ביום חמישי שעבר הגיע לסיומו משפטו של תושב רעות, שבנו ירה בשוגג באורן מזרחי לפני כשלוש וחצי שנים, באקדח שהיה שייך לאב ברשיון. האב הואשם בגרימת מוות ברשלנות (אשמה ממנה זוכה) וב"הזנחת כלי יריה" (עבירה בה נמצא אשם. פירוט המשפט והרקע – בהמשך הכתבה). לאחר שנפסק דינו ונקבע כי הטיעונים לעונש יישמעו בהמשך השנה, נפגשנו עם האב שהביע את רצונו לפרוש את גירסתו וגירסת משפחתו למה שאירע בשלוש וחצי השנים האחרונות. זאת בפעם הראשונה מאז האסון.

 

"אני לא שמח בתוצאה וזו לא קלישאה. אני אדם שלוקח אחריות. עשיתי כבר שטויות בחיים ולקחתי אחריות ואני לא משחק משחקים. אנשים טועים. זה קורה, צריך לקחת אחריות וזה המסר המרכזי שלי גם לילדי. אי אפשר להיות שמח ומסופק. העצב הוא אותו עצב. אין פה מנצחים ומנוצחים בסיפור הזה".

"בית המשפט קבע שאני שמרתי על הנשק בהתאם להנחיות, והשופטת מקבלת את עמדתי לגבי השמירה על הנשק והסתרת המפתח. לאורך כל ההכרעה היא מקבלת את גרסתי המלאה ומאמינה לה. השופטת קיבלה את דרך השמירה ואת אופן השמירה, והיא לא ביקרה את צורת הנעילה והשמירה ואף ציינה שהזמנתי מגירה מיוחדת לאקדח, כמה כאלה יש פה ביישוב? תשאל אנשים ותראה. מהצד השני היא קובעת שאיבדתי שליטה על המפתח הרזרבי שלי, זה נכון וגם אמרתי זאת במשטרה, אבל זה נבע מכך ששמתי אותו במקום מאוד בטוח, ובגלל שלא נזקקתי לו עשרים שנה, איבדתי קשר איתו".

"תמצא לי אדם אחד בעולם שלא יכול לטעות בזה. המפתח הזה לא יצא מעולם מהחדר למעלה, ופתאום אישתי מראה לי מפתח שנמצא במכונת הכביסה, ואני לא יודע שהיא כיבסה את הווילון, איך אני יכול להעלות על הדעת שזה המפתח של המגירה? אני לא ידעתי ואני גם לא חושב שהייתי צריך לדעת. אני חושב שהיא החמירה איתי".

"השופטת מצאה את האיזון האנושי, לא המשפטי, על מנת שמצד אחד לא יעשה לי עיוות דין ולהרשיע אותי בגרימת מוות ברשלנות, ומהצד השני שמשפחת מזרחי תוכל לצאת החוצה ולהגיד את מה שהיא אומרת היום".

"עדיין לא קראתי את פסק הדין. במידה שזה מספק את משפחת מזרחי, ושתי המשפחות תוכלנה לנסות לבנות חיים אחרי מה שקרה ולאחר שמסלול החיים השתנה בצורה כזו, זה יהיה שיקול מאוד משמעותי מבחינתי לא לערער. ואני אומר את זה גם אם מבחינה משפטית אני אראה שיש עניין וסיכוי לערעור כזה".

"מהיום הראשון אייל האשים אותי שהרגתי לו את הילד, ואני מהיום הראשון אמרתי שיכול להיות שהיו פה יועצי אחיתופל כי לבוא ולהגיד שהייתה פה רשלנות שצועקת לשמיים זה לא לעניין, וזה לא מה שיצא מפסק הדין. גם בהרשעה בסעיף הקטן השופטת אמרה שזה הרף המינימלי, ההרשעה הקלה יותר מבין שני סעיפי ההזנחה. לכן כל ההתלהמות שאני הייתי האשם הישיר לא היית במקומה. כמעט חלפו שלוש וחצי שנים ובאיזשהו שלב אדם צריך לעצור ולהגיד אולי גם אצלם קרה משהו, וזו הייתה התגובה הראשונה של אייל ביום הנורא".

"מה שקרה זה שבאו גורמים במשטרה שחקרו את האירוע ואמרו להם שהיתה רשלנות. עכשיו מי שאמר להם את זה צריך להתנצל. לא בפני אלא בפני משפחת מזרחי. נניח שמה שאני עברתי בתקופה הזו היה מגיע לי. אבל מה עליהם? בגלל טענה כזו הם חיו בתחושה כזו כל כך הרבה זמן".

