(new)ויקטורי
פותחים עשור רביעי

פותחים עשור רביעי

בתיכון מו"ר מציינים בימים אלו 30 שנה להקמת בית הספר הראשון של מודיעין, ולרגל האירוע חזרנו אל דור המייסדים – מנהלים, מורים ותלמידים – שנזכרים בתחושת הקהילתיות, בדחיפה להצלחה וביום בו חדר השלג למבנה הלא גמור

תמונת המחזור של הבוגרים הראשונים (צילום: פרטי)

אמנם מודיעין היא עיר צעירה במיוחד, רק בת 25, אבל גם אצלנו ישנם מוסדות שהפכו כבר מזמן לסמל של ממש, עם היסטוריה משלהם. כזה הוא בית הספר העל יסודי מו"ר ברעות, בו החלו לאחרונה בחגיגות 30 שנה להקמתו.

"בית הספר של הטייסים" הוקם בשנת 1991, עם אכלוס היישוב, כאשר חטיבת הביניים והחטיבה העליונה אוחדו רק בשנת 2006, ומהווה עדיין את בית הספר הגדול ביותר במודיעין עם למעלה מ-1,800 תלמידים.

חזרנו השבוע אל דור המייסדים של מו"ר – מורים, מנהלים ותלמידים – שפשפשו במעמקי הזיכרון ושיתפו אותנו בשנים הראשונות ובחוויה הראשונית.

שלג במסדרונות

בתחילת הדרך, בשנת 1991, פעלה חטיבת הביניים בלבד. רוב המורים היו תושבי רעות ומכבים, שהיו גם הורים לתלמידים בעצמם.  במבנה של מו"ר פעל גם בית הספר היסודי 'רעים', שלאחר מספר שנים עבר למבנה אחר ובמקומו החל לפעול התיכון. עם השנים המבנה גדל והתפתח, וכיום החלה אף בניית מבנה חדש בו, אבל בתחילת הדרך חלקים מהמבנה עדיין לא הושלמו. ותיקי בית הספר זוכרים גשם שחדר למבנה והגיע לתוך מהמעברים של בית הספר. "הכל היה פתוח וחשוף והגשם נכנס פנימה", נזכר השבוע עובד ותיק בבית הספר. "בשנה הראשונה, שנת 1991, היינו בבית הספר והתחיל לרדת שלג שנכנס לתוך המבנה". 

שנתיים לאחר הקמתו של בית הספר מגיעה אליו רות לסרי, מי שלימים תהפוך למנהלת המיתולוגית, שמתארת את ימיה במו"ר כמאושרים בחייה ואת תפקיד המנהלת כאחת מפסגות הקריירה ארוכת השנים שלה במשרד החינוך, ממנה פרשה רק לאחרונה. "עברנו לגור ברעות בשנת 1993", סיפרה השבוע, "והתחלתי לעבוד כמורה במו"ר במקביל לעבודתי כמורה ביהוד. ברוך קופל היה אז מנהל מו"ר. הגעתי בשנה השלישית של בית הספר. בשנתיים הראשונות עבדתי כמורה לביולוגיה, ואחרי שלוש שנים קיבלתי משרה מלאה במו"ר. הייתי מחנכת ולאחר מכן קיבלתי ריכוז שכבה. ב-97' הייתי סגנית של ברוך ואחר כך קיבלתי את הניהול. בשלב הראשון הייתי מנהלת רק של התיכון. אחרי האיחוד עם מודיעין ב-2003 איחדו את החטיבה ואת התיכון והפכו את בית הספר לשש שנתי, ואני נבחרתי לנהל. זה היה תהליך מורכב ומאתגר".

איך הייתה האווירה בשנים הראשונות במו"ר?

