בספרו החדש של שאול אריאלי, "מסעו של סולו", יש סיפור שנקרא "חלומות אבן". רבים יניחו כי האל"מ במיל', תושב רעות, לשעבר מפקד החטיבה הצפונית בעזה, מתאר בו שמץ מהתנסויותיו כאיש צבא. למעשה, מדובר במעין משל פילוסופי על החיים, המתבונן בקיום שלנו בקונטקסט רחב ומלא השלמה. כאלו הם גם שמונה הסיפורים הנוספים בקובץ. "אנשים מופתעים מכך שאני כותב את סוג הסיפורים הזה", אומר אריאלי, "הם מצפים למשהו אחר, לסיפורי מלחמה, ופתאום צריך לעשות תפנית של 180 מעלות, לעצור ולהקשיב".

הישג מדיני
הצורך לעצור ולהקשיב, אינו זר לשאול אריאלי. במסגרת שירותו הצבאי עמד אריאלי בראש מינהלת הסכם הביניים בתקופתו של ראש הממשלה רבין וכיהן כראש מינהלת המו"מ להסדר קבע בממשלת ברק. מאז פרש מצה"ל ב-2001, הקדיש עצמו לקידום הסכם קבע בין ישראל והפלשתינאים, והיה ממובילי המשא ומתן שהביא להבנות ז'נבה בדצמבר 2003.
בימים אלו, עם הנמכת להבות המלחמה שהבעירה את הצפון בחודש האחרון, מתייחס אריאלי להפסקת האש שהושגה ואומר כי ההישג המדיני הוא הישג אמיתי. "צריך לבחון איך התחלנו ואיך סיימנו. מפריע המחיר הכבד, ואולי יכולנו לשלם פחות אם היינו מתנהלים אחרת, אבל נוצרת מציאות חדשה בה ממשלת לבנון נושאת עתה באחריות לכל מה שקורה בשטחה. חיזבאללה שומר על היכולות שלו אבל נפגע באופן משמעותי, עם מאות הרוגים ומאוות פצועים. הוא איבד את דרום לבנון שהיא גם המעוז הטריטוריאלי שלו, ויש חיזוק מסוים של השלטון המרכזי בלבנון, אלא אם כן סניורה יעשה את כל הטעויות האפשריות. החלטת האו"ם למעשה מבטלת את הגדרת חיזבאללה כמגן לבנון ופותחת פתח ליישום החלטה 1559 ולפירוק חיזבאללה".
את היעדים השונים של מדינת ישראל – האופרטיביים והאסטרטגיים, מחלק אריאלי לשני טווחי זמן. "יש את טווח הזמן הקצר והבינוני, בו יכולה להיווצר מציאות שעשויה להעניק יציבות לצפון, אבל בטווח הרחוק יותר, ובכך אני מתכוון לשנתיים-שלוש, לא יותר מכך, היעד של ישראל הוא לנטרל את האיום האיראני שהזרוע הקדמית שלו היא חיזבאללה.
אני גם מחלק את היכולת של מדינת ישראל להשיג יעדים באמצעים שונים - יש דברים שמשיגים בכוח ויש אמצעים מדיניים. העימות הנוכחי עם לבנון היה מבחינתנו צודק ובלתי נמנע, אך כדי להשלים את המהלך ישראל צריכה לשלב את סוריה ולקבל ממנה את הפסקת התמיכה בחיזבאללה".
סוריה, אומר אריאלי, היא החוליה המקשרת בין איראן לחיזבאללה, וכדי להוציא אותה מהציר הזה – שהוא ציר אידיאולוגי – לא תהיה ברירה אלא לנהל משא ומתן על רמת הגולן. "זו הדרך היחידה להביא למצב שבו יש לנו הסכמי שלום עם חגורת המדינות שמקיפה אותנו, מצרים-ירדן-סוריה. סוריה הולכת לכיוון איראן כי אין לה ברירה אחרת לנוכח החולשה שלה, ולמען ביטחוננו יש להשיב את רמת הגולן. זה מהלך שייתן לנו ביטחון רב יותר מאשר שנשב בשטח גדול פי ארבע מהרמה".
