(new)ויקטורי
אור באפילה

אור באפילה

ע', בת 18 ממודיעין, הייתה רק בת 12 כאשר החלה לפגוע בעצמה, לאחר שסבלה מדיכאון מגיל צעיר • לאחר ניסיון ההתאבדות השני היא אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי, שם המצב רק החמיר, ואת חייה היא קיבלה בחזרה הודות לשהות בת חודשיים במסגרת פרטית בעלות של עשרות אלפי שקלים לחודש

(צילום: istock)

לפני כשבועיים פרסמנו כאן כתבה נרחבת אודות מסלול הייסורים בפניו עומדים הורים לבני נוער ממודיעין שנקלעו למצוקה נפשית במהלך משבר הקורונה ונזקקו לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי.

ההורים עימם שוחחנו שיתפו במציאות הבלתי אפשרית בפניה עמדו, כאשר למרות שידעו כי אשפוז ילדיהם במחלקה הסגורה רק יחמיר את המצב, לא עמדו בפניהם אפשרויות אחרות. זאת ועוד, לאחר השחרור מהאשפוז נאלצים ההורים ובני הנוער להמתין במשך חודשים ארוכים לקבלה למסגרת פוסט-אשפוזית, וכל זאת בזמן שילדיהם מוגדרים כמסוכנים לעצמם ועלולים לבצע ניסיונות אובדניים נוספים.

השבוע אנו מביאים כאן את סיפורה של ע', צעירה בת 18 ממודיעין, שהצליחה להיחלץ ממעגל ההידרדרות רק הודות לעובדה שהוריה הצליחו למצוא מסגרת שתקבל אותה, למרות שהייתה קטינה, וגם זאת בעלות של עשרות אלפי שקלים בחודש. חודשיים של אשפוז במסגרת הפרטית הספיקו כדי ש-ע' תעמוד על רגליה שוב, לפחות במידה שתספק מעט תחושה של אופטימיות.

"מאז שחזרתי מהאשפוז סיימתי בגרויות, היה קשה אבל סיימתי. עכשיו אני רוצה לעשות שירות לאומי בתחום בריאות הנפש, ומתכננת להתחיל קורסים של איור בבצלאל בנובמבר. זה מתקדם לאט-לאט, אני רק מקווה שזה מהר מספיק".

חצי שנה אחורה, היית חושבת שתהייה במקום הזה?

"לא, אין מצב. לא הייתי חושבת שאסיים בכלל בגרויות. לא הייתה לי שום הסתכלות לעתיד. אין אור בתהום".

הכל מתחיל בילדות

שלא כמו בני נוער אחרים שאת סיפורם הבאנו בכתבה הקודמת, המסע הנפשי המאתגר של ע' החל כבר בילדות. "האמת שתמיד שאלו אותי מתי זה התחיל, אבל אף פעם לא באמת ידעתי לענות, כי אני לא זוכרת חיים בלי זה. כל הזיכרונות שיש לי, מאז שאני בת 7, הם עם הדיכאון הזה".

נשמע קשה להיות בת 7 בדיכאון.

"כן, האמת שזה משתפר עם הזמן. להיות ילדה קטנה עם דיכאון זה קשה. אין לך מושג בכלל מה קורה לך. אין שום דרך להסביר או להבין את זה".

דיכאון בגיל כזה נשמע מתכון בטוח לפגיעה עצמית. מתי זה התחיל?

"בגיל 12 בערך, אני אפילו לא זוכרת. זה לא ששמעתי על זה והחלטתי לנסות, אלא התחלתי להבין שאני לא מרגישה הרבה מאוד דברים, עצב כשמשהו עצוב קורה או שמחה כשדברים טובים קורים. ויש את הצורך הזה להרגיש משהו, גם אם לא יודעים לדבר או להבין אותו. זה מתחיל בקטנה, מגלחת את הרגליים עם סכין גילוח ועושה חתך קטן ומבינה שאני פתאום מרגישה משהו. משם זה כבר מסלול התמכרותי. זו לגמרי התמכרות כי זו הדרך היחידה להרגיש משהו. זה מאוד אינדיבידואלי, אבל אצלי בתקופות שלא הרגשתי כלום זו הייתה הדרך לשחרר, לנקז משהו מהגוף, להשתיק את הכל לשנייה. כמו כשנותנים לך סטירה ולרגע אתה שוכח איפה אתה. זה מחזיק רק לכמה דקות, אבל לפעמים אתה צריך רק שניה אחת של שקט. זה כמו להמיר את הכאב הנפשי לכאב פיזי".

