(new)ויקטורי
ענף במצוקה

ענף במצוקה

סרגי גלושקו מאמן טניס במודיעין כבר 12 שנה, וגם גידל בעצמו שתי אלופות ישראל, אבל כיום הוא מביט בדאגה על מצבו העגום של הספורט הלבן במודיעין ומקווה לתמיכה עירונית

המשפחה הראשונה של הטניס במודיעין (צילום ארכיון: מאוריציו רוסאלס)

במודיעין התרגלו להתגאות בטניסאי הבכיר התורן, אבל בקצב הזה עוד יתגעגעו לטניסאי זוטר. בבוכמן בנו מגרש ממזרח למערב, אז בבוקר שחקן אחד לא רואה כלום ובערב השחקן השני. כדי שהמשחק יהיה הוגן הם צריכים לשחק 12 שעות, או לבדוק באינטרנט מתי יש ליקוי חמה. איך גדלו פה שחר פאר, יוליה ולינה גלושקו? רב הנסתר על הגלוי. אולי זה קרה בליקוי חמה. קשה לתת את הקרדיט לחיים ביבס, שהתעקש על קבוצת כדורגל עירונית שנראית כבר עשור כמו אחת שתסיים אחרונה בליגת התושבים. פעם כעסו על הביטוי "יהיה בסדר", כי כדי שיהיה בסדר צריך לתכנן מראש. היום כבר לא מאמינים שזה בכלל אפשרי.

הספורט במודיעין גווע ואין ישועה באופק. סרגיי גלושקו, אבא של לינה ויוליה, דווקא יודע דבר או שניים על לגדל אלופי ישראל. הבעיה היא שלא שואלים אותו. אז בשביל זה אנחנו פה.

"לינה אלופת ישראל, המחבט מספר אחת, כן. אבל מה צריך לזה? הענף קשה, פופולארי, המון שחקנים משחקים טניס. באיגוד רשומים יותר מחמישים אלף. לינה זה זמני, ומה אחר כך? צריך להבין שבלי מחשבה קדימה, הטניס ילך אחורה".

איפה נתקענו?

"זאת לא בעיה רק של מודיעין. הטניס חייב תמיכה, לא יודע מאיפה, לא יודע איך. ברמה העירונית יכול להיות הרבה יותר טוב. בכל העיר יש רק שני מועדונים שרשומים באיגוד. לנו, בפארק המים, יש שניים וחצי מגרשים, כולל מגרש כדורגל ששמים בו רשת ומורידים. לא הכי נוח, אבל עוזר. לכמות התושבים בעיר, כמעט מאה אלף, זה לא מספיק. בנו בליגד פארק חדש, בלי מגרש טניס. כשגיליתי התפלאתי. בנו שלושה מגרשים בבוכמן, אבל בנו לא נכון. כדי להתקדם צריך לא רק לעשות, אלא לעשות כמו שצריך".

בפארק המים ברעות פועל מועדון טניס קטן ואינטימי. כל כך קטן ואינטימי שאפשר להתבלבל בינו לבין מועדון סקווש. קצת יותר ממאה ילדים, קצת פחות משלושים בוגרים. רובם באים מאהבת הספורט ואהבת המשחק, אבל 20 ילדים מכוונים גבוה ולוקחים חלק בליגת ווינר, הליגה הארצית בישראל, ומשתתפים באופן קבוע בתחרויות ארציות ובינלאומיות. קבוצת הנערות, גיל 15, נחשבת מהטובות בארץ וזכתה במקום השני בליגת העל. בתחרות שנערכה לא מכבר בקרואטיה הנערות רשמו תוצאות יפות. לפעמים אלופים באים מאלפים, אבל אפשר לעשות את זה גם עם עשרות. עובדה. הבעיה העיקרית היא לכמה זמן?

"המועדון שלנו קטן. מאה ילדים זה פחות מהממוצע, שעומד על 150 בערך. יש לנו שלושה מגרשים, אחד לא כל כך מתאים, אבל יש הצלחות. יש לנו תמיכה מאד גדולה מהפארק, זה עושה שקט. אנחנו מצליחים להביא מאמנים ברמה גבוהה. אולגה, אשתי, שלושים שנה מאמנת בכירה, עשר שנים במרכז ברמת השרון. רועי מעוז, עושה עבודה נהדרת. הזמנתי אותו מהרצליה, שנה הוא נסע הלוך-חזור. הוא עבר עכשיו לכפר אורנים, גם בזכותי, אבל אני לא יכול להבטיח שמחר הוא יישאר".

כי?

"יש לנו עשרים ילדים תחרותיים כי אנחנו פשוט לא יכולים יותר. נשמח לקחת גם ארבעים וחמישים ילדים, אבל אין מקום. המחירים פה נמוכים יותר מרוב המקומות, זה לא רווחי. אולי זה ירידה ארצית, אולי זאת הקורונה. אומרים לי 'סרגיי, תעשה משהו', אבל אני מרגיש שידיי כבולות. אני עושה כמיטב יכולתי. אם הייתי חושב רק על הכסף הייתי עובד בלי רועי מעוז, אבל אז לאן נגיע?".