איך תשפיע המלחמה בלבנון על יחסינו עם הפלשתינים?
"העמידה של רוב הקהילה הבינלאומית לצד ישראל מאותתת לחמאס שהאפשרות לזכות במדינה פלשתינית בשטחים כרוכה בהכרה בזכות של ישראל להתקיים בגבולות 67'. אם הם עדיין חולמים על השמדה של ישראל, הם גילו כי בתחילת המאה ה-21 זה בלתי אפשרי. השאלה היא גם אם אנחנו הישראלים הפקנו את הלקח וראינו את המשמעות של הסכמה בינלאומית ונהיה מוכנים ללכת להסכמים עם הפלשתינים. בעולם הערבי המתון בראשות סעודיה ומצרים מדברים על הסדרי קבע עם ישראל, הסכמי שלום ונורמליזציה. זה לא בגלל שהם התאהבו בנו, אלא הושפעו מהעליונות הצבאית של ישראל והלגיטימציה הבינלאומית שלה. על ישראל לשמור על כוח ההרתעה יחד עם הלגיטימציה הזו, ולקדם עם הפלשתינים את הפתרון של חילופי שטחים".

התבוננות מהורהרת
בניגוד לחיים במדינת ישראל שנוטים להיות מאוד תובעניים וקונקרטיים, הספר "מסעו של סולו" דורש כאמור נשימה ארוכה, לקיחת צעד אחורה והתבוננות רחבה:
"הרוח המענגת ריחפה בקלות על שדה השיבולים העמוס לעייפה, יוצרת אין-ספור גלים זהובים ומרשרשים לרוחבם של התלמים הארוכים. הגלים פרצו בחזית השדה, והמשיכו, מתגלגלים לפאתיו באוושה זוחלת. הגל הראשון היה פורץ בתחילתו של השדה, והאחרון התפרקד ברכות ובאדוות קלילות על גדר אבנים נושנה שנמתחה לה בקצהו המרוחק של האפר. עתיקת יומין היתה גדר זו, כמעט שריד אחרון לשלטון ולחוק ששררו במשך מאות שנים, עד שנעלמו ואינם".
"אני מביא הרבה טבע בספר", אומר אריאלי, "וכמעט כל סיפור מתחיל כתיאור. אני רוצה שהקורא יקבל תמונה, שלתוכה הוא ייכנס ואפילו יחוש את הדברים. יש משפטים של כמה מילים שעושים הרבה דברים".
הספר נוגע בנושאים אוניברסליים, ונמנע במכוון מלהצביע על מקום, היסטוריה, אדם או דת. התבוננות במצבים פשוטים ושימוש באלמנטים הלקוחים מהטבע, משמשים את אריאלי ככלי להביע באמצעותם רעיונות מורכבים. כך, מאחורי סיפור חינני שגיבוריו הם פילים, מסתתרים הגורמים השונים לצמיחתה של מנהיגות. הסיפור הקודר משהו על תפוחי זרקוריה, מדגים את מה שקורה לא אחת בעת המרוץ לצמרת וכיצד אנשים עם רעיונות גדולים נשחקים לאורך הדרך, ואילו בסיפור הססגוני בו מככבים שלל ערכי מחשב, מתלבט אריאלי עצמו בנוגע לשאלות של אובדן ערכים מול היאחזות בערכים נוקשים מדי. בכל הסיפורים שם אריאלי את המיקוד על היבט מסוים של החיים, וחוקר אותו לעומק. "זה לוקסוס שאני מרשה לעצמי פה", הוא אומר בחיוך, "בעולם האמיתי דווקא רוחב היריעה והיכרות עם כל מרכיבי התמונה הם שמאפשרים לעשות ניתוח יותר מעמיק ויותר שלם של המצב".