בשלב הזה את משתפת חברים?

"לא, בכלל לא. קצת דיברתי על זה עם חברה, רק לפני שנתיים, וזה עזר לרגע, אבל אף פעם לא באמת דיברתי על זה כי לא ראיתי את הטעם. אין סיבה לספר. לא חששתי שישפטו אותי, פשוט לא חשבתי שזה יעזור. רק ידאיג את מי שסביבי".

רק בגיל 15, שלוש שנים לאחר שהפגיעה העצמית החלה, מגלים הוריה של ע' מה עובר על בתם. "הסתרתי את זה הרבה שנים. איך? אין לי מושג. כנראה שהייתי שקרנית טובה. אם הפחיד אותי שההורים יגלו? יכול להיות. אני חושבת שבעיקר דאגתי שזה יכאיב להם. חשבתי על זה המון אם יראו ואם ישימו לב, ניסיתי לדמיין איך זה מרגיש שיש לך ילד שפוגע בעצמו, ילד אובדני, וזה לא נשמע לי כיף אז ניסיתי לחסוך מהם את זה כמה שאפשר".

איך בעצם הם גילו?

"זה היה בבוקר אחד שבלילה לפניו פגעתי בעצמי. אימא שלי נכנסה להעיר אותי, מה שהיא אף פעם לא עושה ולא נכנסת אלי לחדר. לא הסתרתי את זה כשהייתי לבד בחדר, ואז היא ראתה ושאלה מה זה. היה רגע כזה שהיא הייתה מאוד רגועה ולא הבינה כל כך את הסיטואציה, סוג של הלם, ומשם כבר הלכנו לפסיכולוגית.

ועד לאותה נקודה, הבנת שזה לא בסדר?

"לא חשבתי על זה, לא. זה הרגיש לי כמו חלק מהשגרה שלי, חלק ממני. לא משהו שדורש טיפול".

לאחר שהוריה מזהים את המצב ע' מתחילה בטיפול פסיכולוגי, מלווה בטיפול תרופתי, אבל ללא הועיל. "עברתי בין טיפול לטיפול ולא הצלחתי להתחבר לאף אחת מהפסיכולוגיות שהיו לי. החלפנו כדורים, העלנו מינונים ולא ממש עזר. לא הועילו לי השיחות. כשדיברו אלי בטון מרחם או ניסו להסביר לי דברים בצורה פשוטה זה עיצבן אותי. המשכנו לנסות, אבל רק אחרי האשפוז מצאתי פסיכולוגית שהרגשתי שיכולה לדבר איתה".

ואז הגיעה הקורונה.

"הגיעה הקורונה, אבל אני לא חושבת שזה מה ששינה משהו. המצב ממילא הלך והחמיר כל הזמן, גם בלי קשר לקורונה הייתי מגיעה לשם. ניסיון אובדני היה כבר לפני האשפוז, ובפעם השנייה זה היה מבית החולים ישר ל'מרחבים' בנס ציונה".

איך נראה הרגע שמחליטה להתאבד?

"זה שילוב של אימפולסיביות עם תכנון, כי זה כן היה לי בראש כבר לפני. המחשבות תמיד היו שם ותמיד ידעתי שזו אופציה למקרה שלא אוכל יותר. זו הייתה הדרך שלי להתמודד עם כל מה שהרגשתי ועברתי, זו דרך המילוט. אמרתי לעצמי שאני לא ניגשת לשם עד שלא מוותרת לגמרי. לא חשבתי שאני יכולה להבריא, אבל אמרתי לעצמי שאולי אוכל למשוך את זה כמה שיכולה. בסוף זה נהיה יותר מדי כבד. גם שבועיים לפני הניסיון כבר לא יכולתי לקום מהמיטה. מהרגע שהתעוררתי ועד שהלכתי לישון בכיתי כל הזמן. קשה לאכול, קשה לשתות, הכל נהיה הרבה יותר קשה. ואז גם זה הצטבר למן כאב שדוחק בך לעשות משהו, כי אתה כבר לא יכול לסבול את זה. אתה לא יכול להכיל יותר את הכאב בגוף, ואז הייתה תחושה של 'אין פה יציאה, זה לא יעבור ואין עתיד. זה לא ישתפר בעוד יומיים".

מקום בלי תקווה

כאמור, לאחר ניסיון ההתאבדות השני מאושפזת ע' במחלקה הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי 'מרחבים' בנס ציונה, כאשר לדברי הוריה את ההידרדרות במצבה ניתן היה לראות כבר בימים הראשונים לאשפוז.