"היינו בית ספר היחיד באזור. זאת הייתה בועה. אחרת, שונה, מאתגרת, על כל המשתמע מכך לטוב ולרע. זה היה מקום ייחודי. לא הייתה תחרות כי לא היו בתי ספר אחרים באזור. האוכלוסייה הייתה מאוד טובה, מאתגרת ומעניינת. החיבור עם אנשי החינוך ועובדי המנהלה, שהיו עם המון תשוקה ורצון לעבוד, יצר ביחד משהו מדהים. עד היום זה כך. היה ועדיין יש במו"ר צוות שהאמין בקידום להישגיות. היו הרבה מאוד אתגרים בניהול בית ספר יחיד בישוב קטן. האתגר הראשון היה ההקמה ואחר כך השמירה על ההישגים.  אתגר נוסף היה החיבור בין החטיבה לתיכון. היינו צריכים ליצור רצף פדגוגי חינוכי מכיתה ז' עד כיתה י"ב ולאחד 152 מורים".

עם כל האתגרים לסרי זוכרת את התקופה במו"ר כתקופה נפלאה. "אני יכולה לבוא ולהגיד שכל בוקר קמתי עם שיר חדש בלב", היא אומרת בהתרגשות. "זאת הייתה אחת התקופות הטובות ביותר בחיי. אני רואה בתפקיד המנהלת כשליחות משמעותית. אין יותר משמעותי מעשייה חינוכית. חינוך הדור הצעיר הוא הדבר הכי מתגמל שיש".

מה הפך לדעתך את מו"ר לבית ספר מצטיין?

"קודם כל האוכלוסייה היא מאוד טובה. את זה אני לא מנכסת לעצמי. הורים מאוד אכפתיים ומעורבים שליוו אותנו. זה לא ברור מאליו. דבר נוסף הוא צוות מורים שהרגיש מחויב כלפי התלמידים. חלק גדול מהמורים היו הורים שהרגישו מחויבות יותר גדולה כהורה וכל אחד נתן את הלב והנשמה, וכשמדובר באוכלוסייה טובה מגיעים רחוק.  אף פעם לא אהבתי את ההגדרה 'בית ספר לטייסים'. נכון שהיו ארבעה-חמישה טייסים בכל מחזור, אבל היו גם היו קצינים וחובלים ואחוז מאוד גבוה הלכו ליחידות מובחרות. בעיני כל אחד תרם את החלק המשמעותי שלו  במקום שבו הוא היה. 98 אחוז מתגייסים זה אחוז גבוה מאוד, אלה מספרים מדהימים וזה היופי. נכון שזה יישוב של אנשי קבע ויש את הדחיפה של הבית למצוינות, אז אנחנו לא קלקלנו ומעבר לזה דחפנו ושיתפנו. כל אחד מהמקום שלו עשה את המקסימום".

מה את זוכרת במיוחד?

"אחת התקופות הקשות היתה התקופה של מלחמת לבנון השנייה. נפלו לנו שלושה בוגרים. זאת הייתה תקופה מאוד מאתגרת שאי אפשר לשכוח. עוד אני זוכרת שבכל שנה בראשון לספטמבר הייתי עומדת בפני הקהל העצום של התלמידים וההורים והייתי כולי נרגשת. תמיד אמרתי שברגע שלא אתרגש יותר זה יהיה סימן שאני צריכה לעזוב את בית הספר. כמו שאמרתי, כל בוקר קמתי עם שיר חדש בלב. אהבתי את מה שעשיתי. זה היה מפעל חיים וכל הזמן חשבתי איך אני מקדמת את המפעל הזה עבור התלמידים. לא כל אחד זוכה לקום עם שיר חדש בלב. אני באמת גאה במקום הזה, אני רואה בו מפעל משמעותי ורציני ומתגעגעת מאוד לתקופה הזאת. היום חלק מהבוגרים שלי הם כבר בני 35-40 ואני פוגשת אותם לפעמים ביישוב".  