לצד סיפורים הקשורים לפוליטיקה, ממשל, חברה, וגזענות, יש גם כאלו השמים דגש על הפרט ונוגעים בשאלות עמוקות על קיומו של האדם. הסיפור הראשון, "מסעו של סולו", כפי שמתבקש משמו אכן עוסק במסע. הוא נוגע במקום מאוד בסיסי וראשוני - ב"אני", ומתאר את הדרך שעובר היחיד והבחירות שמעצבות אותו. הליכה בתלם מול האינדיווידואליזם, השאיפה לנעלה יותר, והרצון לפרוץ ולצמוח, ממשיכים ומעסיקים את אריאלי גם בסיפורים נוספים. "זה מתח שכל הזמן קיים בנו", הוא אומר, "סולו מתחיל כמי שיש בו הכל, את כל היקום וכל הבחירות, וכשהוא בוחר בנתיב מסוים, המשמעות היא גם ויתור על משהו אחר. כאנשים מבוגרים אנחנו בוחרים בין חלופות, לאו דווקא בין הטוב יותר לרע יותר, אלא שקלול של כל הגורמים, וככל שאנו מתקדמים על ציר הזמן הבחירות שלנו מצטמצמות".
בעולם בו אנו חיים, הרבה מהבחירות שאנו עושים מוכתבות על-ידי אילוצים. עד כמה באמת לאינדיבידואל הפועל בחברה יש חופש בחירה?
"זהו דבר אישי לחלוטין. יש כאלה שחיים כל חייהם בתלם ואף פעם לא חווים פריצה. ויש כאלה שמעזים ומגיעים לשיא, אבל לזמן קצר בגלל הסיכון שלקחו, ואנו עדים לכמה פוטנציאל הולך לאיבוד בגלל לקיחת סיכונים מיותרים, בכל היבט - נוער, סמים, סיכון לא מחושב במסע, עסק, ואז כל חייהם הם אוספים את השברים. האמת נמצאת באמצע בין שני הקצוות. חלק לומדים להתעצב דרך המסלול הטוב של החיים וחלק מעוצבים דרך האירועים השליליים".
הסיפור שחותם את הקובץ מהווה מעין סגירת מעגל, ובו התבוננות מהורהרת על המושגים האוניברסליים ביותר, על יחסיות הזמן, מחזוריות הטבע ועל החיים והמוות השזורים כל העת זה בזה.

מקום של שקט
לכתיבת פרוזה, הגיע אריאלי בגיל מאוחר יחסית, בין השאר בגלל המסלול אותו עשה והתמקדותו בכתיבה אקדמית יותר. במשך שנים כתב מאמרים בתחום הניהול, על התהליך המדיני, וכן הוא מפרסם בקביעות טור דעות ב-ynet. במקביל, החלו להצטבר אצלו קטעי סיפורים ורעיונות אותם שרבט על פתקים ושמר במגירה. "עד שהרגשתי שאני חייב לכתוב את זה", הוא מספר. "יום אחד פשוט הוצאתי הכל מהמגירה וזה זרם".
"מסעו של סולו" אינו הספר הראשון שאריאלי מניח על המדף. רק לפני כחצי שנה יצא לאור ספרו "עוון ואיוולת" העוסק בהצעה להעביר יישובים ערבים מישראל למדינה פלשתינית, ובעוד כחודשיים עתיד לצאת לאור "תפסת מרובה לא תפסת" שעוסק בהתפתחות גבולות מדינת ישראל. אולם ניכר בו כי בתוך העשייה הזאת יש ל"מסעו של סולו" מקום מיוחד, ויחסו אליו שונה מהיחס לספרות המקצועית שכתב. "הספר הזה", הוא אומר, "יותר מהכל, זה אני. הוא בא ממקום של שקט והולך למקומות שאי אפשר להגיע אליהם בכתיבה המקצועית. וגם אם הרעיונות שביטאתי כבר קיימים, רק אני כתבתי וביטאתי אותם בדיוק כך".