"זה היה מעניין. לא כל כך קשה לי עם שינויים, זורקים אותי במקומות ואני בסדר. אתה גם ככה מאבד עניין בהכל , אז אסתדר גם פה. זה היה מאוד מעניין בהתחלה. יש שם כל מיני טיפוסים מוזרים ולא הבנתי איך אני מוצאת את עצמי איתם, אבל מתרגלים לחיים שם מאוד מהר".

לאדם מהשורה מחלקה סגורה נשמע כמו גיהינום.

"נכון, אני חושבת שבן אדם שיותר יציב נפשית, אפילו אני במצבי היום, היה הרבה יותר טראומטי להיות שם. אתה רואה שם דברים נוראים, פגיעה עצמית והטרדות מיניות. בכלל, השגרה שם קשה. אתה קם בבוקר והולך לשירותים ויש שם דם, לוקחים מישהו לבידוד והוא צורח ומשתולל ותופסים אותו בכוח. אף פעם לא שקט ורגוע שם, אבל כשאתה בתוך המצב הנפשי הזה המחלקה נראית לך כמו הבית, כי גם אתה רוצה לצרוח ככה ושיגררו אותך ולא אכפת לך. זו המציאות גם שלי, יחד עם עוד נוער שחווה אותה גם. אם הייתי במצב טוב יותר זה היה הרבה יותר קשה. מי שמגיע לשם כשיש בו עדיין תקווה ואמונה שיוכל להבריא, המקום הזה לא יכול לעשות לך טוב. זה מקום לחזור להרגלים ישנים ולמציאות שבה לפגוע בעצמך ולנסות להתאבד בכל יומיים זה נורמלי והכי רגיל בעולם. כשאתה שם זה קצת משחרר, יש הקלה שלא צריך יותר להתאמץ שלא לפגוע בעצמך, להחזיק את עצמי ולהאמין שיכולה להבריא. זה לא נחוץ יותר, זה לא הנורמלי שם. רק מעט מנסים להבריא, והם היו מאוד שונים שם בנוף. קצת כמו הלא מקובלים בבית הספר. פחות התחברנו איתם. השיח שלהם היה כל כך שונה. באיזשהו שלב, כשאתה כל כך רוצה שזה רק ייגמר ובא לך מישהו ומספר שהוא רוצה ללכת לטיפול, אז בסדר, תלך לטיפול, רק תעזוב אותי בשקט".

נוצרות שם חברויות חזקות?

"כן, כי כל יום שם הוא מאוד אינטנסיבי. אתה פוגש מישהו חדש בבוקר ובסוף היום אתה כבר קשור אליו. זה הזוי. זה כמו בטירונות. עוברים ביחד את כל הקשיים ואין דרך שלא להתחבר. איך הסתכלנו על עצמנו? לא כ'דפוקים ושרוטים'. גם כשדיברנו על המצב שלנו זה היה נורא בצחוק, לא יושבים ומנהלים שיחות נפש. הייתה הבנה שאנחנו מספיק בדיכאון ואין צורך לדבר על זה 24/7. כן היו אנשים שחשבו שזה מגניב ושונה, אבל הם היו נורא צעירים וגם לא היו שם הרבה זמן. לא היה בהם את הייאוש התהומי שהיה לשאר".

ויש רצון לצאת משם?

"בסופו של דבר מעיפים מהמחלקה כי אין מקום, אז אם אתה לא מספיק במצוקה אתה בחוץ. ובחוץ זה מפחיד כי זה כמו להיות בתוך קופסת זכוכית. זה לא לטפל בך, זה להחזיק אותך שלא תעשה משהו. ואי אפשר לחיות לנצח בתוך קופסת זכוכית, כי בסופו של דבר אתה תצטרך להסתכל על סכין ולהגיד 'לא, אני לא רוצה'. כשאתה במחלקה קשה יותר להתאבד, אז זה בעצם שומר עליך כל עוד אתה שם. אחר כך לך תתמודד לבד בחוץ. ההורים שלי רצו שאצא משם, לי לא היה אכפת. אם הם לא היו מוציאים אותי הייתי שם עד עכשיו. אם הייתי חיה עכשיו? כנראה שכן, כי זה לא פשוט להצליח להתאבד שם. אולי מתישהו הייתי מגיעה למצב שרוצה להבריא, אבל לא יודעת כמה זמן זה היה לוקח ואם בכלל זה היה קורה".

יש גם בושה?

