מחלקים
אוצרות המשפחה

אוצרות המשפחה

כאשר היא מלווה אותי אל שער הכניסה לביתה בלפיד, אנחנו נזכרים שדווקא את השאלה המתבקשת ביותר שכחתי לשאול את גלית גאון. "אז איזה מוזיאון צריך להקים במודיעין?", היא שואלת אותי ואת עצמה וממהרת להגיד שאין לה עדיין תשובה טובה, מלבד זו המתבקשת מאליה – מוזיאון המכבים.

"אני אחשוב על זה ואומר לך", היא אומרת ושבה לתוך ביתה המעוצב כיאה לביתה של אוצרת מוזיאון העיצוב בחולון, והבת של איזיקה גאון (ראו מסגרת), מי שהיה האוצר המיתולוגי של מחלקת העיצוב והאדריכלות במוזיאון ישראל בירושלים.

ילדה של אבא

גאון ("אני כמעט בת 49. ה-40 עבר בקלות ומאז אני סופרת לאחור לחמישים. זה הגיל שבו מתחילים לתת את הדין...") נשואה ואימא לשניים ומתגוררת בלפיד עוד מאז שהיישוב היה קיים רק על הנייר. היא נולדה וגדלה בירושלים, אותה עזבה לתל אביב רק לאחר שסיימה את לימודיה בבצלאל לאחר השירות הצבאי.

"אפשר להגיד שכל החיים התאמנתי לתפקיד אוצרת מוזיאון העיצוב", היא אומרת כאשר אנחנו יושבים בסלון ביתה החמים והמעוטר בעבודותיו של אביה. "גדלתי אצל איזיקה וזה היה בית הספר הכי טוב לעיצוב שיכולתי לקבל. מעבר לזה שהוא היה אדם מאוד יצירתי, הוא גם היה מאוד מדוייק לגבי איך צריך לגדל ילדים. מגיל מאוד צעיר הוא היה מושיב אותי בשולחן של הגדולים כאשר היו מתארחים אצלנו בבית כל מיני יוצרים ואנשים חשובים מהמוזיאון.

איזיקה למד אומנות בבצלאל וגם מאוחר יותר באטליה, אליה נסע יחד עם אימי. שם הוא פיתח אהבה גדולה לתרבות האיטלקית, לחיבור בין אוכל, שפה ועיצוב והפך לחלק מחבורה של אנשים שאחר כך הובילו את סצינת העיצוב העולמית. מעבר להיותו אוצר, הוא היה איש של אנשים. הייתה לו יכולת להסתכל קדימה למרחקים ולאתר נושאים שיהיו חשובים, שיעסיקו אנשים וזה משהו שגם אני מנסה לעשות כיום במוזיאון שלי. כבר בשנת 1974 הוא אצר תערוכה על מיחזור, כשבישראל עוד בכלל לא ידעו מה זה בכלל. הפוסטר של התערוכה בוצע מהדפסה על גבי הדפסה על גבי הדפסה. הכניסה לתערוכה עלתה שלושה קילו נייר עיתון שהמבקרים נדרשו להביא איתם, ובפתח הכניסה הוא שם ערימת נייר ועליה שלט: "שימו לב, אתם דורכים על זהב".

את דרכה בעולם העיצוב והאומנות החלה גאון כבר בגיל חמש. "הוא מאוד אהב להביא אותי למוזיאון איתו ולתת לי תפקידים. לצבוע בלבן את ראשי המסמרים וכל מיני דברים אחרים. כבר מילדות הוא לימד אותי לסדר תערוכה, להבין איך אנשים מסתובבים בחלל המוזיאון ואיך לסדר את התאורה. בכל קיץ הייתי עובדת במחלקה אחרת והכי הוא שמח כשהייתי מגיעה איתו לפתיחות ולפגישות. הוא היה נותן לי כל מיני מטלות כמו לגשת אל השגריר האיטלקי ולשאול אותו דבר מה. ואני, כילדה קטנה, הייתי ניגשת אל השגריר, שואלת וחוזרת לדווח לאיזיקה. זה נתן לי יכולת להסתדר עם אנשים בכל מקום. איפה שלא תפיל אותי, אוכל להתחבר אל אנשים ולצאת משם עם חברים חדשים".

עיצוב זו אומנות?

