לא רבים מודעים לעובדה שאהוד אולמרט הועף מכסא ראש הממשלה בסיוע פעילות ארוכה וסבלנית של ארגוני ימין שוליים ובלתי מוכרים. לפני שנים לא מעטות, כשעוד היה יד ימינו של שרון – סומן אולמרט על-ידי גורמים בימין כמי שכדאי לחפש שלדים בארונו ולאוורר אותם, כחומר גלם לחקירות נגדו. בריש גלי פורסמו בעיתונים (בעיקר במקומונים בירושלים) מודעות הקוראות למי שיש לו "חומר על אולמרט" (ציטוט חופשי) להעבירו אליהם. ובאמת – בתוך זמן קצר הבשילו ופורסמו סיפורי טלנסקי, מעטפות, סוכנויות נסיעות ועוד פרשיות – שהפכו לכתבי אישום ובעטו את אולמרט מכסאו הרם.
באופן אישי הצטערת על לכתו של אולמרט בעת ההיא, שכן לא היה טוב ממנו (כקיצוני לשעבר שהתמתן) להוליך את ישראל במשעול מדיני נכון ופרגמטי. אבל מה שעשו פעילי הימין היה לחלוטין במסגרת המשחק הדמוקרטי. לא נותר אלא להצטער שעל חטאי אולמרט הצעיר והטיפש שילמנו בסוף יחד עם אולמרט המבוגר והחכם.

זוהי נשמת אפה של הדמוקרטיה: הזכות והחובה לבקר מבפנים, לחשוף לקויות ועוונות ולהביא אותן לידיעת הציבור. איש לא ניסה להצר את צעדיהם של אותם גורמי ימין או למנוע מהם "לאסוף חומר" על אולמרט. עובדה – החומר נמצא ראוי לדיון בית המשפט. אבל כעת, כאשר ממשלת נתניהו (מחוזקת בעריקי "עצמאות") שולטת בארץ, הכללים משתנים. ממשלה רעה זו מבקשת לאפשר לה להכריז על מי שתרצה כעל "ארגון עוין לישראל", ולסתום את פיו באמצעות תרגיל עלוב של הגבלת מימון מחו"ל.

החוק הפשיסטי שבפתח אינו נגד כל ביקורת שהיא. הוא מיועד להכניע ביקורת שהממשלה אינה חפצה בה. היום אלו נשות "מחסום ווטש" – מחר יסתמו את הפה לתושבים הלא חרדים של בית שמש, הנאנקים תחת מגפי שכניהם. להגביל את הביקורת הפנימית בצורה כזו היא לשון אחרת למסר האמיתי שלנו לעולם: "כן. יש לנו מה להסתיר".