מחלקים
לשיר לך, אחותי!

לשיר לך, אחותי!

רחלי אברהם-איתן נולדה פעמיים בחייה, פעם אחת ביום לידתה ובפעם השנייה ביום לידתו של בנה השלישי ליאהב. במהלך הלידה הניתוח הסתבך, וכנגד כל הסיכויים, הצליחה רחלי להתאושש ולהחלים. דווקא בנקודה זו של חייה בחרה להיוולד מחדש ולחולל שינוי בחייה. רחלי (55) משוררת מוערכת המתגוררת ברעות עוד מיום הקמתה, היא אם חד הורית לשלושה ילדים: לי-שי וליאהב, שני בנים קצינים בכירים ביחידה נבחרת שמשרתים באותה יחידה, ובת שירלי - קלינאית תקשורת.

מתי התחלת לכתוב?

רחלי: "התחלתי לכתוב כבר בגיל 4. אני באה ממשפה של 14 אחים ואחיות, משפחה ברוכת ילדים, מתוכם 5 אחים עיוורים ואני ילדה שמינית במשפחה שכזאת. הקראתי ספרים לאחים שלי שהיו בתהליך עיוורון עוד בילדותי. מאז שאני זוכרת את עצמי למדתי להיות למען הזולת, לפעמים עד כדי מחיקה עצמית".

את התואר הראשון סיימה עוד לפני שהתחתנה, אך את מרבית הישגיה, הספרים שהתפרסמו, לימודי התואר השני ולימודי הדוקטורט בפילוסופיה בהתמחות של ספרות עם ישראל השיגה לאחר הפרידה מבעלה.

"בשנת 97' פרסם נתן יונתן את ספרי הראשון "בוקר ירוק" בספריית פועלים. הספר התפרסם כמה שנים אחרי הלידה של ליאהב ונתן ביטוי לקו הצמיחה, כי עברתי שינוי מקצה לקצה, מאחת שרק נותנת לאחרים, לאחת שגם שמה את עצמה במרכז". אחרי הספר הראשון, המשיכה, כתבה ופרסמה ספרי שירה וגם שני ספרי מחקר, הכל סביב עולם השירה העברית. כיום היא מקיימת סדנאות לכתיבה, עורכת ספרים לבוגרי הסדנא, מפיקה ועורכת של כתב העת 'שבילים' כתב עת לאומנות וספרות של מודיעין והסביבה וגם מתנדבת ב'בית הסופר מודיעין והסביבה'. "הרבה בוגרי סדנא ביקשו המשכיות, והבנתי שאין ברירה, ושאני הכתובת להקים את בית הסופר בעיר החדשה. בבית הסופר אנחנו מארגנים ערבי שירה, מפגשי יוצרים שבהם שומעים יצירות ויש שם תהליך של הפריה בכתיבה וקידום של כל אחד מהמשתתפים".

בובות של תירס

ספרה האחרון "בובת האשבול" הוא ספר השירה השמיני אותו היא פרסמה לזכרה של אחותה האהובה ברוריה מדמון שנפטרה ממחלת הסרטן.

מה המשמעות "בובת האשבול"?

רחלי: "אשבול זה התפרחת של קלח התירס. במהלך טיול עם בן זוגי, ראיתי בובה, והוא קנה לי אותה. כשהגעתי הביתה, כתבתי על זה שיר מאחר וזאת היתה הבובה הראשונה שנקנתה עבורי. בילדותי כל הבובות שלי היו עשויות מקלחי תירס. אני ציירתי פנים ועיניים על העלים הירוקים, ומהתפרחת הצהובה של התירס קלעתי צמות לבובה. אהבתי מאוד את בובות קלחי התירס שלי שיצרתי בעצמי. אני וברוריה אחותי תפקדנו כבובות, כשתמיד עשינו מה שציפו מאיתנו, ואפילו מעל המצופה. אני הבנתי שהחיים שחייתי היו לא נכונים, ומשם נולד הרצון לעשות משהו בשביל עצמי".

ברוריה מדמון, האחות שנפטרה גידלה את רחלי יחד עם עוד אחות גדולה. "הייתי מאוד קשורה לברוריה. היא נתנה לי המון אהבה והמון נשמה. במהות שלנו אנחנו מאוד דומות, גם היא נתנה באופן טוטאלי, וכך נשארה עד יום מותה. דאגה תמיד לכולם ולא לעצמה".