"אני חושבת שמדינת ישראל היא אלופת העולם במספר המעצבים פר קמ"ר", היא אומרת כאשר אני שואל אותה איך מתפרנסים מעצבים והאם כיום יותר מתמיד, יש להם עבודה. "אויש, קשה. נורא קשה. וזאת אחת הסיבות אגב, שהיה חשוב לפתוח את המוזיאון, להחזיר את הדיון על המקצוע. זה מקצוע שצריך ללמוד, אי אפשר לקרוא ולהתחיל לעצב. עיצוב זה מקצוע שמתבונן על אנשים, מושיט להם יד ועושה מחווה".

"עיצוב זה לא לגמרי אומנות, יש בזה משהו הרבה יותר פרקטי. גם למעצב וגם לאומן יש יכולות, ההבדל הוא במקור המוטיבציה שלהם. אצל האומן הדחף ליצור בא מתוכו, מה לו יש להגיד. אצל המעצב המוטיבציה באה מאדם אחר, מהלקוח. מעצב יודע קצת מהרבה. ככל שהוא מבין ביותר דברים, כך היצירה טובה יותר. הוא קושר בין דברים שאחרים לא יכולים לחבר ביניהם. מעצב לומד לפצח את גן הנחשקות. ככה הוא מצליח כלכלית וגם יכול לגלגל את הדי.אנ.איי הזה קדימה.

למרות שהיום יש יותר עבודה במקצוע, עדיין הלקוחות נוטים לקחת את המעצב מאוחר מדי. בארץ שוכרים מעצב בשלב האריזה במקום בשלב הפיתוח. צריך לקחת מעצב כבר משלב המחשבה בגלל היכולת שלו להסתכל על הדבר הזה ממבט כולל. תמיד אומרים שמעצבים נשארו ילדים בני חמש, נתקעו בשלב ה"למה?". למה צריך דווקא כיסא? למה עם ארבע רגליים? למה בצבע הזה? למה מהחומר הזה?"

עיר עם נשמה

מוזיאון העיצוב בחולון פתח את שעריו בשנת 2010 בעלות של 17 מיליון שקל. עיקר תיקצובו מגיע מעיריית חולון, לה חולקת גאון שבחים רבים. "ראש העיר אמר שעיר בלי תרבות היא עיר בלי נשמה, והוא לא היה רוצה להתגורר בעיר שכזאת. זה מדהים לראות את המהפך שעברה חולון. המוזיאון הפך לשם בין לאומי בסצינת העיצוב. אתה מסתובב בחו"ל, פוגש אנשים ושואל אותם אם הם מכירים את סצינת העיצוב הישראלית, והם עונים שהם מכירים את המוזיאון. או ששואלים אותם אם היו בישראל ועונים לך שהיו במוזיאון העיצוב. הקרדיט לכל הדבר הזה מתחלק בין העירייה והאדריכל רון ארד, שיצר כאן מבנה אייקוני, מבנה שייזכרו אותו".

באופן מפתיע למדי, הקהל הפוקד את המוזיאון אינו מז'אנר שוחרי האומנות ועיצוב בלבד. "יש כמובן תערוכות שהן יותר לקהל של "מיטיבי לכת", אבל מגיע גם הרבה מאוד קהל רגיל. אנשים מגיעים לכל תערוכה, מפני שכל אחת היא סיפור אחר ולמעשה שיעור בעיצוב. באות אלינו המון משפחות עם ילדים והמון קבוצות של בני נוער. אנחנו מלמדים אותם לשאול שאלות טובות, להטיל ספק. האם אני צריך את זה? זה מתאים לי? אני באמת חייב אייפון חדש?"

וזה עובד? את יכולה לראות השפעה על העוצמה בה מושרשת תרבות הצריכה?

"זה תהליך מאוד איטי, אנשים אולי לא קונים פחות אבל כן מתחילים לשאול שאלות. גם עם ההורים אנחנו מדברים על תהליך קבלת ההחלטות. אם אתה קונה כיסא או תיק לבית הספר, אז בוא נדבר על זה. מה אתה קונה? איך בוחרים? איך לכבד את רצון הילד וגם לבדוק את הגודל, את הבלאי, המנגנונים של התיק. דרך העיצוב ניתן לפתוח מחדש את תהליך קבלת ההחלטות".

