(new)ויקטורי
בכל זאת הגענו למרות הכל

בכל זאת הגענו למרות הכל

ביום ראשון האחרון נדמה היה שנחיל גחליליות פשט על העיר מודיעין כמו המכה האחת עשרה. אפשר להירגע, מדובר היה בקבוצת "אנאטומיק", קבוצת הרצים של ענת מאיר, בשיא ההכנות למרוץ הר לעמק. ארבעים וחמישה אנשים תיזזו בגבעות מודיעין עם פנסים על הראש, רצו חמישה, שישה ואפילו אחד עשר קילומטרים. שפן סלעים טס לתפוס מחסה וירבוע ניסה לעמוד בקצב אבל תפס את הצד בשלב מוקדם. גברים, נשים, חלקם בגיל שהפריבילגיה שלו, כביכול, היא לשבת על הספה בחוסר מעש ולהתלונן על הדור הצעיר, אבל במקרה שלהם, כנראה שדווקא הדור הצעיר יושב על הספה בחוסר מעש, ומתלונן על הדור המבוגר. שלא עושה את מה שמצופה ממנו. כלומר, לשבת על הספה בחוסר מעש ולהתלונן על הדור הצעיר. לעזאזל, כדי לצאת מהלופ הזה צריך להיות בכושר שיא.

מי שמחפש אשמים - ענת מאיר היא הכתובת. מדובר באישה שיכולה להדביק בתשוקה לרוץ אפילו אבן. במקור מראש העין, לרעות היא הגיעה לבקר חברה.

"הגעתי אחרי ריצה, מיוזעת, מחוייכת, חיה. היא פתחה את הדלת, ראתה אותי ואמרה 'ככה אני רוצה להיות'. אמרתי לה שאני לא יכולה לבוא עד לרעות בשביל לאמן בן אדם אחד. היא אמרה 'אני אארגן לך קבוצה', ועמדה במילה".

 

"אני שונאת לרוץ!"

קצת פחות מעשרים ושישה קילומטרים מפרידים בין ראש העין למודיעין. ענת מאיר גומעת אותם בריצה קלילה. בגיל ארבעים אנשים שוקעים בדיכאון או שהם קונים רולס רויס וצובעים את השיער בסגול. ענת החליטה לרוץ.

"מצאתי את עצמי יותר ויותר בבית, הכושר ירד. עשיתי מכון, צעידות, אבל זה לא היה זה. אני לא אשכח את המאמן שלחץ עלי להתחיל לרוץ. אמרתי לו 'מה פתאום?! אני שונאת לרוץ!' והוא היה מתחנן 'בשבילי, רק דקה אחת'”.

דקה הפכה לשתיים ושתיים הפכו למרתון. לאט לאט הנשימה התייצבה, הגוף התחיל לשדר שהוא מאד מחבב את העניין החדש. כל הסממנים של התמכרות הופיעו, להוציא את השיעול, הגניבות מסבתא וההרצאות שזה לא בריא.

"הייתי נוסעת בשבתות לחוף הצוק, לפני שהילדים מתעוררים, וגיליתי עולם חדש של חוויות ואנשים. ריצה זה מדיטציה, זה לנשמה. בשלב כלשהו הרגליים פשוט נושאות אותך מאליהן".

במשך שלוש שנים ענת גמעה עשרה קילומטרים מדי שבת, קילומטראז' של אוטו, בלי הבלאי, להיפך. בזמן שהילדים חלמו על חביתות, היא חיה חיים נסתרים של מהרישי. אם דקה הפכה לעשרה קילומטרים, הקפיצה מעשרה לחצי מרתון הייתה כמו סיבוב עם הכלב מתחת לבית. “העזתי לחלום, חצי מרתון בעין גדי, משם השמיים נפתחו. יש מאחורי כבר שלושה מרתונים: אמסטרדם, פריז וברלין. השנה אני בטבריה, אני רוצה לראות את הילדים שלי מחכים בקו הסיום".

מאחוריה מרתון ב-4:07 שעות (ברלין), לנגד עיניה ציטוט של הרמב"ם ("כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה... אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק"). במקביל לעבודתה במשרד הביטחון ולהיותה אם לארבעה במשרה מלאה, ענת נרשמה לקורסי ערב באוניברסיטת תל אביב בדרך לאסמכתא של מאמנת לריצות ארוכות ומרתונים. הטרנספורמציה הושלמה. אפילו הרובוטריקים לא היו עושים את זה כל כך טוב.

באימון הראשון שלה ברעות עמדו מולה החברה ועוד שש נשים שהיא אספה בהתאם להבטחתה. שבע נשים שהקשר בינן לבין ספורט הסתכם במחיאות כפיים. היום כל אחת יכולה להתמודד בשקט על תואר אשת הברזל. משבע נשים, תפחה הקבוצה לארבעים וחמש, לללא הבדל דת, גזע ומין, משתי שעות שבועיות זה קפץ לשש. בפארק המים סיפקו לה מקום ובספטמבר עתידה להיפתח גם קבוצת ילדים.

"יש לי קבוצה חבל על הזמן. צריך לראות את הזיק בעיניים של כולם, את הדינמיקה, זה מדהים. חזרנו ממרתון פריז, אני וארבעה מתאמנים. מי שנשאר בארץ עקב אחרינו באפליקציה וכולם עידכנו אחד את השני בוואטסאפ. הראו לי את השיחות, צריך ימים שלמים כדי לקרוא. כיף אדיר, איפה אנחנו, מי סיים. מתאמן סיפר לי שבישיבות בעבודה הוא לא הוריד את העיניים מהפלפון. למרתון הבא כבר יבואו הרבה יותר".

בירה אחרי מרתון

בין לבין ענת גם אחראית להיווסדותו של מפעל הנצחה ספורטיבי יפה ומרגש - מירוץ ראש העין, על שם שי דנור (דדון), בשיתוף עם אתר "שוונג". לפני חודש המירוץ סיכם שנה רביעית, 870 איש הגיעו למקצה התחרותי, 500 השתתפו במסלול העממי, מדובר במירוץ שגדל בהתמדה, נתמך על ידי ספונסרים וזוכה לביקורים של הרמטכ"ל.

יש לך קבוצה גם בראש העין?

"צחוק הגורל, עדיין לא. חילקתי פלאיירים במירוץ האחרון, הייתה התעניינות, אבל לא הייתה מספיק רצינות. הגעתי לאימון עם שני אנשים. זה לא בשבילי. אני אוהבת קבוצות גדולות. יום אחד אני מקווה לפתוח קבוצה גם בראש העין, אני בטח לא פוסלת את זה".

מה היעד הבא?

"מירוץ הר לעמק. אנחנו בשיא ההכנות, שמונה קבוצות מתוכננות לקחת חלק במירוץ, חמש שמיניות ושלוש שישיות. זאת פעם ראשונה לכולם. חוויה מעצימה, מבחינה לוגיסטית, מבחינה חברית, אתגר. אני עושה להם הרבה פרומו, כולם נורא מתרגשים, גם אני. הולך להיות כיף אדיר".

איך היה בפריז?

"מראות מדהימים. מסלול יפהפה, סיימנו בשער הניצחון. בסוף ישבנו בבראסרי,אכלנו ושתינו בירה בשאנז אליזה. כיף גדול".

כבר הדבקת את הילדים שלך בחיידק?

"הלוואי. הם מעדיפים כדורגל".

(צילום פרטי)

(new)שלומי תבלינים 18.5.20