(new)ויקטורי
30 שנה, לך תזכור

30 שנה, לך תזכור

השבוע ייפתחו ברעות החגיגות לציון 30 שנה ליום העלייה לקרקע, ולרגל האירוע חזרנו אל מקימי היישוב שנזכרים בצרור שירו עליהם חיילי מג"ב ובחומרי הבנייה שנאלצו לייבא מחו"ל, ואל המשפחות הראשונות שסחבו את הציוד בחולות ופחדו שהילדים יטבעו בשלוליות הענק

(צילום ארכיון: באדיבות עמותת 'נאות רעות')

"בכל פעם שאני רואה את הגינון הנפלא והירוק שעוטף את הישוב, חוזרת אליי תמונת נוף הבראשית שראיתי לנגד עיניי כשעמדתי על גבעת התיתורה, הסתכלתי לעבר המיקום האידיאלי של הקמת רעות ואמרתי לעצמי: 'כאן יקום ישוב'. כיום, 30 שנים אחרי, אני מביט לאחור וגאה מאוד בתוצאה".

30 שנה מאז אותו יום שמתאר עמיקם אורן, בעלי חברת הנדל"ן CPM, מי שהיה ראש מנהלת הקמת היישוב החדש שצץ יש מאין בגבעות הריקות של האזור. ביום חמישי הקרוב יחלו חגיגות סיומו של העשור השלישי לרעות, שייפתחו בהופעה של להקת תיסלם באירוע חגיגי בפארק המים ביישוב, ויימשכו לאחר מכן בשלל אירועים שונים.

"תבדוק את מחירי הנדל"ן בישוב ותבין האם ישוב הוא מצליח", מוסיף אורן. "המחיר מגלם בתוכו את כל האיכויות של הישוב. המחירים ברעות הם מעבר לעלייה הממוצעת הארצית. יותר ויותר צעירים אנשי היי טק מצליחים עוברים להתגורר בישוב וגם יש ברשותם האמצעים לרכוש בתים ברעות. במשך שנים חששתי מהאיום של הזדקנות הישוב אבל הם מרעננים ומצעירים את הישוב וכך מבטיחים את עתיד המקום".

בחודש דצמבר הקרוב ימלאו 35 שנה בדיוק לישיבת ממשלת ישראל בה התקבלה ההחלטה על הקמת היישוב רעות. מיד לאחר מכן יציינו ראשוני התושבים את 30 השנה שעברו מאז כניסת המשפחה הראשונה לביתה. מה שהחל בכלל כפתרון מגורים לאנשי צבא קבע, מצא את עצמו כשכונת יוקרה של עיר העתיד – מודיעין. חזרנו לסיפורה של רעות, החל מאותו יום בו התקבלה ההחלטה בממשלה, דרך סיפורם של אנשי חיל האוויר שנבחרו להקים יישוב חדש מאפס ועד למשפחות הראשונות ברעות, שהגיעו למעשה לשיכון משפחות משודרג.

צרור בין הרגליים

יותר מכל אדם אחר, מי שאחראי על הקמת רעות הוא עמיקם אורן. היום יזם נדל"ן ותיק, בעבר חבר מועצת העיר ובימים ההם - ראש מחלקת בינוי של חיל האוויר. אפשר אף לומר כי אורן הקים את רעות יחד עם שלושה משותפיו כיום בחברת הבנייה  CPM, שמונו מטעם החיל לשמש ראשי מנהלת הפרויקט.

בספר שכתב לפני מספר שנים מתאר אורן את הרקע להחלטה: "השנה 1984. צה"ל מתמודד עם גל נוסף של עזיבת קצינים מוכשרים את הצבא ומחפש דרכים לעצור את התהליך. יכולתה של מערכת הביטחון לשפר את משכורות הקצינים מוגבלת. לפתע נזכרים בנוסחה שכבר הוכיחה עבדה בעבר. כמו לימודים אקדמאיים גם הקמת שכונות מגורים למשרתי קבע הוכיחו את עצמם כבר כאמצעי אפקטיבי".

לאחר שהוגדר יעד של אלף יחידות דיור באזור המרכז מתחילים בצבא לחפש מיקום פוטנציאלי, אולם לא מוצאים שכונה מתאימה וזמינה בסדר גודל כזה. הערים רמלה, לוד וראש העין, שהוצעו בתחילה כמקום לפרויקט החדש, לא יכלו לספק תכניות בנייה מאושרות לסדר גודל של אלף בתים. במנהל מקרקעי ישראל מציעים לבסוף להקים יישוב חדש באזור מודיעין (שעוד לא הייתה קיימת אך הייתה "בתכנון"), במסגרת תכנית להקמת יישוב בן 2,500 יח"ד שכבר קיבלה תוקף סטטוטורי.