"אני לא מתכוון לעזוב את היישוב וגם אין לי ציפייה שהם יעזבו את היישוב. אני השתתפתי בבניית היישוב. זה הבית שלי. העצים שאתה רואה פה - אני נטעתי אותם ביחד עם הילדים שלי. ואם היישוב הזה מוצלח באופן כזה שמשפחת מזרחי החליטה לבוא לגור פה - זה בזכות אנשים כמוני, שעשינו יחד יישוב צבאי מוצלח. הם באו לגור פה בבית שלי, לכן הקריאה לעזוב את היישוב היא לא במקום".

"אייל אומר כל השנים שאני אקח אחריות, אבל מצד שני הוא אומר שאני אעזוב את היישוב. זה לא הולך ביחד. אם אני אומר לבן שלי שאנחנו לוקחים את הציוד ועוזבים למקום אחר שבשום צורה לא יזכיר לנו את מה שקרה, זה הדבר ההפוך מלקיחת אחריות. לקיחת אחריות זה להישאר כאן ולשאת בנטל שצריך לשאת בו ולא לשכוח ממנו. אני יכול לעבור לכל מקום, אבל איזה מסר אני נותן לבן שלי? זה לא נכון. כמו שהטרגדיה הזו מלווה את משפחת מזרחי כל יום ויום, ובאופן הכי הגיוני, היא מלווה גם אותנו. אין פה חגיגות, כמובן שיש שמחות כמו בכל משפחה, אבל אין פה חגיגה. יש להם טענה שאני הולך לעבודה. אני לא צריך לפרנס את המשפחה? אשתי לא עבדה במשך שנה וחצי. יש להם טענה שהילד הולך לבית הספר ויש להם טענה שהחיים ממשיכים. אז אני מתנצל באמת ואני מבקש סליחה, אבל החיים ממשיכים, יש לי משפחה ואני צריך לשאת אותה. היו חברים שהגיעו אליהם חודשיים לאחר המקרה וסיפרו להם שהילד הלך לבר מצווה של אחד החברים ורקד שם. אני לא מבין מה הטענה, זה חלק מהחיים. זאת הייתה שנת בר מצווה. לבן שלנו לא היה בר מצווה. ביטלנו את המסיבה, אבל ללכת לשמחות של אחרים זה לא בסדר? הוא הוזמן וגם אנחנו ושיכנענו אותו ללכת כי הוא צריך, למרות האסון הכבד, להמשיך הלאה. אם יש להם חבר שרץ לספר להם שהבן שלנו היה שם ורקד, אז באמת יש להם חבר מצוין. מה הוא עשה להם טוב על הנשמה בסיפור הזה? לה הוא היה צריך לעשות את זה? זה רק פגע בהם".

"אני אומר את זה בצורה הכי ברורה, שללא העזרה של היישוב הזה, גם לנו וגם למשפחת מזרחי, אני לא יודע אם היינו יכולים לעמוד בזה. המשמעות של היישוב הקהילתי הייתה עצומה. הקהילה חיבקה את שתי המשפחות פה וכל היישוב התגייס והביע הזדהות והשתתפות בכאב ולנו זה מאוד עזר בהתמודדות. אני לא יודע אם במקום אחר היינו מצליחים להתמודד עם זה".

"אני לא רוצה להיכנס לזה ולא בגלל שאין מה לספר ושלא הייתה התמודדות קשה. אלא בגלל שכל דבר שאני אגיד בתחום הזה, משפחת מזרחי תיפגע מזה. לאורך כל הזמן הם מרגישים שהם הנפגעים היחידים מהמקרה הטרגי הזה. גם בבית המשפט, כשאשתי בלי כוונה אמרה בעדותה שקמנו מהשבעה,

הם כעסו. אנחנו באמת מתאבלים על האובדן שלהם, הם כועסים על זה, ואני האחרון שיכול לבקר אותם ולשפוט אותם. היו פה דברים מאוד קשים כמו טיפולים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים בשביל הילד. הוא היה במצב מאוד קשה, הוא רצה להתאבד, הוא דפק את הראש ברצפה ליד השוטרים וביקש להיקבר ליד אורן, ובתור הורה אני צריך להוביל את הילד הזה לחיים למרות מה שקרה. אבל אני לא רוצה לפרט כי זה פוגע בהם".

