(new)ויצו 10.12.19
"אני רוצה רק טה"

"אני רוצה רק טה"

למשורר אברהם שלונסקי ולאחיו דב יש סיפור אישי דומה: שניהם היו נשואים ובמקביל הייתה להם אישה נוספת עם ילד.  יונתן שלונסקי תושב מודיעין, הוא בנו מחוץ לנישואים של דב. בספרו "אררט" הוא מביא את סיפורו של הדוד שהיה קרוב ללבו, וחוזר לבוהמה התל אביבית של אותם הימים

יונתן שלונסקי (67), גרוש ואב לשניים, חי במודיעין עם בת זוגו. הוא גדל והתחנך בקיבוץ נען ועזב את הקיבוץ "רבע שעה אחרי הצבא". הוא למד באוניברסיטה העברית ספרות ופילוסופיה ובתום לימודיו נסע ללונדון כי התעניין בתיאטרון. שנים רבות  עבד כעורך בעיתונים "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" וכיום הוא פנסיונר.

את ספרו "אררט" שכתב במשך מספר שנים (ויצא לאחרונה בהוצאת הספרים הדיגיטלית "אינדיבוק") הוא הקדיש לדודו המפורסם המשורר אברהם שלונסקי, שהרגיש קרוב אליו במיוחד.

בחדר של הרבי מלובביץ'

"דודי אברהם שלונסקי, שאני קורא לו 'אברם', ואחיו, אבי, דב שלונסקי, היו שניים מתוך שישה אחים שנולדו בקריוקוב שברוסיה. הם כיבדו כל חייהם את הדת והמסורת ובחלק גדול משיריו של אברהם אפשר לשמוע את היהדות, את התנ"ך ואת שירת ספרד. אבא שלי נהג לצום ביום כיפור והתפלל. אביהם היה חב"דניק וכשחיו עדיין ברוסיה, בקטרינוסלב, הם גרו דלת מול דלת ליד הרבי מלובביץ'. אבא ואברהם למדו בילדותם בחדר מתוקן ובילו ימים רבים בבית אימו של הרבי מלובביץ', שניאורסון. הרבי למד בברלין ובפאריס ואברהם נפגש איתו בתקופה שהתגורר בפאריס.

אבא ואברהם עלו לארץ בשנת 1921 יחד עם אחותם פאניה לאחר שאחותם מניה הגיעה עם סבתה כבר בשנת 1902. אחות נוספת, אידה, לא הגיעה כלל לארץ ואילו ורדינה, פסנתרנית וקומפוזיטורית, שלא נקלטה כאן הייתה בזמן המלחמה בלונדון והיא קבורה בישראל.

כשהגיעו לארץ שניהם היו כבר נשואים ובהמשך נקשרו לאישה אחרת, נוספת, והולידו ילד מחוץ לנישואין. אברהם היה נשוי ללוסיה וחי עם אהובתו מירה, אשתו של יעקב הורוביץ, חבר קרוב שלו. "היא ואברהם התאהבו זה בזה. אשתו לוסיה לא נקלטה בארץ, לא ידעה עברית, היא הייתה אלכוהוליסטית ובסופו של דבר, בשנת 1953, התאבדה. אברהם התייעץ עם מיטב הרופאים לגבי הבאת ילדים לעולם עם לוסיה והומלץ לו שלא לעשות זאת. מירה, שהייתה לה כבר בת אחת, נכנסה להריון מאברהם וילדה לו בת בשם רות אשל. מכיוון שהם חששו מלוסיה נסעה מירה כשהייתה בהריון לרומניה עם להקת תיאטרון וילדה שם. היא שהתה שם קרוב לשנה וכשחזרה כולם היו בהלם. לאחר שלוסיה התאבדה אברהם עבר לגור עם מירה. היא נתנה לו בית, בניגוד לאימא שלי שלא עשתה את זה עבור אבי".

אהב את לוסיה

"אבא ואימא לא חיו ביחד, היא אמרה לי שהייתה עם אבא עשר שנים וזה הספיק לה. היא הייתה מאד מיוחדת, מאד ישרה.

