפילו אם היא באה מבית מדרשו של חברו למחנה הימני קיצוני.
בטור מעניין שפירסם באתר "ואללה" תקף סגל את היוזמה. הוא לא התעכב על סיסמאות כמו "הצרת דרכה של העיתונות החופשית" והצביע בפשטות על המלכודת הסמויה בהצעת החוק. זו המחייבת לאפשר "לנפגע או לנציגו להוסיף את תגובתו המלאה לפרסום". סגל יודע שהדבר בלתי אפשרי, משום ש"תגובה מלאה" יכולה להשתרע על פני עשרות דפים ועשרות דקות שידור. הסעיף הזה יניא כלי תקשורת מפירסום עשרות ומאות סיפורים, שכן אם לא תפורסם "התגובה המלאה" – הם ייאלצו לשלם אוטומטית עד 1.5 מיליון שקל.

אפשר לתקן בקלות את הצעת החוק באמצעות מחיקת המילה "מלאה", ואולי לוין יעשה זאת. לבד מכך אני שותף להשקפה שלו ושל סגל על שאין מניעה להחמיר בעונשו של כלי תקשורת, שחטא והורשע בהוצאת לשון הרע.