לנוב קופרשטיין, בת 19, לוחמת בגדוד "תבור" של פיקוד העורף ותושבת רעות, יש מטרה ברורה לשנים הקרובות: לסיים קורס מכ"יות ולצאת לקצונה. אלא שבדרך יש לה עוד משימה לא פשוטה והיא להתגבר על פציעה שבהתחלה נראתה לא ממש קשה, אבל מתברר שהיא עצרה לנוב את החיים לכמה חודשים טובים ובעיקר את המחשבות על אוכל טוב, כולל סטייקים שהיא אוהבת.

גדוד תבור תפס קו בגיזרת מחסום מכבים. קו יחסית נוח, דקה נסיעה מהבית ברעות, אפשר להקפיץ את אבא ואמא שיבואו בסבבה. אבל ביום שישי ה-18 לאוקטובר 2012 הסבבה הפכה לפציעה, כשנוב הוקפצה לטפל בהפרות סדר בכפר הפלסטיני בית ליקיה. די סמוך לכביש 443. בכפר, במהלך הפרות הסדר, היא ספגה סלע בפנים שריסק את לסתה בשלושה מקומות ושלח אותה לסדרת טיפולים רפואיים לא פשוטים, שכללו גם נעילת לסתות ושיניים כדי שהשברים יתאחו.

לפני שנדבר על הפציעה שלך – איך הסתדרת עם האוכל?

"עזוב, אל תזכיר לי את זה, כי זה היה קשה מאד. במשך ארבעים ושניים יום הייתי עם מלתעות מתכת על השיניים, גם העליונות וגם למטה,  ולא יכולתי לאכול שום דבר מוצק, רק נוזלים ובאמצעות קשית".

מתכון לדיאטה חדשה?

"אתה צוחק, אבל ירדתי כמה קילוגרמים טובים מאז הפציעה".

פתאום עפה אבן…

נוב התגייסה לצה"ל בנובמבר 2012. היה ברור לה שהיא הולכת לשירות משמעותי, כולל קצונה וקרבי. גם אחותה קצינה בצבא וגם אבא פורש צבא קבע בפיקוד העורף. כך שבבית זה נראה מסלול די טבעי גם עבורה.

"בהתחלה חשבתי ללכת לקורס חובלים, הגשתי מועמדות, עברתי את המבדקים ואת המיונים והגעתי לגיבוש, אבל מהר מאד הבנתי שים זה לא בשבילי", היא מספרת. "נודע לי גם שלחלק מהתפקידים בחובלים אין כניסה לבנות ובכלל יש ספינות שבנות לא יכולות לפקד עליהן. זה די דיפרס אותי. אחרי יום וחצי בגיבוש החלטתי שאני רוצה להיות ב'ירוקים' וכך הגעתי לפיקוד העורף".

יחיאל, אביה של נוב ששירת בפיקוד העורף, לא ניסה להשפיע על הבת. "הייתי מאד קונקרטי, הסברתי לה מה עושים כמובן בחייל ואלו יחידות יש בחייל, אבל לא מעבר לזה ולא שום פעולת שיכנוע", הוא מספר.

"מה שמשך אותי לפיקוד העורף הוא השילוב של חילוץ והצלה ממבנים קורסים ובמקביל לקבלה הכשרה לתפקיד לוחמת לכל דבר, זה שילוב שאין במקומות אחרים ואני מרגישה ממש לוחמת כמו שאני מרגישה בדיוק כמו מחלצת, זה תפקיד בעל שני ראשים, הכולל עבודה מקבילה והתמחות מקצועית גם בחילוץ וגם בפעילות לוחמה, ועובדה שאותנו בקו כאן במכבים החליף גדוד צנחנים, אנחנו עשינו את עבודת השטח בדיוק כמוהם".

גם הבנות?

"כן בטח. יש הרבה בנות בגדוד והלוחמות משובצות לתפקיד בלי שום הנחות מול הלוחמים, הבנות עושות הכל, סיורים, מארבים, היתקלויות, הכל"

ומה קרה באותו יום שנפצעת?

"זה היה ביום שישי ה-18 לאוקטובר. היינו בקו בגיזרת מחסום מכבים וכפרי הסביבה ועסקנו בפעילות שגרתית למדי של יום שישי, שזה בעיקר לוודא שאין מהומות אחרי תפילות יום שישי במסגדים ושפלסטינים לא עוסקים בפעילות נגד ישראלים".

ומה קרה?

"בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים, כשאנחנו בסיור, הודיעו לנו בקשר שיש הפרות סדר בבית ליקיא. כפר די סמוך למחסום מכבים. הבנו מההודעה שהפלסטינים מנסים להתקרב לגדר ההפרדה ולפגוע בה".

זה בדרך כלל מה שהם עושים?

"הרבה פעמים הם מנסים לפגוע בגדר, להפיל אותה, או לחתוך אותה, מטלטלים את הגדר, ואנחנו מוזנקים כי להרחיק אותם מהגדר".

ואז הגעתם לכפר…

"כן. התקרבנו לגיזרה מתוך מטרה ברורה לשמור על הגדר. ראינו הרבה מאד פלסטינים ליד הגדר, והם התחילו לזרוק עלינו אבנים, הצוות ירד מהרכב, אנחנו חמושים באמצעים לפיזור הפגנות בנוסף לנשק האישי שלנו, הכנו את הציוד, קסדות על הראשים, כל אחד יודע את תפקידו, נכנסנו לפאתי הכפר ומטר האבנים התגבר".

כמה זמן נמשכו יידויי האבנים?

"כמה דקות טובות. אנחנו מתקרבים אליהם והם זורקים עלינו אבנים וגם אבנים גדולות יחסית, שברור לנו שאבן כזאת יכולה להרוג".

על איזה טווחים מדובר?

"עשרות מטרים, אבל הם השתמשו גם ברוגטקות. קלע דוד בלשון הצבאית. היא מעיפה את האבן במהירות גבוהה מאד והפגיעה של קלע דוד היא קשה".

ואז מה קורה?

"אנחנו מתקרבים למיידי האבנים, מצמצמים טווח והולכים במגמת ירידה כי הכפר נמצא מתחתינו וכשירדנו מהרכב שנותר על הכביש, ירדנו במדרון למטה. ואז בין כל האבנים שעפות סביב, הרגשתי מכה חזקה בסנטר, הבנתי מיד שפגעה בי אבן גדולה, אבל עדיין לא ידעתי עד כמה נפגעתי, והמשכתי בהתקדמות".

ופתאום את מבינה שהפגיעה קשה?

"כן. לפתע אני מרגישה שרטוב לי בפנים ולא מזיעה. אני מנגבת עם היד את הפנים ורואה שהיד שלי אדומה!, אני מביטה למטה ורואה דם נוזל לי על הבגדים, אז הבנתי שזו פציעה ממש, באותו רגע הגיע לכביש הגישה לכפר גם רכב של חפ"ק סגן מפקד הפלוגה לסייע ולפקד על האירוע ואני אומרת למפקד לסיור 'נפגעתי בפנים', מפקד הסיור רואה שיורד לי הרבה דם, 'תעלי למעלה' הוא מסמן לי ואני מטפסת חזרה במדרון לכיוון רכב החפ"ק שעל הכביש".

סגן מפקד הפלוגה ראה את נוב ומיד הקפיץ את האמבולנס הגדודי והחובשים לגיזרה, בינתיים הגיע גם סיור של לוחמי מג"ב שהצטרפו לאירוע ודי מהר פיזרו את המפגינים הפלסטינים. הרופא הגדודי שהגיע עם האמבלונס הצבאי ביצע לנוב חבישת סנטר והורה על פינוי לבית החולים תל השומר.

באותו שלב לא העריכו לא החובשים וגם לא הרופא בשטח, שלנוב יש בכלל שבר בעצם הסנטר. היה אמנם הרבה דם, כי אבן די גדולה פגעה בה. אבל זה קורה הרבה בשטחי יהודה ושומרון, "צריך תפרים" אמר הרופא הגדודי ד"ר נתנאל, והאמבולנס נסע עם נוב לבית החולים.

כל הבית בצום

בתל השומר, אחרי הצילומים, כבר דיברו עם נוב אחרת לגמרי. היא עצמה לא היתה מסוגלת לדבר. רק מילמלה, אבא ואמא הגיעו מהר לבית החולים, ואז בצילומים התגלו שלושה שברים בעצמות הלסת. שניים ממש בסנטר ועוד אחד בחלק העליון של הלסת בחיבור מתחת לאוזן בין עצם הלסת התחתונה לגולגולת. השבר שם נגרם כתוצאה מהמכה העזה שפשוט "העיפה" את הלסת הצידה וגרמה לשבר הנוסף, בעצם שנקראת "מנדיבולה".