אבא שלי היה נשוי ללובה והיו לו שני ילדים ממנה ובמהלך השנים הוא נקשר לאמי, מאשה. אני גרתי עם אימא בנען ואבא גר בתל אביב. בשלב כלשהו אבי לקה בשבץ והיה משותק בחצי גוף וכשהיה בן 47 קיבל התקף לב ומת. זו הייתה נקודת מפנה במשפחה שלנו כי אבא היה למעשה מי שניהל את המשפחה ואת חיי הבוהמה. הוא למד בחו"ל מתמטיקה ובארץ עבד במשך עשרים שנה כמנהל במחלקת המדידות הבריטית. הוא הרוויח יותר מן המשוררים ולכן עזר להם".

היחסים בין האחים אברהם ודב שלונסקי היו קרובים מאד, מספר יונתן, והם התחזקו בעיקר לאחר שאביהם טוביה נפטר. "אבא שלי נפטר בשנת 1947, כשהייתי בן תשע. גדלתי בלי אבא כל חיי ושמרתי על אימא. אברהם הגיע לבר המצווה שלי בקיבוץ נען, הוא גייס את כל המשפחה, כולם הגיעו ואברהם רצה להכיר לאנשי הקיבוץ את אבי. אימא התרגשה מאד ויצאה משם מרוב התרגשות. מאז נוצר ביני ובין אברהם קשר והוא עודד אותו. כששירתתי בצבא בתל השומר ישנתי אצלו ברחוב גורדון והלכנו יחד לבכורות בתיאטרון. היו שתי תקופות מרוכזות של שיחות ומפגשים בינינו: האחת הייתה כשחייתי ארבע שנים בלונדון. לרוב, כשאברהם נסע לחו"ל הוא חזר דרך פאריס אבל בתקופה ההיא הוא הגיע פעמיים ללונדון, פעם אחת סידרתי להם חדר במלון ובפעם השנייה, זה היה בשנת 1966, הוא גר אצלי במשך שבוע עד שמירה הגיעה. בערב לפני בואה הוא עבר למלון ואני נשארתי איתו. הוא שאל אותי אם הכרתי את לוסיה ואמר לי: "אתה יודע כמה אהבתי אותה?" ואז סיפר לי שבשנת 1946 הוא נסע כשליח לקונגרס הציוני בשווייץ אך לא הגיע לשם כי נסע לסדר מקום ללוסיה במכון גמילה. בשנת 1966, עשרים שנה לאחר מכן ושנים רבות לאחר שלוסיה כבר לא הייתה בחיים, הוא עדיין שילם את התשלומים עבור האשפוז ואמר לי "אבל אני כבר בתשלומים האחרונים".

גם בביוגרפיה שכתבה פרופ' חגית הלפרין על אברהם, "המאסטרו", היא ציינה שהוא אהב את לוסיה עד יומו האחרון. הוא כמובן אהב גם את מירה שנתנה לו בית, עם לוסיה הוא לא יכול היה לחיות, אלו לא היו חיים. "התקופה הנוספת שבה בילינו הרבה יחד", אומר יונתן "הייתה לאחר פטירתה של מירה. באותה תקופה חייתי עם אשתי ברמת גן. הוא היה מאד בודד בלי מירה וביקש שאבוא אליו בערבים. גם אברהם חלפי היה מגיע אליו. באחד הערבים כשהגעתי הוא סיפר לחלפי ולי את כל הרכילות של תל אביב הקטנה, קראתי לזה "ליל הרכילות הגדול", הוא סיפר לנו על אחד העם, על דיזנגוף ועל אורי צבי גרינברג שעליו הוא כעס כי דיבר, לדעתו של אברהם, באופן לא הולם בהלוויה של ארלוזורוב וכתב מאמר ביקורת חריף על "השומר הצעיר". בשל כך אברהם ניתק איתו את הקשר".