עוד דמות מיתולוגית בהיסטוריית בית הספר הוא מוטי טלר, המורה לספורט, שכמו לסרי גם הוא הגיע שנתיים לאחר הקמתו של בית הספר. "התחלתי בחטיבה ב-93' והתיכון הוקם ב-94", סיפר השבוע. "התחלתי כמורה לחינוך גופני ולהיסטוריה. כמובן שהתקבלתי בזרועות  פתוחות וברגע שהגעתי קיבלתי מיד משרה של מורה לחינוך גופני. התחלתי בחטיבה וב-2002 עברתי לתיכון.  בצוות ישר זיהינו את הפוטנציאל של בית הספר להיות מאוד משמעותי בכל מה שקשור לספורט ההישגי והתחרותי, ויד ביד ביחד עם מי שהייתה גם מורה לספורט, אורנה גושן, הקדשנו המון תשומת לב לחינוך הגופני התחרותי וההישגי. מהר מאוד הפכנו להיות שם דבר בכל מה שקשור לתחרויות ספורט והישגיות, בעיקר בענפים של כדורסל, כדורעף, שחייה ועוד. היינו הרבה מאוד פעמים בתחרויות בחו"ל כאלופי הארץ. ייצגנו את משרד החינוך בכדורעף, ניווט ספורטיבי, מרוצי שדה ועוד. השקענו הרבה ותמיד הדגשנו את החשיבות של החינוך הגופני. הצלחנו להטמיע זאת כך שכל בית הספר וכל המורים הבינו את החשיבות של שיעורי החינוך הגופני והמשקל שלהם. בסך הכל זה באמת בית ספר שידע תמיד לתת מענה לכל התלמידים".  

איך זה הרגיש להיות חלק בהקמת בית הספר?

"היתה אווירה של יצירה, של עשייה ובנייה של משהו חדש. האווירה הייתה מאוד טובה. האוכלוסייה היתה מקומית בלבד. הייתה תחושה של כמו קיבוץ, על כל המשתמע מכך. אמנם עברו כבר 30 שנה, אבל אני זוכר זאת כחוויה טובה".

מה הפך אותו לדעתך לבית ספר מצטיין?

"התהליך שבו הוא נבנה, היכולות שלנו ושל המערכת לשים את הדגשים במקומות הנכונים. אין ספק שגם העובדה שרוב האוכלוסייה הייתה של אנשי קבע יצרה תקדים, שהיום כבר הפך למסורת שנשמרת הרבה שנים. למרות שהיום זה כבר לגמרי לא ככה, זה עדיין נשמר על האדים של הדלק. המסורת של מצוינות, של שירות משמעותי בצבא, של תשומת לב לחברה ולפרט, אלה דברים שנשמרו".

מי שהייתה אף היא חלק מדור המייסדים, והיום עומדת בראש הפירמידה, היא רוית ורון, מנהלת תיכון מו"ר כיום. "הגעתי לבית הספר בשנת 96'. הייתי מורה לכימיה וביולוגיה ומחנכת. זה גם היה התפקיד הראשון שלי במערכת החינוך. הייתה תחושה של חדווה. נפגשנו בערבים, תכננו, עשינו והכרנו את כולם. המצאנו ומצאנו, ובאמת היתה תחושה של נבחרת מובחרת. לכולם היה אכפת אחד מהשני. הייתה תחושה של קהילתיות, שזה בית ספר של שכונה, של קהילה. עד היום זה ככה, פשוט השכונה גדלה. כולם הכירו את כולם, המורים היו גם ההורים וההורים היו מעורבים בבית הספר. מהר מאוד הבנו שאנחנו באמת בית ספר של אוכלוסייה חזקה ושראוי ומתאים להביא מגמות מובחרות, לאמן תלמידים לאזרחות פעילה, לשנת שירות וליחידות מובחרות בצבא. לא הסתפקנו רק בבגרות ורק בגיוס. תמיד שאפנו ליותר".

הרבה יותר מ"ביה"ס של הטייסים"

בעיני ורון, המצוינות בה מתגאים בבית הספר עד היום לא מתגלמת רק בטייסים שיוצאים מבית הספר, אלא גם בשמונת התלמידים שעושים כיתה י"ג,  כיתת תקשורת שפעם בשבוע מתנדבים בצבא. "המצוינות מקבלת הרבה מאוד פנים כאן" היא אומרת. "אמנם מדברים המון על הטייסים, אבל אם תסתכלי תראי גם אמנים שיצאו מכאן, ספורטאים ואנשי התקשורת. אמנם טיפחנו מאוד את המגמות המדעיות והטכנולוגיות, אבל בד בבד יש לנו כיתות של אמנות, תקשורת המונים, תיאטרון, ספרות וקולנוע. אנחנו באמת מכוונים לתת מגוון".

