(new)ויקטורי
הכל הודות הודו

הכל הודות הודו

רינה בן עמי (47), תושבת כפר האורנים, מגיל צעיר נמשכה לתרבויות המזרח. "כבר מגיל 14 ידעתי שאלמד באוניברסיטה יפנית ובאמת למדתי יפנית לתואר ראשון באוניברסיטה העברית ובגיל 26 הגעתי ליפן. רציתי מאד להישאר שם אך קיבלתי שיחה מאמי שאמרה לי לחזור הביתה ולסיים את הלימודים וכך עשיתי. כשחזרתי הכרתי את בעלי לשעבר, התחתנו והבאנו ילדים". 

כיום היא גרושה ואימא לדניאל בת 17, ליאור בן 15 ואיתמר בן 12, אותם היא מכנה 'העוגן של חיי'. "אני יודעת שהבחירות שלי אז נבעו מרצון להשתייך, החיים היו מסע מהיר להשגת יעדים חיצוניים" היא אומרת, "הצבתי לעצמי מטרות: בית, ילדים והשגתי אותן כמו ברכבת מהירה. לאחר שבני האמצעי נולד עשיתי בדרבי תואר שני במנהל עסקים עם התמחות בשיווק. אך, בכל פעם שהשגתי משהו רציתי עוד משהו, זה לא היה מספק. ילדתי שני ילדים, כל לידה פתחה בי משהו והחזירה משהו ממני לעצמי, חוויתי את האתגר שבהורות ואז הגיע ההיריון השלישי שלווה בבעיות פיסיות שלי ושל העובר, אפילו חשבו לנתח אותו ברחם. עברתי ניתוח קיסרי וכמעט מתתי. איתמר נולד עם בעיה בכליה ולא היה לי זמן לפנות את עצמי ולהבין מה עברתי, היו לי תינוק ושני ילדים והמשכתי לשעוט קדימה".

חוויה מטלטלת

"כשאיתמר היה בן חצי שנה, שבוע לאחר שבני האמצעי ליאור עבר ניתוח פוליפים, הוחלט לנתח אותו" ממשיכה בן עמי לתאר "הניתוח ארך שמונה שעות במקום שלוש והרגשתי שוב שכמעט חוויתי מוות. תחושת חוסר האונים בניתוח השתלבה במה שעבר עליי חצי שנה קודם, הרגשתי חוסר שליטה, שהכול יכול לקרות. עברו שנים מאז והתחושה של מוות, חוסר אונים וחוסר ודאות לא עזבה אותי. חשבתי תמיד שהחיים שלי הם מרוץ ליעדים שאני בוחרת אבל פה זה לא היה בידיי. החוויות האלו טלטלו לי את החיים והשאלות ששאלתי כנערה – מי אני, מה אני והארעיות של החיים חזרו אליי. הייתי בתקופת מעבר, תקופת שאלות והרגשתי שאני רוצה "לשקשק" את החיים אך לא ידעתי איך. למדתי פאנג שוואי שלוש שנים בירושלים וזה החזיר אותי לתכנים של הפילוסופיה של המזרח שלמדתי בעבר, עברתי טיפול פסיכולוגי וחזרתי לכתוב ולצלם, אלו דברים שוויתרתי עליהם כשנכנסתי למסלול של נישואים ומשפחה, במידה מסוימת ויתרתי על עצמי".

בשנת 2005 יצאה בן עמי למסע מלכת המדבר, ולמדה אימון אישי. "הלכתי בעצם ללמוד אותי. לאחר שנים שבהן התמקדתי בדברים חיצוניים זה היה תהליך פנימי. פעם ידעתי את כל התשובות וכעת התחלתי לשאול שאלות, הבנתי עד כמה הידיעה שלי מוגבלת. במקביל, הנישואים שלי הלכו וגוועו, זה היה תהליך של כמה שנים שבסופו נפרדנו בצורה יפה. התחילה תקופת מעבר נוספת, ללמוד לסדר מחדש את הקוביות של החיים, לארגן אותן מחדש. בעבר הייתי בתוך תבנית חשיבה שבשביל לזכות בבית, משפחה וילדים צריך לעשות ויתורים וכעת יכולתי להחליט מחדש. מצד אחד יש בזה משהו קסום, להמציא את עצמך מחדש, ומצד אחר יש פחדים בגירושים, פחד כלכלי, איך אסתדר. הפער בין הפחד למציאות מאד גדל כאן ואחר כך הייתה ההתמודדות היום יומית עם המציאות, לעבור ממצב שאתה רגיל למצב אחר, יש בזה גם אחריות וגם שחרור. התגרשתי בגיל ארבעים ואחרי פחדים רבים החלטתי להגשים חלום: בגיל ארבעים ואחת לקחתי את כל מה שיש לי, הידע והרגשות, ונסעתי להודו לבד. הילדים נשארו עם בעלי לשעבר. רציתי חופש ושקט ופנטזתי על חופש פנימי. רציתי לקבל החלטות מתוך הקולות של עצמי ולא מתוך הקולות של מה צריך ולהתנקות".

