טקס האזכרה השנתי לנספים באסון הכרמל הפך השבוע לסאגה הזויה כשדווקא ההתייחדות עם משפחות הקרבנות נהייתה שולית כשמשפטיו הבודדים של המנחה דן כנר מיקדו את תשומת הלב התקשורתית.
אז נכון, הדברים נאמרו מתוך יומרנות מאולצת ואולי גם כדרך אגב, אבל ההתנפלות הציבורית ובוודאי זו של אמצעי התקשורת הפכה את היוצרות והתעסקה בשולי ולא בעיקר. לא לכך התכוון המשורר כשאמר: סדר יום ציבורי כסדר יומה של התקשורת אבל לפעמים צריך לשים את הגבול בין החדשותי לרכילאי. אין ספק בכלל כי בלשכתו של נתניהו יתנו השבוע את הדין על הנאום, רצוף המשפטים התמוהים מידי שנאמרו מול קהל המשפחות הטעון ממילא. הרי כל כותב נאומים ובוודאי שלל יועצי התקשורת המככבים בלשכתו של ראש הממשלה היו משמיטים את הדברים המפליגים על פעולותיו של נתניהו בעת האסון לפני כשנה.

אז אמנם מדובר בכשל נקודתי, אבל מכאן ועד לצאת בכותרות ענק המנפחות את הנאמר באופן מוגזם ויש שיגידו גם מניפולטיבי זה כבר עולם אחר. והנה שוב, מאירוע המבקש לרחוש כבוד למשפחות הקרבנות ומנציח את זכרם מצאנו עצמנו מתעסקים בקול האחר אשר הפעם, סבורני, לא נחוץ ובעיקר פוגע ברגשותיהם של המשפחות שרק לפני שנה אבדו את היקר להם מכל.
תקשורת היא אמנם כלי להבעת עמדות אך לעתים עליה לשמש כאמצעי המוקיר, מכבד וגם יודע לשתוק, כשצריך.

וככה הלכה לה ונעלמה עד דק הנצחתם של עשרות כבאים שרק לפני שנה עשו את דרכם לעוד יום של משימה אותה הם כבר לא יעשו שוב.
הנצחה ראויה? חוששני שלא!