נפגשים יחדיו בקפה

בספרו "אררט" מגולל יונתן שלונסקי את סיפור חייו של אברהם, וכל הדברים מבוססים, לדבריו, על מה שסיפר לו אברהם, על סיפוריה של אימו, על המכתבים שאביו שלח לאימו ועל מה שכתבה ורדינה, אחותם של אברהם ודב, לאימו. "הספר סוקר את חייהם ויצירתם של חבורת הסופרים והמשוררים שהסתובבו עם אברהם, חבורת "יחדיו". אברהם כתב וגם ערך את המוספים הספרותיים "אורלוגין", "כתובים" ו"טורים" בהארץ ובעל המשמר, היה עורך ראשי בספרית פועלים ומייסד "צוותא" וכן תרגם ספרים ומחזות כדי שישראל לא תהיה פרובינציה. הוא כתב ללאה גולדברג מכתב ואמר לה לבוא לארץ. הוא פרסם שירים שלה ואת ספרה הראשון ובפגישה הראשונה ביניהם נתן לה אותו. היא אגב נזפה בו על כך שהיו שגיאות ניקוד בספר. זה היה יוצא דופן כי הוא נהג לעשות הגהות רבות על כל דבר. אברהם אהב גם  לעודד צעירים ורבים מהכותבים היו בקשר איתו, ביניהם דליה רביקוביץ', שלומית כהן אסיף, חיים גורי, משה שמיר, חנוך ברטוב ועמוס עוז".

חבורת המשוררים והסופרים הייתה נפגשת בבתי קפה כי באותה תקופה לא היה מקום אחר לכתוב. "שתי משפחות חיו בדירה של חדר וחצי ופשוט לא היה איפה לעבוד. בית הקפה היה חדר העבודה, גם של אברהם וגם של אלתרמן. בחבורת 'יחדיו' היו חברים, לצד אברהם ואלתרמן, גם לאה גולדברג, רפאל אליעז, אברהם חלפי, יעקב הורוביץ ואחרים, והם היו נפגשים בדירה של אבא שלי, בדרך כלל בימי שישי בערב. יום אחד אבא ואברהם ראו את ביאליק עובר ברחוב, אברהם יצא החוצה במפתיע והזמין אותו לחבורה אך ביאליק סירב. אברהם אהב את ביאליק אך הוא היה מהדור הקודם, הוא לא היה נגד ביאליק אלא היה בעד שירה חדשה. היו לשניהם הרבה דברים משותפים, הם הכירו היטב את שירת ספרד, שלונסקי למד ממשוררי ספרד תרגום, ושניהם היו משוררי ענק. אנשי חבורת "יחדיו" היו יחד ויצרו יחד. מדובר ביצירה של כולם יחד, אברהם התחיל ואלתרמן יצר ענף נפרד. בני החבורה נהגו לשבת בקפה "רסקי" ואכלו בהקפה, לא היה להם כסף. אם אבא שלי לא היה בא לפעמים לשלם לא היה להם במה לשלם. יום אחד רסקי ואשתו אמרו להם שהם חייבים לשלם אז כולם יחד עזבו והלכו לקפה אחר, של ליובה, ברחוב בן יהודה פינת טרומפלדור. באותה תקופה כתבו "טה" ולא "תה" ואברהם החליט לקרוא לבית הקפה החדש "אררט", ראשי התיבות של "אני רוצה רק טה". אבא שלי נהג לשבת איתם שם כל הזמן. ליובה, שניהלה בתחילה גם את קפה "אררט" וגם את "כסית", הייתה חברה של אימא שלי עוד מוורשה. כל החבורה ישבה בקפה ואימא באה לבקר את ליובה. אבא שלי ראה אותה ואמר: "כרגע עומדת בדלת האישה היפה ביותר שראיתי מעודי". אימא הסתלקה ולאחר תשע שנים כשהגיעה לשם שוב הוא אמר: "כרגע עומדת בדלת האישה היפה ביותר שראיתי מעודי ועכשיו לא אעזוב אותה יותר".