חמישה ימי אישפוז היו רק הסיפתח של נוב, שהתגובה הראשונה שלה כשנודע לה על השברים היתה "הלך לי קורס מכי"ם". אבל הטיפולים רק החלו, היא עברה צילומי סי.טי, נלקחה לביקורים במחלקת פה ולסת בבית החולים, שם לא בישרו טובות: "יהיה תהליך ארוך וקשה וההחלמה תיקח בערך שנה שלמה", הודיעו לה.

נוב ניסתה להתמודד עם בעיית התזונה הקשה: "בעיקר שתיתי וגם זה בקושי, רק עם קש, על אוכל מוצק לא היה מה לדבר בכלל, התחילו לתת לי 'אינשור' שזה משקה נוזלי שנותנים לתשושים וחולים שלא מסוגלים לאכול. הרגשתי רע, הייתי רעבה וכמה תאכל אפילו חמש קערות מרק, תישאר רעב".

אחרי האישפוזים החל תהליך השיקום בבית החולים, אחר כך בבית  "אני יושבת בבית, כואב לי מאד, אני לא יכולה לאכול והחברים שלי בגדוד שני קילומטר ממני בקו אוירי". גם בבית התחילו להתרגל לעובדה שנוב מוגבלת באכילה ובדיבור. אמנם הפצע הפתוח בסנטר הלך והתאחה, אבל לא נעים לאכול כשנוב לא יכולה לאכול.

"הפסקנו לבשל בבית!" מצהיר האב יחיאל. "שישה שבועות לא בישלנו אוכל חם ומבושל, כדי לא להרגיז וכדי שהריחות של הבישולים לא יתפשטו בכל הבית".

אז מה אכלתם?

"בעיקר סנדויצ'ים. היינו מכינים סנדויצ'ים ואוכלים בהיחבא כדי שנוב לא תראה. נהגנו לאכול במרפסת ובחוץ, לידה לא אכלנו".

בשלב מסויים של השיקום נאלצו הרופאים להרכיב גם לנוב מלתעות מתכת, כדי לקבע את עצם ה"מנדיבולה" שזזה ממקומה מפגיעת האבן הגדולה. נוב: "הסתובבתי עם מלתעות המתכת שדומות למיכשור ליישור שיניים ששמים לילדים בני עשר. אבל אצלי המלתעות בלסת העליונה היו מחוברות למלתעות בלסת התחתונה וכך בכלל בקושי יכולתי לדבר ולסנן כמה מילים. לא יכולתי לצאת עם חברים למסעדה או לפאב. אתה פשוט לא יודע עד שלא מרגישים את זה, מה זה להיות מוגבל בתיפקוד היומיומי".

עוד אהיה מ"פ

בינתיים התחילה נוב לחשוב על הצבא, לאט לאט חדרה בה המחשבה שמה שלא יהיה, על קורס מכ"יות וקורס קצינות היא לא מוותרת: "המג"ד שלי, סגן אלוף דרור שאול, הגיע המון פעמים לבקר אותי. גם המח"ט בא ואלוף פיקוד העורף הגיעו לבקר. שאלתי את המג"ד מה יהיה והוא אמר לי שהכל יהיה בסדר. אני מקווה שבאמת זה יסתדר".

לפני כמה שבועות חזרה נוב לגדוד. העצמות עוד לא התאחרו, הכאבים עדיין בלסת, גם הצלקת עוד אדומה, אבל התחושה כבר טובה יותר. "ירדנו מהקו והגדוד עכשיו באימון חילוץ והצלה בנס ציונה, אבל אני כרגע לא יכולה לתפקד כמחלצת. אסור לי חצי שנה לחבוש קסדה, כי הרצועות עוברות על הסנטר וזה מסוכן מאד לתזוזת העצמות, לכן בלי קסדה אני מנוטרלת למעשה".

כרגע נוב משמשת בתפקיד לוגיסטי בגדוד, אבל "במרץ אני רוצה לצאת לקורס מכ"ים. בית דין לא יעזור. ואחרי זה להגיע לבסיס הטירונים של פיקוד העורף בזיקים, לפקד על טירונים ואז ללכת לקורס קצינים. זה החלום שלי ואני אגשים אותו".

ועד היכן להתקדם בצבא?

"כמה שיותר גבוה. התפקיד שהכי מושך אותי הוא להיות מ"פ חילוץ בגדוד.

בתמונה: נוב קופרשטיין. צילום דובר צה"ל