ציוני נלהב, מתנדב קבוע, רומנטיקן ודמות אהובה בעלת גינונים והומור בריטי, כך מתארים החברים הרבים את ג'ון מאיירס שנפטר בשבוע שעבר לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. מאות מתושבי מודיעין ליוו אותו בדרכו האחרונה. המועדון שהיה למפעל-חייו ימשיך להתרחב ולהנציח את זכרו.
ג'ון מאיירס ייסד את מועדון קשתי מודיעין במו ידיו לפני ארבע שנים. רק לפני שבועיים זכו חניכי המועדון בשלושה גביעים באליפות הקשתות הארצית. באותו שבוע כבר היה ג'ון מרותק למיטת בית-החולים ויכול היה רק לעודד ממיטת חוליו את בני טיפוחיו. אחרי התחרות ניגשו החניכים לבית-החולים והראו לג'ון בגאווה רבה את פרי עמלו – התמונה המנציחה את ניצחונם. תלמידיו מספרים כי באותו יום, למרות הסבל והמכאובים הרבים, התנוסס חיוך רחב על פניו.
חבריו של ג'ון מבטיחים כי המועדון ימשיך להתקיים ולהנציח את ג'ון. המועדון עתיד להיקרא "מועדון קשתי מודיעין" על שם ג'ון מאיירס ופעם בשנה תיערך תחרות ארצית על שמו. בנוסף-לכך, מתכוונים הקשתים הוותיקים להנהיג תחרויות מקומיות בעיר מודיעין לזכרו.

מפעל חייו
במועדון קשתי מודיעין מתאמנים זה לצד זה ילדים, נוער ומבוגרים והפעילות מתקיימת בחממות בשילת בחסות "מוקד מודיעין". תנאי השטח במקום אינם הולמים בלשון המעטה: החניכים מתאמנים בחממה נטושה, חשופים לקרה ולרוח, ללא מתקן שירותים באזור ובמגרש שאינו מתאים למועדון קשתות מקצועי. למרות התנאים הלא אופטימליים והיעדר מגרש מסודר, חברי קשתי מודיעין כיוונו והגיעו למטרות גבוהות. המועדון הוא הגדול ביותר בארץ מבחינת היקף בני-הנוער. שניים מחברי קשתי מודיעין, דגן עלי וצמח נפתלי, אמורים להצטרף בקרוב לנבחרת הנוער הארצית. חברי המועדון, תושבי מודיעין ויישובי הסביבה, הביעו תקווה שבעתיד יוכלו להתאמן במגרש מוסדר ומסרו כי ימשיכו להפעיל לחץ על גורמים רלוונטיים בעירייה עד להשגת היעד.
כברת-דרך ארוכה עבר ג'ון עד שהתיישב במודיעין. הוא נולד לפני 57 שנים באנגליה והיה לבן יחיד במשפחתו. הוא החליט לעלות ארצה בגיל 21 ממניעים ציוניים ולהשאיר מאחוריו את הוריו ואת ארץ המבטחים בה גדל והתחנך. ג'ון עלה לקיבוץ משמר-השרון בו הגשים וחווה את החוויה הישראלית בעבודת האדמה. כעבור שמונה חודשים הוא פגש לראשונה את אשתו לעתיד, דניאלה. "אומרים שברגע שזה הדבר האמיתי אז יודעים, ואבא שלי ישר ידע", כך אומרת הבת הצעירה קלי. "כעבור שלושה ימים הוא כבר הציע לאמי נישואים".
לאחר החתונה נסעו בני-הזוג הטרי לאנגליה הקרירה שם נולדה קארן הבת הבכורה והבן דין. הם התגוררו באנגליה חמש שנים עד שג'ון נתקף בגעגועים עזים והחליט לשוב לישראל. בישראל נולדה קלי, הבת הצעירה במשפחה שסבלה מבעיות בריאות בינקותה, ובהמלצת הרופאים עברה המשפחה לאנגליה. אך גם הפעם, לאחר מספר שנים שבו בני-המשפחה חזרה לישראל והתמקמו ביהוד.