כאשר מפורסמת הקריאה למשרתי קבע להצטרף לפרויקט נרשמות אליו 4,000 משפחות. מתוכן נבחרו אלף בלבד בשלב הראשון. הקריטריונים שהגדירה מערכת הביטחון היו: קצינים מתחת לגיל 35 ממקצועות נדרשים כמו לוחמים ומהנדסים בעלי חוות דעת טובות, ובנוסף נדרשה חתימה לשרות קבע נוסף של שמונה שנים.

ב-22 בדצמבר 1985 מתקיימת ישיבת ממשלה בה הוחלט על הקמת רעות, כאשר צויין כי רעות תהווה בעתיד חלק ממודיעין. המיקום שנקבע הוא ממש לא המיקום בו שוכנת רעות כיום. עמיקם אורן, שהגיע לשטח לאחר החלטת הממשלה, מספר על השתלשלות האירועים: "החלטת הממשלה קבעה נ"צ שנמצא בדיוק על גבעת התיתורה. הגעתי למקום, עליתי לגבעה ואמרתי 'פה לא יקום היישוב'. קודם כל, כבר במבט ראשון אפשר היה לראות שיש בשטח הרבה עתיקות וידענו שזה יכניס אותנו לבעיה. בנוסף, היו בגבעה עשרות בורות מים, כאלה שאתה רואה פתח צר אבל מתחתיו זה מתרחב לבור בקוטר עשרה מטרים  ויש קושי הנדסי לבנות יסודות בשטח כזה. מלבד זאת, הגבעה לא התאימה גיאוגרפית לחזון שהיה לנו. חיפשנו אזור בו מרכז היישוב, בו ייבנה המרכז המסחרי, הקאנטרי וכולי, יהיה בעמק ומשני צידיו יצפה עליו היישוב".

אורן ושותפיו למנהלת הפרויקט יוצאים לסיור באזור למציאת אתר חלופי, אולם נתקלים בבעיות לא צפויות: "זיהינו את המקום בו הוקמה לבסוף רעות והחלטנו שהוא מתאים. בכניסה לאזור היה בסיס של מג"ב ששטח האימונים שלהם התפרש על האזור בו הקמנו את היישוב. שלחנו למקום מודדים ואנשי מג"ב נלחמו על השטח וניסו לסלק אותנו. הגענו אנחנו לשטח וכשניסו שוב לסלק אותנו לא הסכמנו לעזוב. היה שם רס"ר אחד שראה שאנחנו לא עוזבים, אז הוא פשוט לקח את העוזי שלו וירה לנו צרור בין הרגליים. ברחנו, אבל עלינו מגבעה אחרת. אחר כך נהיינו חברים טובים של החבר'ה ממג"ב".

לא הייתה התנגדות לשינוי המיקום מצד הממשלה שקבעה מיקום אחר?

"זאת הייתה מדינה אחרת, תקופה אחרת. העובדה ששינינו את המיקום ותוך שנה כבר הייתה לנו תב"ע מאושרת, היום אף אחד לא מאמין שזה היה אפשרי. המדינה הייתה הרבה פחות צינית. היה כבוד לצבא ואני נהניתי מדיקטטורה. הייתי בן 37 עם חוצפה של קצין צעיר. ילד בן 37 בונה עיר".

לאחר קביעת המיקום הסופי מתחיל העסק להתגלגל. לשם ביצוע הפרויקט הוחלט על מבנה ארגוני כאשר הוקמה עמותת "נאות רעות", שאיגדה את המצטרפים לפרויקט והחזיקה בשליטה בחברה הכלכלית "מגורי מודיעין", שהוקמה לשם הקמת היישוב.

"היו המון סיכונים", מספר אורן. "סיכונים שלקחת אותם היה מעשה די לא אחראי. לא בטוח שהמצטרפים לפרויקט ידעו את זה, אבל המודל הכלכלי בוסס על ערבות הדדית. בניגוד לקבוצות רכישה של ימינו, שזה הדבר הכי קרוב למה שהיה אז, הערבות ההדדית היא רק בנוגע לדברים כמו תכנון ופיתוח שמתבצעים במרוכז. ברעות המערכת כולה הייתה אחת. חשבון בנק אחד, מערכת התקשרויות אחת וערבות הדדית מלאה של כל חברי העמותה. אם מישהו היה נופל ולא יכול לשלם את ההתחייבויות שלו, כולם היו נופלים".

נשמע ממש חלוצי...

"הייתה לנו אבל רשימת המתנה של 4,000 איש, אז כך הגנו על עצמנו. לא הייתה עלינו שום בקרה, פשוט רצנו בשטח והקמנו יישוב. אגב, לא היינו רחוקים מכישלון. סיימנו את הבנייה רגע לפני גל העלייה הגדול מברית המועצות. כל הקבלנים שחיזרו אחרינו, פתאום ברחו לפרויקטים שהקימו לטובת העלייה. אם זה היה קורה חצי שנה מוקדם יותר, היינו בבעיה".

