בלי אס-אם-אסים, נכנס דן שפירא לנעליים הגדולות של מייק ברנט ויוצא מלך. מחזה מוסיקלי מרשים ועוצמתי על זמר ענק ועצב גדול. אהבנו

אחרי גל מחזות זמר ששטף בשנים האחרונות את בימות התיאטרון, ושבהם כיכבו בעיקר טאלנטים בוגרי "כוכב נולד", מצליח בית ליסין להעלות מחזה מוסיקלי מרגש ומרשים, בלי כוכבי אס-אם-אס, ועם שחקן אנונימי יחסית המוכיח שבעזרת אישיות כובשת וכישרון משחק ניתן להיכנס גם לנעליים ענקיות של זמר אגדתי ואפילו לצאת מזה כוכב.

מייק ברנט שסיים את חייו הקצרים והסוערים בגיל 28 בשיא תהילתו, תפס מקום של כבוד בפנתאון האלילים המיתיים לצד חברים כמו מרלין מונרו ואלביס פרסלי. הוא היה גבר נאה, בעל קול מדהים, עם חלום גדול להצליח כזמר בשנים בהן גיבורי התרבות היו יוצאי להקות צבאיות. אולם משה ברנד, הנער המרדן משכונת ואדי סאליב בחיפה (של תקופת הצנע), בן לניצולי שואה, הגיע לתהילה וזכה להכרה דווקא בצרפת. שם, מעבר לים, הפך לכוכב-על בעל הצלחה מסחררת ולמי שמוכר את תקליטיו במיליוני עותקים.

בשיא ההצלחה המטאורית מתפוצצת בועת הזוהר, וברנט נופל לתהומות של בדידות עמוקה, ייסורים פנימיים מתמשכים, סמים, וגם אמרגנים נצלנים. כל אלה מביאים לסופו הטרגי לאחר שמת (קפץ?) בנפילה מחלון ביתו בפריז.

בניגוד למחזות זמר שונים בהם העלילה מקשטת מחרוזות שירים וריקודים, ב"מייק" עומדת העלילה במרכז והיא בעלת משקל לא פחות חשוב ואולי יותר מהשירים המיתולוגיים של האיש והאגדה. האיזון בין סיפור חזק ומרגש הקשור לאימת השואה, לבין שירים רומנטיים מעוררי נוסטלגיה מתוקה, יוצר מחזה איכותי, סוחף, בעל עוצמה רבה.

עבודת התפאורה המדהימה, המתחלפת במסכים נעים, מחדדת את הניגודים בין שני העולמות בחייו של ברנט. את הבית הפרובינציאלי מייצג שולחן מטבח צנוע וסגפני, ואת עולם השואו הנחשק – במות נוצצות של מועדוני לילה, נערות זוהר ומעריצות, פלאשים ואורות. הקהל באולם, זוכה לרגע להיות חלק מהקהל בהופעותיו הבלתי נשכחות של הזמר, כמו למשל בפסטיבל מידם בפריז, שם הוא זוכה במקום הראשון עם השיר המיתולוגי "לס מואה טאה מה" (תני לי לאהוב אותך). אהבנו.

מנחמת ואף מחממת את הלב הבחירה המוצלחת של התפקיד ראשי, דווקא בשחקן נטול רייטינג ופוזה, ובמיוחד על רקע הפסטיבל התקשורתי בבחירת דני זוקו וסנדי, בראשותה של מנהלת התיאטרון ממנו יצא "מייק". בהחלטה לא ללהק דנקרים או סקעתים למיניהם, למחזה שלכאורה תפור לאליל זמר עכשווי, מוחזר לתיאטרון בכלל ולשחקנים בפרט הכבוד האבוד. דן שפירא (הזכור לטובה גם מהמחזה "נערי ההיסטוריה" ) בדמותו של מייק, אולי לא מתקרב לעוצמת הקול של ברנדט בפרט או של זמר מקצועי בכלל, אבל הוא לא צריך את זה. הוא כובש במשחק בימתי מצוין, שר בכלל לא רע, ומצליח לחשמל את האווירה, וזה מספיק! כל הסטה – בהשתתפותו של כוכב למחזה - היתה רק יכולה לגרוע מעוצמת הדרמה האמיתית.

בין השחקנים גם יונה אליאן ושלמה וישינסקי כהורים של ברנט במשחק מרגש, מיה דגן (בוגרת "ברנשים וחתיכות") כובשת כהרגלה הפעם במגוון טיפוסי הנשים בחייו של ברנט, ושמעון מימרן משכנע כאמרגנו השני של ברנט. שורה תחתונה – מחזה עוצמתי שמצליח לגעת במיתוס בצורה מכובדת, ויוצר חוויה מוסיקלית שמעוררת אמפטיה וגעגוע.

"מייק"
מאת: גדי ענבר; בימוי מיכה לבינסון; בין המשתתפים: יונה אליאן, שמעון מימרן, דן שפירא, שלמה וישינסקי, מיה דגן, ליז רביאן, מורדי גרשון ועוד; ניהול מוסיקלי: קובי אשרת; תפאורה: כנרת קיש; תלבושות: יוסי בן ארי; תאורה: קרן גרנק. תיאטרון בית ליסין.