ספורט האבירים
הרומן של ג'ון עם מקצוע החץ וקשת התחיל בשהותו באנגליה הרחוקה. "הוא קנה אביזרים מתאימים והתחיל להתמקצע בנושא", מספרת אשתו דניאלה. "בשעה שהילדים התבגרו היה חסר לג'ון המגע היומיומי והאינטראקציה עם ילדים. באנגליה ובארצות נוספות באירופה נחשב ספורט זה לפופולארי מאוד, והוא החליט ללמוד אותו כדי לאמן ולהדריך את ילדי ישראל".
בתקופה זו לא התקיימו קורסי הסמכת מדריכים בענף וג'ון נאלץ לנסוע על חשבונו לאנגליה בכדי לעבור קורס במועדון הקשתים האנגלי. כשחזר לארץ, מצויד בידע התיאורטי והמעשי שרכש, הוא הקים את מועדון קשתי מודיעין ובצעדים מדודים קם ונבנה הענף העירוני.
פתיחת מועדון קשתות מקצועי דורשת תנאי שטח מתאימים וציוד יקר בשווי אלפי שקלים. ג'ון החל לגייס תרומות וציוד מכל מקום אפשרי ואף השקיע לא מעט מכספי המשפחה ברכישת ציוד רב בעלות גבוהה. לאחר הכשרות והכנות רבות, פתח המועדון את שעריו במרס 2004 בחממות באזור התעשייה בשילת.
בעל השטח, דב עפרון תושב שילת ובעליה של חברת השמירה "מוקד מודיעין", נלהב מחזונו של ג'ון והחליט להירתם ולפעול למען בני-הנוער בעיר. לשם כך הוא אפשר את פתיחת המועדון ללא כל תמורה כספית. לשם התקצוב והפעילויות השוטפות, הוקמה "עמותת קשתי מודיעין" הרשומה ללא כוונת רווח.
את הפרסום הוא קיבל בזכות כתבה שהתפרסמה בעיתון "מודיעין NEWS" לפני שלוש שנים ומיד אחר כך החלו בני-נוער וילדים סקרנים להגיע. אט אט, התקבצו סביבו לא מעט "משוגעים לדבר" שהלכו שבי אחר אישיותו הכריזמטית. לא סתם הוא התעקש לקרוא למיזם שהקים מועדון ולא חוג. חבריו מספרים כי הוא רצה ליצור קבוצת חברים ללא הפרדת גילאים ועם הזמן הפך המועדון למקום בילוי חברתי המשלב אינטראקציה בין-דורית ועזרה הדדית. כיום פועלים בקשתי מודיעין כ-25 חברים רשומים המנהלים הווי חברתי משותף. לאחרונה פועל המועדון במתכונת של פעמיים בשבוע ובתגבור של מאמן נוסף, צפויים השיעורים להתקיים כרגיל, שלוש פעמים בשבוע.

כמו משפחה מגובשת
המראה של מתחם קשתי מודיעין אינו מסביר פנים כלל, הקשתים מתאמנים באזור מטע נטוש שאינו מותאם לתחרויות למקצים ארוכים. בוגרי המועדון מתכוונים להמשיך להפעיל לחץ על הגורמים הרלוונטיים למען הקצאת תשתית הולמת למועדון.
"במועדון מצאתי בית חם ותומך", מספר אסף הרפז, תלמיד כיתה י' בתיכון מכבים-רעות, תוך כיוון הקשת למטרה במרחק 18 מטרים במגרש. אסף מתאמן במועדון כבר למעלה משנה וחצי יחד עם אביו. "חיפשתי חוג ובלי ניסיון קודם הגעתי לשיעור ניסיון. גיליתי אדם בעל אישיות מדהימה וסובלנות אין-קץ שמעבר למדריך הוא היה בן-אדם קרוב וחבר אמיתי. ג'ון תמך וליווה אותנו לאורך כל הדרך וגם בשלבי המחלה המאוחרים הוא היה שם בשבילנו. הוא הגיע לשיעורים גם כשהתקשה ללכת, ישב לצידנו ונתן הארות והערות מרחוק. ג'ון לא התנהג כחולה ולא רצה שירחמו עליו. למרות הכאבים הנוראיים מהם סבל, הוא ניסה לירות ולשדר לנו שהוא לא במצוקה". הרפז מסכם: "ג'ון הפך אותנו למשפחה אחת גדולה ומחוברת. מותו רק ילכד אותנו ויהפוך אותנו ליותר מגובשים".
דן הרף בן ה-12 ממודיעין זכה במקום השלישי בארץ בקטגוריית הקאדטים. הוא מספר כי לפני שהתחיל להתאמן באופן מקצועי, הכין קשתות תוצרת בית וירה שיפודים בגינה. "פגשתי לראשונה את התחום ביריד שקיים ג'ון במודיעין והחלטתי בהמלצתו להגיע לאימונים. הוא היה מאמן טוב וגם חבר. אני אמשיך להתאמן בענף כמו שג'ון היה רוצה", הוא אומר ויורה את החץ במגרש האימונים למטרה האדומה.
"גדולתו של ג'ון היתה בסבלנות הבלתי-נגמרת שלו כלפי הילדים", כך אומר עופר בן-דוב, קשת ותיק המתאמן במועדון. "הילדים רחשו לו כבוד אמיתי ואהבו אותו. הוא עבד במשך שעות עם ילדים חדשים והנחה אותם איך להחזיק נכון את הקשת. הוא האמין בכל ילד ותחת מגע ידיו כל אחד היה מגיע להישג אחרי שעה וחצי של עבודה מאומצת".