כנראה כמו כולם, לתל אביב.

"מבחינתי, בזכות הפארק יש עדיין תקווה. כאן אני לא צריך לדאוג מארנונה, חשמל ומשכורות. נותנים שקט אז יש תוצאות. אני בר מזל. אני יכול לעשות את מה שאני אוהב, לבנות קבוצות תחרותיות. בלי זה אי אפשר לקדם מועדון. אז אנחנו מצליחים וילדים באים ורוצים לשחק, אבל אין לנו מקום. פשוט אין לנו מקום. גם אם היינו רוצים להקים קבוצת ליגה למבוגרים, למשל, אנחנו לא יכולים כי אין מגרשים".

איזה עתיד אתה רואה לטניס בעיר?

"בלי הגב של פארק המים היינו סוגרים. בקייזר סגרו כי לא הייתה תמיכה. פעם היו שם 320 ילדים, היום 0. המקום מושכר למבוגרים. זה כואב. מה יהיה עם הילדים שרוצים לשחק? מה יהיה עם המשחק הנהדר הזה שאני כל כך אוהב? עדיין לא מאוחר מדי, עדיין אפשר לשנות, אבל אי אפשר לשבת בחיבוק ידיים ולהגיד יהיה בסדר".

12 שנים עובד סרגיי גלושקו במודיעין, מתוכן עשר שנים הוא שכיר בפארק המים ומנהל את בית הספר לטניס. שלושים שנות ניסיון, עוד מאוקראינה, לימודים אקדמאיים, שלושה ילדים, כולם מקצוענים, חוץ מהכלב. יוליה גלושקו הגיעה עד למקום השמונים בעולם. לינה גלושקו כבר נכנסה לטופ 400 ועתידה עוד לפניה. בצוות האימון שלה, אגב, אפשר למצוא את האח הגדול, סשה, שאת מה שלא למד מאבא למד מאימא, אולגה גלושקו.

"אני 11 שנים תושב העיר, עברתי לגור כאן ואני לא רוצה לזוז מפה עד הפנסיה. זאת עיר מדהימה וטובה ומתפתחת. משפחות צעירות, ילדים. אבל קשה למועדוני הטניס, הטניס בארץ בירידה. אין דודי, אין שחר, אין יוליה, השחקנית האחרונה שהשתתפה בגראנד סלאם. ילדים אוהבים שמות, שחקן להסתכל עליו. אז ילדים לא באים. זאת בעיה של כולם".

איך מגדלים עוד שמות?

"זה מתחיל מהמאמנים. היו פה מאמנים אדירים והם אינם. אסף אינגבר גר במודיעין ועובד בתל אביב. שי ברנס, שחקן נבחרת ישראל, גביע דייויס, עובד באריאל. יש לו בנות נהדרות, טניסאיות מצוינות, שלא מתאמנות פה כי אין תנאים. מאור חררי, תושב העיר, מנהל מועדון בלוד. ערן קלינג, עבד עם יוליה, טופ 80, ברח. חבל, האנשים האלה יכולים לקדם את הטניס שלנו. יש עוד לפחות חמישה-שישה שמות של תושבי מודיעין שלא עובדים כאן".

איך משאירים אותם?

"כסף. לא יודע מאיפה, לא יודע איך. מישהו צריך להרים את הכפפה. בן כנען היה מנהל את המועדון בקייזר, מאמן ברמה מאד גבוהה, יודע טניס, אוהב טניס. הוא בא אליי ואמר 'תן לי עבודה'. אין לי מה לתת לו, הוא חושב לעזוב. זה כואב. יש מקום לעשות, אבל הדברים תקועים. צריך לשמור את מה שעובד עכשיו, שני מועדונים די חזקים. זאת התחלה טובה, אבל זאת רק התחלה. צריך לבנות עוד מגרשים, לתת מלגות למדריכים שיתחייבו להישאר, שלא יברחו. אליפות מודיעין אמיתית אין פה עדיין".

מה עם העירייה?

"העירייה עוזרת, הרגשתי תמיכה. ביבס הגיע ופרגן, אבל צריך יותר מזה. כואב לי שאפשר לעשות יותר ולא עושים. אני מאד מוגבל. כל המשפחה שלי בטניס. סשה מאמן את לינה, ראשונה בישראל, יוליה הייתה 15 שנים בנבחרת וייצגה אותנו ב-150 תחרויות. אני יודע מה צריך לעשות כדי להצליח, אבל אנחנו מוגבלים. זאת עיר צעירה, תוססת, חזקה, אוהבת טניס. הספורט הלבן אלגנטי, אינטליגנטי, נותן לילדים המון, ביטחון, ערכים. לא סתם הוא אחד הענפים הפופולאריים בארץ ובעולם".

(newשלומי תבלינים חדש 13.10.21