את הרעיונות שעולים ב"מסעו של סולו", מבטא אריאלי פעמים רבות מבלי להביע דעה או לקבוע עמדה נחרצת, זאת בניגוד לגישה בה הוא נוקט בדרך כלל: לאריאלי דווקא חשוב להביע את דעתו והוא מרבה לעשות כן. "אני מעורב מכדי שאוכל להיעלם לבועה שלי, זה האופן בו אני רואה את חובת האזרח לחברה. אם אתה מסתיר את הדעות שלך הן למעשה לא קיימות – אז בשביל מה אתה צריך אותן? אני מוכן להילחם על הדעות שלי ולשלם על כך את המחיר אם צריך, גם אם לאנשים קשה לקבל את הכנות שעומדת מאחורי זה".
בין הדעות שאריאלי נלחם עליהן והצליח, ניתן למנות את תוואי גדר ההפרדה. אריאלי נחשב לאחד המומחים המובילים בארץ בכל הקשור בתוואי הגבול וגדר ההפרדה. הוא נהנה ממעמד מיוחד של "ידיד בית המשפט", ובשורה של עתירות לבג"ץ נגד גדר ההפרדה בהן הופיע רשם הישגים גדולים והצליח לשכנע את בית המשפט לחייב את מערכת הביטחון לשנות את התוואי. עם זאת, ככלל, הוא נמנע מלבקר דרך קיימת עד שאין בידיו תשובה אחרת. "לא תקפתי את תוואי הגדר לפני שהיה לי תוואי אחר", הוא אומר, "זו לא חוכמה להצביע על הבעיה, צריך להיות חלק מהפתרון".
נאמן לתפיסה שלו שפתרונות לא מגיעים מישיבה בבית בכיסא נדנדה, מציג אריאלי בסוף הספר שדן בגבולות ישראל הצעה משלו לגבול. "עכשיו אי אפשר לדבר על הסדר קבע", הוא אומר, "צריך לייצר שיווי משקל, ליצור מציאות רגועה יותר. אבל חייב להיות מצפן בסוף הדרך ומנהיגים טובים צריכים לדעת לזהות את המצפן ולהוביל את הציבור אליו. החיים אף פעם לא הולכים בקווים ששרטטנו, אין קו ישר במציאות, השאלה היא אם בסוף אנו פחות או יותר מתכנסים באזור המטרה".
אריאלי אינו חושש להיחשף לביקורת בעקבות דעותיו, ואפילו שש אליה: "אני תמיד אומר לאנשים – תבדקו אותי, תצאו מנקודת הנחה שאני משקר. שום דבר לא מובן מאליו. במאמרים שלי אני מנסה להציג את הסוגיה מזווית אחרת ולהוציא את האנשים מהשאננות שלהם".
אריאלי, שגר ברעות מיום היווסדה, גם גידל בה שלושה ילדים. את ההפוגה בין פעילויותיו הרבות הוא מנצל לתחביביו, אף הם אקטיביים למדי, כמו רכיבה על אופניים, צלילה, משחק כדוריד. הכתיבה, היתה ונשארה עבורו מקום של שלווה. אולי בגלל זה עבר זמן כה רב עד שהגיע "מסעו של סולו". הספר הבא, הוא מאמין, לא יצטרך לחכות כל כך הרבה.
"את הדרך שלי", אומר אריאלי, "עשיתי מעצם היותי אני. גם בתור איש צבא לא הלכתי בתלם, אם זה לגבי סגנונות פיקוד או חינוך החיילים. לא משנה באיזו מסגרת אתה נמצא, אסור לך לפחד לבחור את הדרך שלך וללכת בה. לא עם הראש בקיר, להבין את אילוצי החברה והסביבה, אבל אני מאמין שמי שמתעקש, יכול להצליח".