תנו להם להיות יצירתיים

חלק ניכר מהאג'נדה של גאון, קשור לדרך בה אנו מסרסים שלא במתכוון את ילדינו והחלק היצירתי שבהם. "לפני חודש הדרכתי קבוצה של ילדים בני עשר, ונתתי להם להמציא אופניים אליהם מחובר כל מה שיעלה על דעתם כאשר הנושא היה אבטיחים. היו שם כמה רעיונות מדליקים, ובסוף ניגש אלי ילד אחד ואמר: "אני חייב להגיד לך שהיום למדתי משהו על להיות יצירתי – בשביל להיות יצירתי אתה חייב ללמוד קודם". ובזה אני מאמינה באמונה שלמה. כל הילדים יצירתיים, אבל לאט-לאט הם לומדים שאנחנו לא תמיד מעריכים את זה. קח לדוגמא את איך שילדים מציירים תמיד את השמש בפינת הדף, כי כך לימדו אותם בגן. ממתי השמש נמצאת בפינה? הם לומדים לצייר את מה שלדעתנו יפה. כשלא אומרים לילדים מה ליצור, יוצאים הדברים הכי מעניינים. אם נגיב ברצינות ליצירה, בלי להתפעל יותר מדי, יכול להיות שהילד יגיד על מה חשב כשצייר".

מיזם נוסף אליו קשורה גאון, הוא המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס, שגם הוא נמצא בחולון. גאון היא המנהלת ואוצרת ראשית, ויחד איתה היה שותף בהקמה תושב לפיד נוסף – הקריקטוריסט הנודע ניסים (נוסקו) חזקיהו.

"הקומיקס והקריקטורה תמיד היו פה", היא אומרת בעוד אנו מעלעלים בספר שהוציא המוזיאון ובו סקירת הענף עוד מימי המנדט הבריטי. "קריקטורה היא בעצם מאמר בתמונה. היא נולדה כדי לבאר רעיון, כדי לחבר ביקורת לאנשים שלא קוראים. בארץ הקומיקס עדיין נתפס כמשהו לידים, ולכן אנחנו לא נלחמים בזה.

אנחנו עובדים עם הרבה קבוצות ולמדים בני נוער אזרחות בעזרת הקומיקס והקריקטורה. עכשיו התחלנו ללמד מורים איך ללמד אנגלית בעזרת קומיקס, וילדי העיר לומדים על ההיסטוריה של חולון בעזרת ספר שהפקנו בו מצויירת העיר בקומיקס. הם הולכים עם הספר ברחוב ומזהים במציאות את מה שמצוייר בספר".

 האבא המיתולוגי

איזיקה גאון (1938-1997) נולד בעיר סרייבו שביוגוסלביה, לאמו לוטי ממשפחת דנון ולאביו מנחם ממשפחת גאון, כנראה צאצאים למשפחות יהודיות שגורשו מספרד. במסלול הישרדות האופייני לילדים שנולדו במלחמת העולם השנייה, שכלל רעב, רדיפות, חיים עם פרטיזנים ביערות, וניסיון קצר וכושל להשתקם בסרייבו של אחרי, עלה גאון ארצה עם הוריו בסוף 1948 והמשפחה התיישבה בעמק חפר, במושב העובדים בית-הלוי. ההיסטוריה האישית של גאון גדושה עשייה רב תחומית, הנעה לסירוגין בין חינוך, אמנות, אומנות ועיצוב. אחרי שסיים את לימודיו בביה"ס הטכני של חיל-האוויר בחיפה, שרת בחיל האוויר ובניגוד לרצון אימו שביקשה שירכוש "מקצוע", נרשם והתקבל לבית-הספר לאמנות "בצלאל", בירושלים, ללימודי גרפיקה שימושית ולאמנות.

בשנת 1965 החל גאון לעבוד במוזיאון ישראל כמדריך במחלקת הנוער. שמונה שנים מאוחר יותר גאון ומשפחתו שבים מלימודיו בארצות הברית והוא מתמנה לתפקיד אוצר  המחלקה לעיצוב ואדריכלות. מאז ועד לפטירתו בשנת 1997, הספיק גאון לאצור מספר חסר תקדים של מעל ל-140 תערוכות במוזיאון ובמקביל המשיך ליצור בעצמו. גאון הקפיד לעודד ולטפח גם מעצבים ישראלים כמו דוד טרטקובר, יעקב קאופמן, דן ריזינגר, לידיה זבצקי, אילן פיבקו וורד קמינסקי. בנוסף ערך תערוכות שהקדימו את זמנן בנושאים כמו מיחזור, משחקי מחשב ואינטראקציה, ספורט אתגרי ולגו.  בעשור האחרון לחייו התמקד כיוצר בזכוכית, כסף ופורצלן. 

(צילום: אינגריד מולר)

יאיר דנון