רציתי לספר לך אח יקר שלי שהיום שוב היתה צפירה ועם שלם ומאוחד עצר מלכת כדי לומר לך ולעוד רבבות- זוכרים אותך. אוהבים ומחבקים אותך. חלפו 12 שנים. זה קרה יומיים לפני שהעם והמדינה ציינו את יום הזכרון לחללי צה"ל. כמה סמלי.

השנים אינן מרפאות. אתה אתי כל יום. יש לי זכרונות נפלאים של ילד המריח את בגדי הצבא של אחיו הבכור. הייתי הילד הכי גאה בשכונה כאשר ראיתי אותך מגיע לחופשה מהסיירת, צועד בשביל החול שהוביל הביתה. העוזי היה תלוי לך על הכתף כאילו היה מחזיק מפתחות. גבה קומה, שחור בלורית, יפה תואר.

יוסי, הרבה לא השתנה כאן. עזה שכבשת בששת הימים היא אותה עזה. הים אותו ים. והנגב שכה אהבת עדיין לא מיושב. חרשת את הנגב עם חבריך בסיירת. הכרת כל רגב אדמה וכל מאהל בדוואי. היית הטרקטורון האנושי הראשון. מלך המדבר.

הרבה לא השתנה יוסי, חוץ מהגעגועים שביום כזה ממלאים את הזכרון ופורקים את כיס הדמעות עד תום. אילו רק יכולת להגיח לשבריר שניה. להעיף מבט באייל, דני ושירלי- הילדים שכה אהבת. לאמץ אל ליבך את הנכדים שלא זכית לראות. אילו רק יכולת. רק לרגע. אני רואה אותך עומד מול הילדים והנכדים גאה ומאושר מאין כמוך על המורשת שהותרת.

פעם אחת כבר הצלחת להגיח מהמוות ולהישאר איתנו. נפצעת אנושות בארץ המרדפים, בבקעת הירדן במלחמת ההתשה. לא נתנו לך סיכוי. חודש ימים שכבת ללא הכרה. ואז עשית לו אצבע משולשת. למלאך המוות. למדת ללכת, לדבר, חזרת אלינו מצולק ופצוע. נס רפואי- אמרו הרופאים בהדסה. וכך במשך 26 שנים ניסה המלאך ההוא פעם ועוד פעם להעביר אותך למחנה שלו ואתה ערקת שוב ושוב. עד שזה קרה. פתאום בצהרי היום. המלאך ביצע מחטף. המלאך הזכיר לנו שהחיים הם ההלוואה הכי ארוכה של המוות. ההלוואה שאתה קיבלת היתה קצרה.

ברדיו השירים שכל כך אהבת. אלה שאת השורות שלהם כתבת יחד עם לוחמי העם הזה בקרבות בהם השתתפת.

עוד רגע קט יחלוף יום הזכרון ויפרצו להם חגיגות העצמאות. אני מבטיח לזכור אותך גם מחר. מחרתיים. בעוד שבוע. אני מאוהב בזכרון שלך. הוא משאיר ממך משהו קצת חי בתוכי.