גדוד "קדם" הוא אחד מארבעת גדודי פיקוד העורף. הגדוד מורכב משלוש פלוגות: "קרן", "דוד" ו"מגן". שתי הראשונות הן פלוגות מעורבות, שבהן 80 אחוז מהחיילים הם בנים ו-20 אחוז בנות. הבנות חותמות שנה נוספת ומשרתות שלוש שנים, בדיוק כמו הבנים.

פגשנו שלוש מלוחמות פלוגת "דוד" יחד עם המ"פ, סרן אסף דילר ממודיעין, שכרגע פלוגתם "תופסת קו" בגזרת מכבים. הילה לב ארי (19) מהיישוב ברקת, היא קשרי"ת מ"מ. שרה ברקוביץ' (19 וחצי) מאשדוד, היא "משקי"ת אוכלוסייה". שיר שוורץ (19 וחצי) מנשר היא "אחראית כלי שבירה והזזה". הן התגייסו במחזור אוגוסט 13 ונמצאות בפעילות מבצעית במשך חמשת החודשים האחרונים.

הן מוכשרות, חדורות מטרה ומוטיבציה עם רעל בעיניים. לא שטח ולא פלסטינים עוינים מפחידים אותן. רק שמישהו ינסה ל"טחון" אותן בשמירה. ובמילה אחת שתיאר אותן מפקדן: "לביאות". הן עשו לא מעט וויתורים כדי להיות לוחמות לכל דבר. כולל עמידה במשבר משפחתי מול משפחה דתית, שלא ראה בעין יפה את התגייסות הבת, ועוד לתפקיד קרבי.

לרוץ על הגבעות

פלוגת "דוד", כמו שאר פלוגות פיקוד העורף, אחראית על שלושה תחומים: חילוץ והצלה – כל אירוע שקשור לחילוץ והצלה באזורי אסון והרס במרחב מדינת ישראל, אב"כ (איום אטומי ביולוגי כימי) וביטחון שוטף באזור יהודה ושומרון במשך עשרה חודשים על פני השנה. בשני החודשים האחרים הם מקיימים אימונים הנוגעים לתפקידם תחת כובע "חילוץ והצלה".

הבנות, יחד עם הפלוגה, עוברות שמונה חודשי הכשרה. ארבעה חודשים כטירונות וארבעה חודשים נוספים לאימון מתקדם. בטירונות הן מתאמנות כמו כל גדוד חי"ר בירי בנשק, התמקצעות בלוחמה בשטח פתוח, שטח בנוי ועוד. באימון המתקדם כל לוחם ולוחמת מתמקצעים בתפקיד הנוגע לתפקיד החילוץ והצלה. באב"כ – לכל פלוגה גם יש תפקיד משלה – כולל טיהור כלי רכב וחיילים המעורבים באירוע.

הפלוגה הגיעה למכבים בתקופת מבצע "שובו אחים", לאחר ששלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בגוש עציון. לאחר שבועיים, במהלך מבצע "צוק איתן", הועברו למרחב הדרום – שם היו בעתודה לחילוץ לאחר נפילות של רקטות באופקים, שדרות, אשדוד ובאר שבע. בסוף השבוע שעבר חזרה הפלוגה לגזרת מכבים, כאם תישאר בחודשים הקרובים.

במהלך ההכשרה הבנות ישנות שבועות רבים בשטח ורצות על הגבעות עם הפקלאות כמו כולם. לדברי שרה, הקושי הגדול (שהביא גם לסיפוק הכי גדול) היו המסעות במסלול. מסעות לא קלים, עם משקלים כבדים על הגב ונשיאת אלונקות. אורך המסע המסכם היה לא פחות מ-40 קילומטר. שרה: "חשבתי שלעולם לא אוכל לעשות את זה בקצב כמו של כולם, אבל בסופו של דבר עשיתי את זה וזו הרגשה אדירה. תחושת סיפוק שאי אפשר לתאר"?