בין רגעי השיא שורון זוכרת, היא מציינת את המסעות לפולין. "אצלנו זה אבן דרך ומהר מאוד הבנו שצריך להעמיק את המסעות. יצרנו פרויקט שבכיתה י"א תלמידים מתעדים ניצולי שואה ויוצרים ספר שיש בו את סיפורם של הניצולים. כל הפרויקט של "קפה אירופה" בעיר הוקם אחרי שקבוצת תלמידים חזרו ממסע לפולין והרגישו שהם חייבים לתרום משהו. גם הסניף של "כנפיים של קרמבו" במודיעין הוקם על ידי בוגרת שלנו, נועם פיינסטון. הרוח של תרומה לחברה שמאפיינת את בית הספר היא גם להתגייס לטיס וגם להיות מעורב חברתית".

בין הבוגרים המפורסמים שיצאו מבית הספר ורון מציינת את הטניסאית שחר פאר, את עידן חביב המוסיקאי, ואת שחר בוצר, תלמיד נכה שבזכות מאבקו נבנתה מעלית בבית הספר וכיום הוא יזם מצליח. כיום רוב התלמידים הלומדים במו"ר הם ממודיעין ולא תושבי מכבים ורעות.  "מכבים ורעות הם יישובים מזדקנים, וזה בסדר. היו תקופות שזה היה מורכב. זה שינה את הפנים של הבית הספר, אבל לא את האיכות. היום זה כבר לא אישיו".  

את אחת מתלמידות בית הספר בשנים הראשונות ניתן היה למצוא עד לא מזמן בשולחן מועצת עיריית מודיעין. עדי מן, בוגרת התיכון, מספרת: "התחלתי ללמוד במו"ר בשנת 1994 וסיימתי בשנת 2000. הייתי במחזור השישי של התיכון. הייתה אווירה מאוד קהילתית, היינו כולנו ממכבים ורעות. זה בעצם היה החיבור הראשון של השכבה שלנו ברעות עם ילדים ממכבים.  אני מאוד גאה להיות בוגרת של התיכון הזה. מאז ועד היום הצוות החינוכי שם הוא ברמה מאוד גבוהה. עד היום כל המורים שלימדו אותי והיועצות החינוכיות הם אנשים שממש נחרטו לי בזיכרון. אני זוכרת שכתלמידה שפחות הצליחה בלימודים ויותר בפן החברתי, היו מי שדחפו אותי לא לפרוש והרימו אותי למעלה. היום בדיעבד אני מבינה שהם ידעו מה הפוטנציאל, הם ידעו לזהות. אני חושבת שבלי הצוות החינוכי שהיה שם לא הייתי מסיימת את הלימודים עם בגרות מלאה".

גם רופא הילדים רועי דומב בן ה-34, למד בתיכון באותן שנים. "חוויית הלימודים הייתה מצויינת", הוא נזכר, "שילוב של לימודים ברמה גבוהה עם הקניית ערכים. אני זוכר במיוחד את המחנכת ורכזת השכבה שלי, זהר אורן. היא בדרכה שלה ידעה לתת מקום לכל ילד. עודדה אותנו לשיח גם אם לא תמיד (ובדרך כלל) הסכמנו, לימדה אותנו להקשיב ולהבין גם את דעתו של האחר, וכל זאת בצורה שקטה ומכבדת. התיכון הוא חלק בלתי נפרד מהעבר, ההוווה והעתיד של היישוב. היום כאב לשני ילדים אני יודע שאין דבר שחשוב לי יותר מהחינוך שיקבלו ילדיי, ואני יכול רק לקוות שהם יקבלו את אותם הערכים שאני קיבלתי בתיכון".

(newשלומי תבלינים חדש 13.10.21