קשר מיוחד לאתרמן

"שנת 1970 הייתה שנה קשה מאד לאברהם, במהלכה נפטרו גם אלתרמן, גם לאה גולדברג וגם מירה. אברהם היה מבוגר מאלתרמן בעשר שנים והוא פרסם לאלתרמן את הטור  הראשון. הייתה ביניהם מערכת יחסים מופלאה, לא ניתן למצוא משהו שאחד מהם אמר נגד השני". אלתרמן נפטר כשהיה מאושפז בבית חולים לניתוח שממנו לא הצליח להתאושש. את תקופת מותו יונתן זוכר היטב: "בכל יום הולדת של אברהם, במשך שנים, אלתרמן היה מגיע אליו עם ורד אדום. יום אחד, בסמוך ליום הולדתו, נשמע צלצול בדלת ביתי, פתחתי וזה היה אברהם. הוא אמר לי: 'נתן לא בא, תבדוק בעיתון', הוא מיד הבין שמשהו קרה. לא הייתי צריך לשאול אותו שום שאלה, זו הייתה האינטראקציה בינינו. בסוף הספר כתבתי על המצוקה שבה היה שרוי בגלל מות כל הקרובים אליו באותה שנה. אברהם נפטר במאי 1973".

אברהם פרסם את עשרה הכרכים של יצירתו בעודו בחיים. "הוא אמר לי: 'כשלאה גולדברג נפטרה הייתה לה אימא זקנה שלא הייתה במיטבה וטוביה ריבנר בא אליה, לקח את עיזבונה של לאה ופרסם את הספרים. היו שירים שהיא לא הכניסה בעצמה לספריה ואחר כך פרסמו לה את זה, לכן אני מוציא את כתביי בעצמי כדי להחליט מה ייכנס'. היום מותר להוציא את השירים רק בהוצאה אקדמית".

אברהם, אומר יונתן, לא אהב לשאת הספדים. גם כשביאליק נפטר הוא כתב עליו מאמר אך לא דיבר. "רק פעם אחת, באזכרה ללוי אשכול באוניברסיטה העברית, הוא הסכים לדבר, הוא סיפר לי שאשכול היה הולך עם אימא שלו יום יום ברגל ומחזיר אותה הביתה. אברהם אמר באזכרה שהוא אהב את אשכול בגלל הגמגום שלו, בגלל ההססנות שלו, בגלל יכולתו להתפשר ובגלל העממיות שלו. לאחר שדיבר גולדה קמה והסתובבה ומאז הם לא דיברו שנים".

אברהם שלונסקי היה מעורב גם בדברים שמעבר לספרות. "יום אחד הוא סיפר לי שחזר מוועידה דרך פאריס והשגריר הרוסי בפאריס הזמין אותו לשיחה. אברהם צלצל לשגריר ישראל בצרפת, ארתור בן נתן, שאמר לו ללכת לפגישה ולדווח לו. זה היה בשיא הלחץ לשחרור אסירי ציון. כשאברהם יצא מהפגישה השגריר אמר לו לכתוב דו"ח ולמסור לשליח של גולדה שיבוא אליו. הסיפור על הפגישה הגיע ל"מעריב" ואברהם קיבל טלפון מעורך "מעריב" שביקש לשמוע מה היה בפגישה. אברהם כמובן לא יכול היה לספר כלום אז אמר "שתינו וודקה". למחרת היה כתוב ב"מעריב": "אסירי ציון נמקים בכלא ושלונסקי שותה וודקה עם השגריר".

את הספר "אררט" בנה יונתן שלונסקי על פי אופיו שלו: פרקים קצרים של כעמוד אחד המסודרים על פי סדר כרונולוגי. אין רצף סיפורי אלא קטעים שונים ואין פרשנויות. "אני מאמין בקורא ובגולש ולא רוצה להכביד עליו. הספר כתוב בלשון הווה והדמויות הן אמיתיות, רק בפרקים האחרונים בהם מסופר על פגישותיי עם אברהם הוספתי פרק שבו אני מספר עליו. אני צריך להודות לאברהם כי יש לו חלק גדול באהבה שלי לתרבות".

(צילום אינגריד מולר)

מכללת די בי איי