איך זה להיות זמן כה רב בתנאי שטח?

"אז לא מתקלחים שבוע. מה קרה? אין מה לעשות. בחרתי בזה. אם מצפים ממני לעמוד בדרישות כמו בנים ואני רוצה שוויון, אפילו שיש לי בעיות נשיות – אני צריכה להתגבר עליהן".

לראות הרוגים ופצועים

כאמור – בזמן ששובצו לשרת במכבים למשך מספר חודשים הוקפצה הפלוגה למשך שבועיים ליישובי הדרום, בכוננות חילוץ והצלה. "שרה הגנה הלכה למעשה על הבית כשהיינו באשדוד. אבל האירוע המשמעותי שהבנות השתתפו בו היה דווקא בבאר שבע", מספר המפקד דילר. "ישבנו לארוחת שבת, המג"ד דיבר, ואז אזעקה. כולם קופצים לרכבים, מגיעים לבית של אישה זקנה. הבית הרוס לחלוטין. מפנים את ההריסות, מנסים להבין אם יש לכודים מתחת ומפנים את הקשישה לבית החולים. הבנות השתתפו באירוע חילוץ רציני". ושיר מוסיפה: "האימונים הפכו למציאות".

מה עבר עליכן באותם רגעים? מה מרגישים?

שרה: "באותו רגע לא חושבים, ובטח לא מה יכול לקרות לנו. אנחנו מיד פועלות".

הילה: "לא באמת אפשר להיות מוכנים לראות פצועים והרוגים. אבל אנחנו באות בידיעה שזה הייעוד שלנו. זה מה שהוכשרנו ונעשה כל מה שביכולתנו לעזור לאזרחים באירוע".

אז מה עושות הבנות שמוצבות כעת ליד מכבים? במסגרת הביטחון השוטף הן מאבטחות את המשטרה הצבאית שבודקת את מכוניות העוברים ושבים במחסומי עופר ומכבים. הן שם למקרה שהמ"צ נתקלים בקושי ובמקרים שיש צורך בהתערבות נוספת של הלוחמים. ובעיקר – לתת מענה במידה ויהיה אירוע בו אדם או קבוצת אנשים ינסו לחדור ולפגע.

בנוסף הם שומרות על ביטחון הגזרה באמצעות סיורים ברכבים ממוגנים בליווי מפקד וחפ"ק ומגיבות גם לאירועים בדרום הגזרה. כלומר – בהפרות סדר ביישובים הצמודים לגדר. במסגרת תפקידן הן גם מגיעות לבתי פלסטינים במטרה לעצור אחד מבני המשפחה על פי מידע מודיעיני. "הלוחמים והלוחמות יודעים לאבטח את הבית, להיכנס פנימה, להפריד את אנשי הבית ולקחת את העצור", מסביר דילר המ"פ. "והבנות לא מתקבלות שם באהדה רבה. בתרבות האיסלאם האישה צריכה להיות מאחורי הגבר ולא ללבוש מכנסיים".

מה אתן עושות בהפרות סדר?

"אנחנו תופסות עמדות וכשהם מתקרבים לגדר מרחיקים אותם תוך כדי הם זורקים עלינו אבנים וסלעים ולעיתים בקבוקי תבערה. אנחנו יודעות לתת מענה למצבים כאלו על פי הוראות פתיחה באש ובאמצעים לפיזור הפגנות – רימוני הלם וגז. יש אמצעי מיגון, אבל עדיין לפעמים כשאנחנו חוזרות הביתה לא תמיד אנחנו יודעות מה ללבוש, כי כל הגוף מלא 'כחולים'". 

מה האתגרים הגדולים ביותר בתפקיד?

דילר: "האתגר הגדול ביותר, גם ללוחמים וגם ללוחמות, הוא המגע עם הפלסטינים. לפעמים יש להשתמש באלימות סבירה כדי להרחיקו".