"אני לאורך השנים לא הסכמתי להתנהל דרך התקשורת וזו הפעם הראשונה והאחרונה שאני עושה את זה. כי אי אפשר שרק צד אחד ידבר כל הזמן והצד השני לא יתייחס. אבל זו באמת דרך שלא נראית לי נכונה. עד מתי לא נצליח לדבר בינינו? הם אומרים שלא מעניין אותם מאיתנו ולא מהסבל שלנו וזה בסדר. אני רק חושב שהתמודדות ביחד הייתה יותר חיובית לשני הצדדים. אם הבחירה שלהם היא ככה, זה בסדר. אבל שידעו שיש עם מי לדבר. על כל דבר יש עם מי לדבר. לבי לבי על המשפחה וגם אם הייתי מזוכה במאה אחוז לא הייתי שמח".

"את הפעילות הציבורית שלי ביישוב הפסקתי, אבל עכשיו זה נגמר ואני חוזר לפעול. אנחנו חלק מהקהילה לכל דבר ועניין וככה אני יודע להתמודד ולקחת אחריות על מעשי".

 

"כן אבל הם מעולם לא נענו. המצב שנוצר, שאנחנו צריכים לשאת בכאב שלהם ובהתמודדות שלנו לבד, זה מצב שהם כפו אותו, לא נראה לי שזה הדבר הכי נכון והכי טוב, אבל זו המציאות. כל פנייה שלי שנעשתה, הם לא רוצים לדעת עליה שום דבר. ואני חייב לכבד את זה. הבן שלי רצה לבוא אליהם לכרוע ברך ולבקש סליחה. זה הדבר הראשון שהוא רצה, אבל לא הייתה אפשרות. אנחנו ביקשנו לבוא אליהם הביתה עם הבושה ולקיחת האחריות, להסתכל להם בעיניים ולבקש מהם סליחה, אבל זה לא הסתדר. גם מכתב שאישתי כתבה להם התקבל בסוף רק בדואר רשום, מה יכולנו לעשות יותר? אני לא חושב שזה טוב כי כל זמן שלא נוצרת האינטראקציה הזו בין המשפחות זה לא נפתר וזה נשאר פתוח".

"היד שלנו מושטת תמיד וכל המשפחה שלי הייתה מאושרת אם היינו יכולים לחבק אותם ולשאת ולו במקצת את הכאב ביחד איתם".

 

בחזרה ליום חמישי שעבר, לאולמה של שופטת השלום ליאורה פרנקל שדנה בתיק.

להקראת פסק הדין הגיעו בני משפחת מזרחי ובני משפחת הנאשם עם קרובי משפחה נוספים. מספר דקות לפני תחילת הדיון הודיע נציג משמר בתי המשפט למשפחת מזרחי ולמשפחתו של הנאשם כי הוחלט לקיים את הדיון באולם קטן ולאפשר את כניסתם של שני מלווים נוספים מכל צד לאולם. למרות ניסיונם של בני משפחת מזרחי לשנות את ההחלטה, הוכנסו בפועל, מלבד הוריו של אורן והסבא והסבתא, עוד שני קרובים, וכך היה גם אצל משפחת הנאשם.

בתחילת הדיון אמרה השופטת פרנקל: "אסון כבד נפל על שתי המשפחות, על משפחת המנוח ועל משפחת הנאשם. שתי משפחות נהרסו, והאסון והטרגדיה ילוו את שתי המשפחות". בהמשך ציטטה השופטת מדברי הילד היורה, לאחר שנודע לו שאורן מת. "לא מגיע לא' למות. מגיע לו לחיות. אני פושע. אני רוצח. תגידו להורים שלו בשמי שהייתי מת כדי שהוא יחיה. וכי צריכים אותו יותר ממה שצריכים אותי ואני אשם לגמרי".

השופטת המשיכה: "אסון נפל גם על ילד קטן, קטין שעד לסוף חייו יהיה עליו לשאת את העובדה שבגין אירוע איום ונורא שארע ברגע קופחו חייו של נער אחר, ומעשיו הביאו אסון עליו ועל בני משפחתו".

לאחר מכן הקריאה השופטת את פסק הדין וציינה שלמרות שהיא מאמינה לגרסתו של הנאשם בנוגע לצורה ואופן השמירה על הנשק, "עדיין אני סבורה כי הנאשם לא פעל על פי ההנחיות".