כרטיס פתוח למזרח

הטיול להודו שארך שלושה שבועות היה חווייתי מאד ומטלטל. בן עמי הזמינה מראש רק שני כרטיסים, לדלהי ולדרמסל, וכל השאר היה פתוח ולא ידוע. "מה שקרה באמצע זה מה שהתהווה. תוצאת המסע היא הספר שיצא לאור לאחרונה ובו תיאור המסע החיצוני והמסעות הפנימיים שעברתי ובחינה של אמיתות ואמונות שהיו לי. לא חשבתי לעשות מזה ספר אבל הייתה לי מחברת שכתבתי בטיול ולא רציתי שזה ילך לאיבוד. כשהתחלתי להקליד את זה הכול נפתח ולא יכולתי להפסיק. גם הכתיבה הייתה מסע ובסופה החלטתי לא להשאיר את זה לעצמי כי הבנתי שאנשים עוטים על עצמם כל כך הרבה מסכות ומסתתרים מהרגשות ומהרצונות שלהם".

הספר "אינדיה מיה" מתאר את הטיול והמפגש עם הנופים והאנשים וגם נוגע בחלומות, בחיים, במוות, בפחדים, במערכות יחסים וגם באמונות. "באחד המסעות, למשל, פגשנו אלילים. המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה: אנשים במאה העשרים ואחת מסתובבים עם טלפון סלולארי ורוקדים לאליל, אך כשהתבוננתי בהם הבנתי שגם אנחנו, המערביים, סוגדים לאלים – לעצב, לכסף, אנחנו סוגדים לאלילים אחרים גם אם אנחנו לא בונים אותם פיסית. ההבנות האלו, שהכול מחובר וקשור, התחדדו לי. פרסמתי את הספר בהוצאה עצמית שהקמתי וקראתי לו "אינדיה מיה", שילוב של אנגלית וספרדית שמבטא את שבירת תבניות החשיבה. אנשים שקראו אותו אמרו שהרגישו שהוא כמו מראה, מחזיר להם את עצמם".

תובנות לחיים

בספר מפוזרות 65 תובנות על החיים שעלו במשך המסע עצמו. בסופו שישה כלים שהם, לדברי רינה, חוקי יקום אוניברסאליים והיא משתמשת בהם באימון האישי: אמת, פשטות, איזון, משמעות, תנועה וחותם אישי. "דרך הכלים האלו כל אחד יכול לבדוק איפה הוא נמצא כעת ולאן הוא רוצה להמשיך, אפשר להשתמש בהם בכל שלב בחיים. זה משתלב אצלי גם עם לימודי הפאנג שוואי, זו ספירלה, זה ברובד אחר ומשלים".

כיום מאמנת בן עמי אנשים בשיטת אימון שהיא קוראת לה  Transfear ושמטרתה לעבור את הפחד ביחד. "אנשים קוראים לתקופת מעבר משבר כי הטבע האנושי הוא לרצות לדעת מה יהיה מחר. משבר יכול להיות מעבר, הוא נובע מתקיעות. מעבר זו הזדמנות, אנחנו יודעים איפה אנחנו עכשיו ולא יודעים איפה נהיה מחר. המשבר תלוי בנסיבות החיים, בעוצמה, באישיות. גבר שהתגרש סיפר לי שהוא לא חווה את הגירושים כמשבר, רק לאחר שנה וחצי זה הגיע אליו. לקח לו שנה וחצי לעכל מה קורה לו עם החיים וזה דבר שמאד שונה מאדם לאדם. יש אנשים שעבורם אובדן של אדם אהוב – פרידה, גירושים  ומוות או של עבודה -שינוי קריירה, פיטורים ועזיבה זה אסון ויש כאלה שמתבשלים עם זה ומחליטים ללכת הלאה. אני משקפת לאנשים מצבי חיים ומנסה למצוא מקומות נכונים ובהירות. אני לא פסיכולוגית ולא מטפלת, אם אני רואה שמישהו זקוק לטיפול אני מפנה אותו כי האימון לא מחליף טיפול".

תמר (שם בדוי) לדוגמא, בשנות הארבעים שלה, שמעה יום אחד מבעלה שיש לו מישהי אחרת והוא רוצה להתגרש. היא הגיעה לבן עמי כשהיא מנסה להחזיק חזק בבעלה ולא מוכנה להרפות. "היא הייתה מפורקת לחלוטין, לא רצתה להתגרש כי זה מפחיד ודאגה מה יהיה עם הילדים. בשיחות היא סיפרה שמערכת היחסים ביניהם לא הייתה טובה אבל היא נאחזה בזה בכוח כי פחדה פחד מוות. התהליך היה קודם כל להסתכל ולראות את האמת, שיש לו מישהי אחרת, שהוא לא רוצה אותה יותר והוא רוצה להתגרש, אי אפשר לדלג מעל לזה. ההכרה באמת מביאה לשינוי, לתנועה, אי אפשר לעצור את הגלגל. אחרי גילוי האמת היא הייתה צריכה לסלוח לעצמה על כל מה שהיא חשבה שצריך להיות בזוגיות ולסלוח לו, לשחרר ולתת לדברים לזרום. היא הבינה שאי אפשר ולא כדאי לבזבז אנרגיה על מי שלא רוצה אותה".