איפה הבית שלי?

בשנת 1988 מתחילה הבנייה של היישוב החדש. "דבר ראשון שבנינו היה את בריכת המים שעל הגבעה", מספר אורן. "חשבנו שלצורך הבנייה יצטרכו כמויות אדירות של מים, אז אמרנו בוא כבר נבנה את הבריכה ונחבר ל'מקורות'. איך שהתחלנו לחפור, הטרקטור חשף עצמות בני אדם. ישר נתנו הוראה לכסות את הכל. השתקנו את הסיפור כדי שהעבודות לא ייעצרו. אבל יחס לעתיקות כן היה לנו. באחד מהמקומות בו היינו אמורים לבנות שתי יחידות דיור, חשפנו שרידים של בית כנסת מימי בית שני. ביטלנו את הבנייה שם והזזנו את היחידות למיקום אחר. עד היום החורבות האלו נמצאו בחיבור שבין רעות לבוכמן".

המינהלת יצאה לדרך עם תכנית מגובשת ל-2,500 יחידות דיור, אלף בשלב הראשון. היישוב החדש אמור היה להיות בעל יכולת עצמאית מירבית ולכלול מערכת חינוך מושלמת, מגנים ועד חטיבה עליונה, שתיתן מענה כבר בשלב הראשון לאלפיים ילדים. במקביל הוקמה מערכת ארגונית שתפקידה היה לשמור על קשר עם המשתכנים. במקום נערכו סיורים, כנסים תקופתיים הופקו ומיקום המגרשים הוגרל בין כל מצטרפי הפרויקט.

מיקום המגרש שהגרילה כל משפחה, נשמר בסוד עד לסיום הבנייה, מה שהוליד סיטואציות משעשעות בהן ניסו המשתכנים החדשים לנחש איפה בדיוק עומד הבית שלהם. ההיגיון מאחורי ההחלטה היה שהדיירים המיועדים לא יפריעו לביצוע הפרויקט בשטח. בחוברת שהופקה לציון עשור ליישוב סיפר אורן: "במושגים אזרחיים זה לא נתפס. אימצנו את ההחלטה שהתקבלה כבר בהקמת יבנה שאנחנו לא אומרים לאנשים היכן הבתים שלהם. בשבתות היה ניתן לראות שיירות ארוכות של אנשי צבא העושים את דרכם ליישוב ומחפשים את ביתם לפי המאפיינים שכן ניתנו לבחירה, כמו האדריכל, הגודל, סוג הריצוף והכלים הסניטריים. היו הרבה חבר'ה שחשבו שאיתרו את ביתם וליטפו וטיפחו בית מסויים ולבסוף התברר שטעו".

בניית פרויקט בסדר גודל כזה העניקה למנהלת כוח לא מבוטל בשוק הבנייה בישראל של אותם ימים. בספרו מספר אורן איך הפכה המנהלת ליבואנית: "בישראל של סוף שנות ה-80 חלק משוק הייצור וחומרי הבנייה נשלט על ידי כמה מונופולים. רעפי חרס ניתן לרכוש רק מ'חרסה', רעפי בטון אצל 'אקרשטיין', קרמיקות ב'נגב קרמיקה' וחרסינות ב'ברבור'. החלטנו לפתוח את הפרויקט למכרזים בינלאומיים לאספקת חומרי בנייה ולהפוך ליבואנים. היצרנים המקומיים היו בטוחים שמדובר בהפגנת שרירים בלבד ממי שהוטלה עליו משימה לבנות עיר בלו"ז מוגדר ואין לו ברירה אלא לרכוש ובכמויות גדולות במחירים שהשוק יכתיב לו. לפני שהשוק הספיק לומר ג'ק רובינסון שייטו כבר בים התיכון עשרות מכולות כשפניהן לאתר הבנייה ברעות. כך רכשנו את כל מערכת הגגות המתועשים מעץ בארה"ב, חומרי בידוד לגגות ביוון, רעפי חרס באיטליה, ספי חלונות הולנד וברזים בגרמניה. גורמים אינטרסנטים מיהרו לצאת לעיתונות וכותרות על קציני צה"ל שתורמים להרס התעשייה המקומית לא איחרו לבוא. בסופו של דבר מהלך הכניסה לייבוא חסך לכל משפחה עשרות אלפי שקלים".