לגבי אשמתו של האב בעבירת "הזנחת כלי ירייה" אמרה השופטת: "אני סבורה שהנאשם לא שמר על הנשק על פי הנהלים. הוא שמר על הנשק והפריד את המחסנית מהאקדח במגירה נפרדת. יחד עם זאת את המגירה הנעולה שבה נשמר הנשק ניתן היה לפתוח עם מפתח זולת המפתח שהוסתר. העובדה שהנאשם כאמור לא זכר אם קיבל מפתח נוסף עם קבלת המגירה, מגירה שהזמין עם מפתח במיוחד לצורך שמירה על הנשק, מובילה למסקנה לפיה לא ניתן לומר שהמגירה הייתה נעולה באמצעי הזהירות כראוי. אני סבורה שהתביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר על פי מבחן האדם מן היישוב כי הנאשם לא נקט באמצעים סבירים שאדם מן היישוב היה צריך לנקוט כדי שלאדם אחר לא ייגרם נזק".

על הזיכוי מאשמת גרימת מוות ברשלנות אמרה השופטת: "גם אם קבעתי כי הנאשם עבר עברת הזנחה על שמירה כלי ירייה, אינני סבורה כי היה על הנאשם לצפות ואף לא היה יכול לצפות כי אי שמירה על המפתחות כנדרש תביא לכך שהקטין ינסה להגיע לאקדח. אני לא סבורה שהתביעה הוכיחה את חובת האחריות הקונקרטית של הנאשם. לא ניתן לומר שבנסיבות האלה היה על האדם מן היישוב לצפות ולהיות מודע לכך שבנו יפתח את המגירה ויוציא את הנשק. לפיכך אני סבורה כי לא ניתן להרשיע את הנאשם בגרימת מוות ברשלנות".

השופטת קבעה את מועד דיון הטיעונים לעונש לנובמבר ונעתרה לבקשתו של פרקליטו של הנאשם, עו"ד גיורא אדרת, להכין תסקיר מבחן לשיקול העונש, למרות התנגדות התביעה לביטול ההרשעה.

 

לאחר הדיון אמרה סיגלית מזרחי, אמו של אורן: "השופטת ציינה באופן ברור שלא היה פה משחק בנשק ואורן הבן שלנו לא התעסק עם הנשק. זו הייתה החלטה של ילד אחד לעשות את מה שהוא עשה, והילד שלנו פה נפל במשחק הזה. אורן פשוט היה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. לא יכול להיות שהוא איננו איתנו וקבור איפשהו ועוד אומרים שהוא שיחק בנשק. אני שמחה שבית המשפט הפריך את השמועה הזו בצורה ברורה".

אייל מזרחי: "עדיין יש פה הרשעה בהפקרת נשק וזו אשמה מאוד רצינית. בית המשפט אותת לכולם שעל נשק צריך לשמור כמו שצריך, ומי שלא עושה את זה יואשם וייענש, כמו שהאבא של הילד הואשם". 

בשיחת המשך עם סיגלית היא מסרה לנו כך: "עומדת להיות לנו שנה מאוד קשה כי לעמית יש בר מצווה והוא עומד להיכנס לתיכון שהילד היורה לומד בו. זה מאוד לא פשוט. הוא פשוט מגיע בדיוק לכל התחנות שאורן נעצר בהן וזה לא קל. באזכרה הקרובה הוא עומד להיות בגיל של אורן וזה כל הזמן לעבור מהתמודדות להתמודדות, אנחנו חיים בעליות וירידות כל הזמן. הדבר החשוב לנו ביותר זה לא לאבד את שני הילדים שבבית, זה הכיוון שאנחנו שמים עליו את הדגש".

 

בתגובה לדברים שנאמרו בראיון אמר אייל מזרחי: "אין נחמה בדברים האלה. שום דבר לא יחזיר לנו את אורן. אנחנו כרגע רק משקמים את המשפחה ועוסקים רק בזה ולנגד עינינו רק טובת המשפחה ולא אף גורם אחר".

בתגובה לטענה שאנשי משטרה נחפזו לבשר לבני משפחת מזרחי על "רשלנות" אמר מפקד תחנת מודיעין סנ"צ יורם ברינה: "אני לא מתערב בהחלטות של בית משפט או של הפרקליטות ובתוצאות משפט זה או אחר. במקרה הנוכחי אני יכול לומר שבוצעה חקירה יסודית ומקצועית כדי להגיע לחקר האמת".