במה היא חלתה?

"בסרטן השד. היא התמודדה עם המחלה במשך 20 שנה. היא היתה ותיקת החולות במחלקה האונקולוגית בנהריה. היא היתה אמורה עם המחלה להתמסר לעצמה, אך גם במהלך כל הטיפולים היא לא הפסיקה לדאוג לכולם. ניסיתי לגרום לה לעבור תיקון, כמוני גם היא קיבלה סטירת לחי שהיתה אמורה לגרום לה לשינוי, אבל הראש שלה, היה מלא בדאגות לכל העולם".

שקרים לבנים

ספרי על ההתמודדות עם המחלה שלה?

"כשהיתה חולה, הלכתי לרב פירר כדי לברר מה יהיה איתה? מה הסיכויים שלה לחיות? ואיך הטיפול שהיא מקבלת? והוא ענה לי שאין מה לשנות את הטיפול, ושזה הגורל שלה. יצאתי מהפגישה עם הרבה פירר בוכייה, ופתאום ברוריה מתקשרת אלי. ידעתי שאני חייבת לענות לה, ואמרתי לה, את רואה ברוריה, הכל בידיים שלך וזה גם מה שהרב פירר אמר. וזה השקר ששיקרתי לה. לאורך כל הדרך, הפחנו בה תקוות עם השקרים הלבנים האלה, כדי לתחזק אותה. כשהתדרדר מצבה הבריאותי היא התאשפזה בבית החולים האיטלקי. נסעתי לשם עם שני בניי, וצחקנו יחד איתה עד כדי דמעות. אחר כך אמרתי לה, ברוריה תסתכלי סביבך, את מתאימה למקום הזה? תצאי מכאן! כתבתי לה את השיר "בבית החולים האיטלקי", כשהשיר מסתיים במילים "הישארי איתנו". הדפסתי לה את מילות השיר על גבי קנבס כדי שלא תרים ידיים, וזה נשאר איתה כל הזמן בבית החולים, וגם לאחר מכן כשהשתחררה מבית החולים והמשיכה להתמודד, השיר שלי תמיד היה מול העיניים שלה. מאוד הפריע לה, שאנחנו נהיה עצובים אחרי מותה. בתקופה האחרונה של חייה, עשיתי לה הכנה על התחנה האחרונה של כל אחד במסע הזה, ושחררתי אותה אל המנוחה. מכולנו היא ביקשה שלא נהיה עצובים, וביקשה את רשותנו ללכת.

את הטיפולים היא המשיכה למשך תקופה מסוימת, אבל אחר כך, כבר היה לה מאוד קשה והיא נשברה. הסרטן כבר התפשט לעצמות ולכל מקום בגוף".

בקשתה האחרונה

למרות שאף פעם לא ביקשה מאיש דבר, לפני מותה ביקשה ברוריה מרחלי משאלה אחרונה. "ברוריה ביקשה ממני לראות את אדמת הארץ מלמעלה לפני שהיא מגיעה לאדמה. שיתפתי את הבת שלה במשאלה, כיוון שהייתי צריכה שמישהו יסיע אותה לחיפה. התקשרתי להרבה חברות תעופה, אבל אף חברה לא רצתה לטוס מחיפה, כולן רצו לטוס מהרצליה, אבל גם להביא אותה לחיפה במצבה היה קשה. פניתי בבקשת עזרה לאגודות שונות, אבל אף אחת מהאגודות לא עזרה לי. בנוסף היה צריך לפרק את המושב שליד הטייס, ולהטות אותו למצב שכיבה כי ברוריה כבר לא יכלה לשבת על כיסא. התעקשתי והתקשרתי לאחת החברות עם דמעות בעיניים. הפקידה שענתה לי סיפרה שגם אחותה נפטרה מסרטן, ולכן הבינה אותי ורצתה לעזור. אחרי יומיים היא מצאה לי טייס שיטיס אותנו. בטיסה היינו ברוריה, אני והטייס, והיא הגיעה לשם על כסא גלגלים. הצלחתי להביא אותה, והיא אפילו הלכה קצת עם מקל, וגם הספקנו ללכת לחוף הים ולשבת ליד המים. זה היה רגע של חוויה עילאית, והיא מאוד התרגשה. למחרת כבר לא יכלה לזוז. שלושה חודשים אחרי היא נפטרה. כשביקשה משאלה אחרונה, הבנתי שזה מתקרב והכנתי את עצמי נפשית והתפללתי בשבילה שתנוח".