"תעשו חור בתקרה"

קיץ 1991 הוגדר כמועד כניסת המשפחות לבתיהן החדשים, אולם חודשים ספורים קודם לכן מתערבת המציאות בתוכניות. מלחמת המפרץ פורצת בינואר, ובמשך מספר חודשים אתר הבנייה כמעט ומושבת לאחר שכניסת הפועלים הפלסטינים לישראל נמנעת. הפיגורים הולכים ומצטברים ובמנהלת נדרשים לקחת החלטה – האם לדחות את האכלוס, למרות שאלף משפחות מפנות את בתיהן בקיץ, או ללכת לתהליך אכלוס בעייתי. במנהלת בוחרים באפשרות השנייה. מאי 91' מגיע ועימו המשפחה הראשונה. בחוברת העשור לרעות מסופר על משפחת ברזילי שהיו הראשונים ביישוב ומצאו את עצמם חיים לבד, שכנים רק לפועלים הפלסטינים ול-999 בתים ריקים. עוד בחוברת סיפרה מרתה ברזילי, שמשפחתה הגיעה לרעות ב-1 ליולי, על חוויית הקליטה הראשונית הקשה: "רוב הבתים היו עדיין ללא חשמל ובחוץ כמובן שלא הייתה תאורה. בלילה המקום היה נראה כמו עיירת רפאים. טלפון לא היה וגם לא גז. לאנשים עברו לרעות כי לא הייתה להם ברירה והם היו חייבים לפנות את הדירות בהם גרו עד אז. לפעמים הגיעו משפחות עם המשאיות בשמונה בערב והיו צריכים להעלות את כל הרכוש על גבעה בלתי סלולה כשמסביב הכל רק חול וחול. עדיין לא היה שביל סלול, שלא לדבר על מדרגות, וכך נאלצו לטפס במעלה הגבעה עם הציוד  בחום הכבד של קיץ 91'".

אם הקיץ הראשון היה לא קל, הרי שהחורף הראשון, בו אף ירד שלג באזור, הביא עימו בעיות לא פחות פשוטות. ארנון שלום, שהיה ראש המנהלת החל מאוקטובר 91', סיפר בעבר: "ישבתי במשרד המנהלת ב-5/12/91 כאשר בערב החלו להגיע עשרות שיחות טלפון מתושבים על חדירת מים לבתים בעקבות הגשם הראשון. הזעקתי את המפקחים, הלכנו לבתים וביקשנו מהתושבים לעשות חורים בתקרות כדי שלא יתמוטטו. מסתבר שהטיח שנבחר היה אמנם טוב, אבל לא היה מספיק ניסיון בעבודה איתו ולא השתמשו במספיק טיח. היו אנשים שנאלצו לחפור תעלות באמצע הלילה כדי לתעל את המים מחוץ לבתים. במקומות מסויימים השלוליות היו כה עמוקות, עד שהיה חשש שהילדים ייסחפו עם המים. הכל הפך לביצה אחת גדולה. גם כבישי האספלט של היישוב שנסללו לאחרונה, נסחפו בגשם החזק והכביש לתל אביב היה מוצף".

גם משפחתה של דבורה ליאור הגיעה לרעות בחודשים הראשונים לאכלוס: "מאוד אהבנו את הרעיון ושמחנו להגיע לרעות. כשהגענו היישוב היה לגמרי בהתהוות וכולנו היינו צעירים ויפים. הייתה תחושה של חלוציות, של התחדשות וזה היה כיף גדול. לכולנו היו ילדים צעירים ששיחקו יחד, אכלו אחד אצל השני ועשו מחנות ברחוב".

עדה רשף, שהגיעה למקום בשנת 1992 מבסיס חיל האוויר בחצור, מספרת אף היא על קסמו של הפרויקט החדש: "לא היה כאן כלום, אבל היינו מוכנים לזה מניסיון של חברים בפרויקטים צבאיים אחרים כמו ביבנה, פרויקטים שפספסנו. אמרנו לעצמנו שכל פרויקט של חיל האוויר, אנחנו הולכים עליו. סמכנו על החיל ובאמת לא התאכזבנו. היה כאן גנים ובית ספר, אבל לילדה הגדולה שלנו שהייתה בכיתה י"א לא היה מענה. בית הספר ברעות היה צומח והיא נסעה ללמוד בקריית אונו. התשתיות היו על הפנים, במיוחד כביש 443 שהיה חד סטרי ולא מרומזר. עבדתי אז בלוד וכל נסיעה בבוקר הייתה ממש מסוכנת ולא נעימה. אבל כל זה בטל בשישים. כל כך שמחנו שיש לנו בית משלנו, שהגענו למקום עם כזה פוטנציאל ששום דבר לא ממש הפריע לנו. זה היה סוג של שיכון משפחות כמו בבסיסים, רק משודרג. לכולם היה רכב צבאי וחלק גדול מהשכנים כבר הכרנו מהבסיסים. הילדים עברו מחצר לחצר והייתה אווירה של ביחד".

(newשלומי תבלינים חדש 13.10.21