התנדבות אין-סופית
חבריו ואוהדיו של ג'ון מספרים על רוח ההתנדבות שאפיינה אותו לאורך כל הדרך. הוא היה מתנדב קבוע במשמר האזרחי ובהמשך פיקד על תחנת יהוד. לג'ון היתה דרך מיוחדת לחלק עונשים לפורעי החוק: במקום לחלק דו"חות לעבריינים צעירים, הוא חייב אותם לעשות שעות עבודה למען הקהילה. הצעירים הללו חזרו והודו לו שהציל אותם מהרחובות.
לאחר סיום מלחמת המפרץ מצא ג'ון דרך מקורית לעודד את ילדי השכונה. אשתו מספרת: "באותה תקופה, היתה בבעלותו של ג'ון מכולת. הוא ריחם על הילדים ששהו זמן רב מפוחדים במקלטים והחליט לפתוח את הקיוסק בפני כולם. הוא ערך שולחנות מלאים בכל טוב, והזמין קוסם לשמח את הזאטוטים והכל על חשבונו הפרטי".
אך בזה לא תמו מעשיו הטובים של ג'ון. עד גיל מאוד מבוגר הוא התנדב למילואים בצבא ושירת כתף אל כתף עם חיילים בסדיר במחסום קלנדיה כשהוא מקפיד לתת דוגמא של יחס רחמני ואנושי כלפי הפלשתינים.
בזמן הטיפולים הכימותרפיים והאשפוזים הרבים, ג'ון נאלץ להפסיד שיעורים. המועדון המשיך להתנהל בעזרתם של בן-דוב והורים נוספים.
כעת ממליץ בן-דוב למתאמנים נוספים לגלות את אומנות הקליעה: "הספורט דורש שילוב ייחודי בין יכולת גופנית למנטלית. הקשתים נדרשים למאמץ גופני מפלג הגוף העליון וליכולת מוטורית גבוהה יחד עם יכולת ריכוז גבוהה. הם צריכים שליטה מלאה כדי לדייק בצורה מרבית בתחומים של 2.5 סנטימטר למרחק של 18 מטרים".
הוא מוסיף כי הפעולה החוזרת של הכנת הקשת, דריכה נכונה, שחרור מדויק של החץ תוך התעלמות מתנאי הסביבה ומהפרעות חיצוניות מפתחת בקרב המתאמנים את יכולת ההתמקדות. בני-נוער רבים בעלי הפרעות קשב וקשיים בלימודים משפרים את יכולותיהם דרך הספורט ובהדרגה אף משפרים את המסוגלות הלימודית.
רומנטיקן אמיתי

ג'ון השאיר אחריו משפחה מלוכדת ומתגעגעת ודניאלה אשתו מאחלת לכל אחת בעל כמוהו. "הוא היה רומנטיקן אמיתי. בכל יום שישי זה 35 שנה הוא היה מופיע עם זר פרחים בידו. המתכון שלו לזוגיות מוצלחת היה תקשורת וכל יום ויום ישבנו לדבר לפני השינה. אף פעם לא רבנו ליד הילדים והוא מעולם לא הרים עליהם קול". היא נזכרת בערגה כי בתחילת נישואיהם, אימצה משפחתה בחום את החתן הצעיר, והוריה התייחסו אליו כאל בן.
בתו קארן סופדת לו: "הרגשנו שהוא יותר מאבא רגיל. הוא היה חבר שלנו. יכולנו לשתף אותו בכל מה שעובר עלינו והוא ידע להנחות ולהראות את הצד החיובי של הדברים". הבת הצעירה קלי מוסיפה: "הוא ליווה אותנו בכל הטיולים השנתיים וילדי הכיתה שמאוד אהבו אותו, תמיד נידבו אותו לתפקיד ההורה המלווה. כל שנה בילינו יחדיו בטיול ספונטני ברחבי הארץ. ללא תכנונים ומפה, יצאנו ללינת שטח באוהל ולדיג. הוא הנהיג מנהג קבוע ובכל יום הולדת הוא העיר את בעל השמחה בחצות הלילה וחגג ושר לו".
ג'ון נאבק במחלה עד הרגע האחרון והאמין כי ינצח. במקום משכבו בבית-החולים הדסה בירושלים, לפני שהלך לעולמו, הוא תהה בקול בפני משפחתו וחבריו על גורלו: "כל-כך הרבה חברים וילדים אוהבים אותי, למה אלוהים לא אוהב אותי?!"
ג'ון מאיירס היה בן 57 שנים במותו, יהי זכרו ברוך.