ברוריה נפטרה יום לפני חתונתו של בנה של רחלי, דבר שאילץ את רחלי והמשפחה לעבור במעבר חד מלוויה ואבל לשמחה בשמחתו של הבן במסיבת החתונה. הכל לפי צוואתה של ברוריה שביקשה שלא יהיו עצובים אחרי לכתה. הטלטלה העזה מאבל לשמחה, באה לידי ביטוי בשיר שפרסמה "חופת האינסוף".

חֻפַּת הָאֵינְסוֹף נִפְרְשָׂה לֶאֱסֹף אֶת אֲחוֹתִי

רֶגַע לִפְנֵי שֶׁנִּפְרְשָׂה חֻפַּת אֹשֶׁר

עַל חֲלוֹם בְּנִי.

 

בֵּין הַחֻפּוֹת נֶפֶשׁ כְּרוּעַת יָגוֹן

עוֹקֶרֶת עַצְמָהּ מִתַּחְתִּיּוֹת הַצַּעַר

מְכַנֶּסֶת אוֹרוֹת אַחֲרוֹנִים

אֶל שִׁפּוּלֵי הַנְּשָׁמָה

לַעֲמֹד עַל קַו הַהַתְחָלָה שֶׁל בְּנִי

חֲנוּקַת דְּמָעוֹת

שְׁטוּפַת אוֹר.

6.6.13

(מתוך:  "בובת האשבול" , הקיבוץ המאוחד, 2014, עמ' 38)

וזוהי רק ההתחלה

איך נולד הספר?

"בימי האבל באו המוני אנשים כשלכל אחד סיפור עימו שקשור בברוריה. כשהיא נפטרה הכנתי מצגת לקראת השלושים למותה, ועם המצגת נולד השיר "עכשיו כולם רואים". השיר נכתב במהלך האבל כשכולם סיפרו את כל מה שעשתה, והבנתי שמעריכים אדם מתוך החסר שלו. השיר מדבר על אדם שהוא רגיש כלפי העולם, ושלא רואים אותו. גם היא וגם אני, קצת נבלענו. אותי התחילו לראות כשהתחלתי לפרסם שירים, ואותה רק אחרי מותה. בחייה קיבלו אותה כמובן מאליו".

במה הוא שונה  מהספרים הקודמים?

"אני שומעת שאנשי ספרות אומרים שהם רואים בספר פריצת דרך. יכול להיות שיותר העזתי, יכול להיות שיצא ממני פרץ רגשות יותר חזק. השינוי הוא שהלכתי להוצאה אחרת, כך שאנשים אחרים קראו והתבוננו בשירים, ולא רק אני ערכתי את עצמי כמו תמיד. זה בעצם אחד השינויים, נתתי את עצמי בידי עורך אחר, שיגיד את מה שיגיד".

מדוע פרסמת את הספר חצי שנה אחרי מותה ולא שנה אחרי כמחווה לאזכרה?

"פרסמתי את הספר כדי שאנשים יספיקו להכיל את מותה. לעזור לאחרים למצוא את הנחמה שלהם. זה חלק מתהליך הכאב, ומבחינתי, עכשיו זה הזמן להוציא את הספר. ואני רואה שזה נכון מהתגובות. זה חלק מתהליך ההחלמה מהאבל וההשלמה עם הפרידה. לפעמים צריך לפעול בניגוד להיגיון, ודווקא אז עושים את הדברים הנכונים. זה נכון בעיקר לגבי הכתיבה. אם חושבים יותר מידי, מפריעים לסיפור או לשיר להיווצר. ואם נותנים לרגש לפעול, משהו נכון פורץ מהתת מודע".

את השיר שכתבה "עכשיו כולם רואים" הלחין לאחרונה דוד ברבי, ולפני מספר ימים הקליטה רחלי את השיר יחד עם בנה ליאהב ובליוויו של דוד ברבי.

עכשיו כולם רואים

רִיצַת מַחְשָׁבוֹת בִּקְרוֹנוֹת דּוֹהֲרִים

מַסְעִירִים חַלּוֹנוֹת קִיּוּמֵנוּ.

