לפני שנתיים וחצי נסעתי כחלק ממשלחת בני נוער למחנה-קיץ בארה"ב • המפגש עם שכנינו הערבים שהגיעו מכל קצות העולם הערבי החזיר אותי לישראל עם הרבה תובנות • מומלץ בחום!

לפני שלוש שנים, כשהייתי בכיתה ט', נכנסו לשיעור בכיתתי זוג תלמידי י"א וסיפרו על מחנה שנסעו אליו דרך ארגון בשם "זרעים של שלום" (Seeds of Peace). הארגון הוקם על-ידי העיתונאי היהודי-אמריקני ג'ון וולק בשיתוף עם פוליטיקאים מהעולם (בין היתר רבין, פרס, קלינטון וערפאת) והמטרה שלו היתה להפגיש בני נוער מאזורי סכסוך בעולם. הם סיפרו שהמחנה מתקיים מידי שנה במיין שבצפון ארצות-הברית.

אל המחנה מגיעים צעירים יהודיים מישראל וארצות הברית וערבים מהארץ, מהרשות הפלסטינית, ממצרים ומירדן. התלמידים היו נלהבים לספר שבמחנה הם גרו יחד, עשו פעילויות ספורט וערכו שיחות מידי ערב. רבים בכיתה שלי התלהבו מהרעיון ורצו להציג מועמדות. אני חייב להודות שלא הייתי בטוח בעניין, אבל החלטתי לנסות. להפתעתי נבחרתי כנציג השכבה (יחד עם שתי בנות נוספות) ולאחר שלבי מיון נוספים הבנתי שהנה, אני עומד לנסוע.

לא כל-כך ידעתי למה לצפות והיו לי כל-מיני חששות. קודם כל, זו היתה בשבילי הפעם הראשונה לנסוע לחו"ל בלי ההורים. מעולם לא נפרדתי מהם ליותר מחמישה ימים ולא ידעתי איך ארגיש (היום, אחרי שנתיים וחצי בפנימייה, המחשבה הזו נראית לי משעשעת). חששתי גם מהרעיון שאצטרך לדבר רק אנגלית במשך קרוב לחודש. חששתי שלא איהנה מכל הפעילויות הספורטיביות. בנוסף לכל החששות האלה, לא ידעתי אילו מין יחסים הולכים להיות בינינו לבין המשלחות הערביות. בסופו של דבר זה היה אולי החודש הבלתי-נשכח ביותר בחיי. היה מאד כיף, והנופים היו עוצרי נשימה, אך זה לא העניין מבחינתי.

(צילום: Marco Michelini)

פעמים רבות גם הופתעתי לרעה. גדלתי לא להאמין לסטריאוטיפים – האמנתי שהדעות שמוצגות לנו על מסך הטלוויזיה הן קיצוניות ושהעם הפלסטיני חושב אחרת. פעמים רבות התבדיתי. גיליתי שהנערים שהגיעו, אפילו שהם מהשכבה המשכילה והעשירה של האוכלוסייה הם שטופי מוח. אחד הנערים המצריים איתם התיידדתי אמר לי יום אחד בפיזור דעת ש"זה ידוע שהשואה קרתה בגלל שהיהודים גנבו כסף והכינו מצות מדם של ילדים נוצריים". לא האמנתי למשמע אוזניי.

גם היהודים מארה"ב, ששמרו לכאורה על ניטרליות עד לאותו משפט, היו מזעזעים. מה שמזעזע לא פחות בסיפור הזה, לדעתי, הוא שאותו נער היה בין יוצאי הדופן ששמעו בכלל משהו על השואה. הנערים שהגיעו לשם היו בין הבודדים שרצו לדבר עם ישראלים ואפילו אצלם השנאה היתה עמוקה מאד. השיחות איתם גרמו לי להבין שהבעיה היא לא רק בתוואי של גדרות או בחלוקה של שטחים קדושים. הבעיה טמונה בנו כבני אדם. לא חזרתי אופטימי יותר, שמאלני יותר או "אוהב-ערבים" חלילה. עם זאת, אני מוכרח לציין שחלק מחבריי למשלחת חזרו עם מסקנות שונות.

לצערי, גם בארץ יש לא מעט אנשים שטופי מוח ואכולי שנאה שבאמת "גילו שלערבים אין קרניים". זאת אולי התגובה שמקימי הארגון ציפו לה וייחלו לה. אני יצאתי מראש מנקודת מבט שונה לגבי שכנינו הערבים, ולכן השינוי שעברתי היה לכיוון אחר.

אני חושב שהנסיעה הזו היתה חשובה והייתי ממליץ לארגון להמשיך ולשלוח צעירים למחנות-הקיץ האלה. פעמים רבות אנחנו אומרים כלאחר יד ש"הערבים רוצים את זה" או "הערבים חושבים ככה" בלי שבאמת שמענו אי-פעם את אותם ערבים. המחנה הזה נתן לי, ולשאר הנערים, הזדמנות לשמוע מה חושבים באמת חלק מאותה אוכלוסיה. גם לנערים צעירים בני 15 לא חסרות דעות קדומות וגם הם עלולים להיות שטופי מוח.

היתרון של אותם נערים הוא שהם עוד יכולים לשנות את דעתם ולראות את הדברים בצורה שונה ויותר מזה, שיש להם יכולת השפעה על העתיד. אני יודע בוודאות שהישראלים אשר פגשו את הצעירים הערבים במחנה, היו שונים מהותית ממה שהם דמיינו לעצמם. אני גם רוצה לקוות שהעובדה הזו השפיעה, לפחות במעט, על הצורה שהם רואים אותנו.
הלוואי שהיו יכולות להתארגן יותר קבוצות כאלה. רוב האנשים שיצאו איתי למשלחת היו מראש פתוחים יותר ובעלי עניין רב יותר. לדעתי, יש חשיבות לקבוצות כאלו, דווקא לא מהמקום של "לשכנע את המשוכנעים" אלא מתוך צורך לחשוף אנשים שלא מודעים למצב. כמעט כל האנשים שחזרו איתי מהמשלחת הפכו לפעילים יותר מבחינה פוליטית. לאו דווקא בהשתייכות המפלגתית למרצ או לחד"ש אלא גם לסיעות אחרות מהקשת הפוליטית. אני חושב שזה דבר מצוין.

בימים אלו מתחילים המיונים של משרד החינוך לקראת משלחת בני הנוער לשנה הבאה. הייתי רוצה להמליץ בחום לתלמידי כיתה ט' לנצל את ההזדמנות ולנסות להתקבל למשלחת. זאת באמת חוויה של פעם בחיים (סליחה על הקלישאה). זאת הזדמנות לפגוש אנשים מדהימים מכל העולם (לי יצא לפגוש ישראלים, פלסטינאים, אמריקנים, מצרים, ירדנים, הודים, פקיסטנים, אפגניסטנים, יוונים ובריטים) שעם חלקם בטח תישארו בקשר עוד הרבה שנים. למרות כל הקשיים זו היתה גם חוויה כיפית בצורה יוצאת מן הכלל. אני יכול לומר שכשעזבנו את המחנה אפשר היה אפילו לחוש את הלחלוחית שהרטיבה את עינינו.
הירשמו בהמוניכם!