למצוא את האמת

ענת (שם בדוי), בשנות הארבעים לחייה, נשואה ואם לילדים, הגיעה לאימון כיוון שחשה בחוסר שביעות רצון בכל תחומי החיים. היא עבדה בהייטק ולא הייתה מרוצה לא מן העבודה ולא מן הזוגיות. היא חשה חוסר שקט פנימי והאשימה במצבה את בעלה. התהליך שעברה באימון כלל קודם כל למצוא את האמת. "ראינו שהכול קורה אצלה, לא אצל בעלה, אלו היו דברים שלה בלבד. היא הייתה פרפקציוניסטית ורצתה שהכול ילך בדרכה כיוון שהיא ניסתה לשמור על עצמה, היא חוותה פגיעות בעבר והייתה זהירה. במהלך האימון ענת הבינה שהבלבול נמצא אצלה ולמדה לראות שהיא מעסיקה את עצמה בהמון דברים כדי לברוח. היא הייתה צריכה למצוא מקום של איזון, נזקקה לאהבה ולהכרה ולהבנה שקשה לה לבקש מבעלה לומר שהוא אוהב אותה. היא התרגלה להשליך עליו הכול בזמן שהיה מדובר בצורך שלה. אחד הדברים החשובים באימון הוא יצירת בהירות וכשיש מקומות לא בהירים אני לעיתים משתמשת בקלפים, זה עוזר להעלות דברים מן התת מודע".

דוגמא נוספת לאימון מוצלח אפשר למצוא אצל חני (שם בדוי), כבת 30, אקדמאית ורווקה "היא הייתה חסרת שביעות רצון בעבודה, מבולבלת, חסרת איזון בחיים, לא היו לה חיי חברה וזוגיות, היא לא יכולה הייתה להתחייב. איתה היה קודם כל צריך ליצור בהירות. שיקפתי לה את כל הדברים שמצויים אצלה בחוסר איזון דרך מה שעובר על הגוף שלה. היא סבלה מבעיה רפואית ולאחר שבדקנו ממה היא נוצרה היא הבינה שזה נבע מכך שאו שהיא הרגה את עצמה בעבודה או שלא עשתה כלום, לא היה לה איזון. היה צריך לנקות את כל הרעשים. ההתנהגות שלנו בתחומים שונים של החיים דומה, בדקנו את היכולות שלה והכלים שברשותה ומה הייעוד שלה. כשזה התחדד היה צריך לשלב את הייעוד עם המציאות ולרדת לקרקע. בנינו תוכנית מעשית של מטרות שיקדמו אותה ליעדים שהציבה".

תפקיד של אמא

שאלת האמהות מעסיקה רבות את בן עמי. היא מתנדבת כבר כמה שנים בארגון "אם לאם" בירושלים, פרויקט שבו אמהות ותיקות מלוות אמהות בשנה הראשונה של הילד. "אני התחברתי לזה מתוך הקושי שלי לאחר לידת בתי, אמנם ילדתי אותה בגיל שלושים אבל במשך השנים הבנתי שכל אחת צריכה מלווה כזו. בעבר היו נשות השבט שליוו את האמהות אבל היום זה חסר. כשאני נמצאת עם הנשים שאני מלווה, נשים מכל רובדי החברה ורבות מהן משכילות, אני רואה שיש גם פער דורי. האמהות של הנשים הצעירות תמיד יודעות מה "צריך" לעשות ולכן נשים רבות לא יכולות למצוא אוזן קשבת אצל האמהות, לפעמים נשים לא משתפות אפילו את הבעל וכמובן שלא את האימא בכך שהן לא מספיק "חזקות" ולוקחות מלווה. הרי מתנגדי השינוי הכי גדולים הם האנשים שהכי קרובים אלינו. אני כבר הבנתי שאני כלי שבאמצעותו הילדים שלי הגיעו לעולם וגם כשקשה לי אני חווה את מה שהם מביאים ומנסה להתגבר על זה ולהתבגר. הילדים לא אמורים לרצות אותי ולעשות מה שטוב לי, אנחנו צריכים להתוות להם ערכים אבל הם יבחרו את דרכם לבד. גם כאימא וגם ב"אם לאם" אני שם כדי להקשיב ולחבק. לכל דבר אני מביאה גם את עולם הרוח, הפנג שוואי, ואני מסתכלת על הדברים בראיה הוליסטית ותמיד עם הרגליים על הקרקע".

(צילום: אינגריד מולר)

(new)שלומי תבלינים 18.5.20