עַכְרוּרִיתוֹ כְּעַרְפֶל תָּאִים אֲפֹרִים

מַעֲלֶה קְרוּם עַל גַּלֵּי הַמַּעֲשִׂים וְהָאֵינוּת.

עֲנָנִים צוֹבְעִים אֶת הַזְּמָן הָעוֹלֶה אֶל מוֹחֵנוּ

כְּסֶרֶט, כְּסֶרֶט בִּלְתִּי עָרוּךְ.

אֲנִי צוֹפָה בְּכָל תְּמוּנוֹתַיִךְ שֶׁהוּצְאוּ מִן הָאַלְבּוֹם

וְרוֹאָה תּוּגָתִי בְּמַבָּטֵךְ.

עָנָן רַךְ פָּרוּשׂ עָלֵינוּ מִמַּעַל

וּמִי יִרְאֶה הֶסְתֵּר פָּנֵינוּ

וּמִי יִרְאֶה אֶת הַלֵּב מְבַעְבֵּעַ

כְּשֶׁאֵין הַגֵּיְזֵר פּוֹרֵץ מִמֶּנּוּ

אוֹרוֹת בְּצִיר יָמֵינוּ עַכְשָׁו

מְמַלְּאִים לִבֵּנוּ

גֵּיְזֵר שֶׁל אַ הֲ בָ ה.

איך הגעת לדוד ברבי?

"המשורר רוני סומך הכיר ביני ובין דוד ברבי. את רוני סומך הכרתי מהפעילות הספרותית בבית הסופר בתל אביב, ואחר כך גם במודיעין. נפגשנו באירועים ספרותיים, הוא קרא שירים שלי בערבי השקה, והוא חבר במועצת מערכת 'שבילים'. הוא עיין בשירים שלי ורצה להלחין אותם. הוא בחר מספר שירים ביניהם "עכשיו כולם רואים". דוד חשב שהוא ישיר יחד איתי, ואני שאלתי אותו מה דעתו שהבן שלי ישיר גם? הקלטנו באולפן שנמצא במושב ליד הבית של דוד.

אז למעשה ערב השקת הספר הוא הפקה משפחתית?

"נכון. זה ערב מוזיקאלי משפחתי ונעים. הוא שונה מערבי השקה קודמים שבהם הוזמן פרופסור שדיבר על השירים שלי. מאחורי הקלעים אחראים על כל ההפקה דוד ברבי ואני, בשיתוף עם רוני סומך. והילדים שמחו לשתף פעולה. המשפחה של ברוריה התרגשה מאוד מהשיר. את השיר הקלטנו ביום שישי מאחר ויום שישי זה היום היחיד שהבן שלי היה פנוי. לא היה לנו זמן לעשות חזרות, כיוון שהוא הגיע בשעה שתיים לפנות בוקר מהצבא. קמנו מוקדם בבוקר כדי שנוכל לנסוע לאולפן ההקלטות, ואת החזרות עשינו באוטו בדרך לאולפן. דוד ברבי אמר שנשמענו ממש מקצוענים".

איך את רוצה שיזכרו את אחותך?

"כמו שזוכרים אותה, שהיא היתה אחת למען כולם. תמיד צחקה והצחיקה אחרים כי לא רצתה לצער אותם. היתה מאוד פעילה ואהבה לטייל, והמחלה עצרה לה את הכל".

את ממשיכה לשמר את המורשת שלה?

"כן, אבל מתוקנת. מתוקנת ברמה הזאת שאני לא נותנת לעצמי להיעלם. היא נעלמה, וכולם ראו אותה רק אחרי מותה, רק אחרי שנעלמה".

ערב ההשקה לספר התקיים השבוע (5.3) בספריה המרכזית של מודיעין, בהשתתפות רוני סומך, המוזיקאי דוד ברב, שירלי בתו של רוני סומך ובנה ליאהב. ורחלי מוסיפה "השירה מצאה חן בעיני הבן שלי. דוד ברבי כבר ביקש שנבצע עוד שירים שלי שהוא הלחין, מאחר והוא אהב את הביצוע. מבחינתנו זאת רק ההתחלה".

(צילום אינגריד מולר)

יאיר דנון