"לא יודעת. החברות שלי ידעו איפה אני, הן גם ידעו לפני על המצב שלי. אף פעם לא הרגשתי בושה, לא ממש התעסקתי בזה".

אופטימית, אבל בעירבון מוגבל

כאמור, חייה של ע' שבו למסלולם, פחות או יותר, הודות לשהייה בת חודשיים במסגרת פרטית לאחר האשפוז ב'מרחבים'. "זו הייתה הפעם הראשונה בעצם שהיה מעט אור, שהתחלתי להרגיש שרוצה להבריא. זה מגיע עם המון חשד, זה היה חדש לי ולא סמכתי על זה. לא הסכמתי להסתכל על זה בתור פריצת דרך ושיש עכשיו תקווה. לקחתי את זה בעירבון מוגבל. לשמור על עצמי לא לפתח ציפיות ולא להתאכזב".

וכמה זמן זה מחזיק מעמד?

"עד עכשיו. קשה לסמוך על זה, קשה להאמין בזה. תמיד אתה מחכה לרגע שייפול האסימון ותבין שזה היה סתם. שרק הסחתי את דעתי במקום להקשיב לעצמי. נפילות תמיד יש, קשה לדעת אם משתפרים. יש תקופות שמסרבים להסתכל על הבעיות ומתרכזים רק ברגש שמגיע ממול. ולפעמים קשה להבדיל בין זה לבין השתפרות אמיתית".

מה בעצם במסגרת הזו עשה את ההבדל?

"בהתחלה היה ממש מוזר, לא הרגשתי שייכת לשם. גם כי כולם היו מבוגרים ממני וגם לא באותו סטייט אוף מיינד כמוני. הם עברו משהו טראומטי או שהיה להם קשה עם משהו, באו כדי לעבוד על זה ולי לא הייתה את המוטיבציה הזאת, את המשהו הזה שדחף אותי. זה היה מין לופ שידעתי שלא מאמינה שיכולה להשתפר, וידעתי שלא יכולה להשתפר אם לא אאמין שיכולה להחלים. הייתי תקועה במצב הזה. איך זה השתנה? זה לא היה רגע אחד של הארה, אלא המון דברים קטנים. המטפלת שם, שהיא באמת מדהימה, נתנה לי זווית ראייה חדשה על דברים, דיברה איתי בגובה העיניים כך שיכולתי להעריך ולרצות לשמוע אותה. זה כבר היה שינוי. כל אחד נתן לי עוד משהו קטן ועזר להסתכל על הדברים אחרת. בחרתי לקחת את הדברים לאט, לא התעלמתי והמשכתי בשלי. לאט-לאט התחלתי לראות שיש לי בחירה, שאני יכולה לבחור להסתכל על הדברים אחרת. אם פעם הייתי יכולה לתת אגרוף למי שהיה אומר שזאת בחירה שלי איך להסתכל על הדברים, אז עכשיו, כשזה הגיע מתוכי, זה הרגיש אחרת. זה לא היה יכול לקרות לפני. ברגע שנפתחה הדלת הזאת ואמרתי לעצמי שבוחרת להסתכל על דברים אחרת, היו נפילות וייאוש, אבל ניסיתי עוד פעם. לפעמים אתה נותן לנפילות להיות, נשכב במיטה בלי לקום. זה נשמע קל להישאר בנפילה ובמיטה, אבל זה נורא קשה ונורא כואב. זאת בחירה שלא מרגישה כמו בחירה, להישאר במקום הכואב או לקום לכאב אחר. שניהם כל כך קשים שלפעמים אתה נכנע. הרבה כאב הניע אותי".

מה היית אומרת לנער/ה שעומדים לפני אשפוז?

"שזו האפשרות האחרונה, המקום האחרון שצריך לשקול ללכת אליו. אין שם מקום לשום דבר חוץ מרגרסיה. אני לא רואה מישהו מבריא שם. אם זה היה הילד שלי הייתי אומרת לו 'אל תלך לשם', ואני חושבת שזה מסכם הכל, כי בסופו של דבר ילדים ונוער לא צריכים להיות קשוחים ולהכיר מקומות כאלו, אלא לשמור על עצמם וזה לא מקום טוב לשמור על עצמם".

יכולה היום לחשוב על עצמך בעוד כמה שנים?

"לאט-לאט. אני יכולה לראות את עצמי בשנה הבאה, שזו כבר התקדמות, אבל יכולה לראות את עצמי רואה את עצמי בעוד 20 שנה, שזה משהו שלא יכולתי לדמיין אפילו לפני כמה חודשים".

(new)שלומי תבלינים 18.5.20