הילה: "כשאנחנו נמצאות במצבים כאלה אנחנו לא משדרות עדינות. יש לנו משימה ומטרה מסוימת ובמסגרתה אני עושה הכל. כל מה שצריך" .

שרה: "אנחנו נתקלות לא מעט פעמים בפלסטינים שלא רוצים לחזור לכפר זה מתפתח לוויכוח בצעקות. זה כולל גם הערות במטרה להציק בגלל שאנחנו בחורות, כולל נעיצת מבטים והפרחת נשיקות באוויר. לעיתים מנסים לגעת בנו. בתקופת החיפוש אחר החטופים הם היו מרימים שלוש אצבעות בכוונה להתסיס. אנחנו צריכות לשמור על איפוק גם במקרים כאלה וזה לא פשוט. בתפקיד אני מפגינה קשיחות במידת הצורך. רואים שקשה להם עם זה, במיוחד בגלל שאני אישה שמחלקת להם פקודות".

להתחכך באוכלוסיה הפלסטינית

המגע היומיומי עם האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית היא מאתגרת, אבל גם מה שהופכת למעניינת יותר לדברי הבנות. מה גם שהן פוגשות באוכלוסייה היהודית וכולם מוקירי תודה "וזה מחזק". מה שהתגבר במהלך התקופה האחרונה, כשהתושבים לא הפסיקו להרעיף עליהן חבילות מפנקות ואהבה.

דילר, בתקופת "צוק איתן" הייתה התחממות בגזרה המקומית, של מודיעין?

"הייתה החמרה. הפרות הסדר בסדר גודל גדול יותר, הן הפכו אלימות יותר מתוך הרצון לתמוך באחיהם בעזה ומספר הניסיונות להתקרב לגדר עלה. היה ניסיון מסוים של מרד, אבל היחידים שנמצאים איתם בחיכוך הם החיילים. זה לעולם לא יגיע אל תושבי מודיעין והסביבה. גם היו ניסיונות הברחה הרחק ממחסום מכבים שתפסנו מבעוד מועד של סכינים ואלות. אלו דברים שקורים הרחק מכביש 443 אותו אנחנו שומרים סטרילי".

יש חשש גדול יותר כעת לחדירה ופגיעה?

"בכל מקום יש סיכון, אבל על כל תוואי הגדר שמגן על תושבי מודיעין, מכבים ורעות אנו שמים כוחות רגליים ורכובים ויודעים למנוע כל אירוע שיכול לקרות. אנחנו עושים את העבודה ועושים אותה מצוין. תושבי מודיעין יכולים לישון ברוגע במיטותיהם, כולל אשתי ושני ילדנו. אנו נמצאים כמעט אם לא בכל נקודה ובכל האמצעים שבידנו, גם באופן סמוי".

בנות – למה בעצם בחרתן להיות לוחמות? היו מחשבות על הוויתורים והקשיים?

שיר: "כשלמדתי על תפקידי הבנות בצבא, להיות לוחמת מיד תפס אותי. אני לא כזו שיכולה לשבת ולעשות עבודה משרדית. אני יודעת שאני יכולה לעשות מעבר ורציתי להראות את זה. הגעתי לאן שרציתי. חשבתי על זה שאני אשרת שנה נוספת. ידעתי שלא כל יום שישי אהיה בבית. יש הרבה ויתורים. אבל אני מקבלת מהתפקיד הרבה דברים טובים. ב'צוק איתן' סגרנו גם שתי שבתות ויותר, אבל זה שווה את זה. אנחנו לא יכולות לשבת בבית רגל על רגל בזמן כזה".

מה המשפחה חושבת?

שרה: "אני באה ממשפחה דתית. גם בית הספר וגם המשפחה ניסו להניא אותי מלהתגייס לצבא בכלל וליחידה קרבית בפרט ורצו שאעשה שירות לאומי כמו רוב בנות המגזר. הן מאמינים שלא מתאים לבנות להילחם, למרות שהוכחנו שאנו עושות כל דבר שגבר עושה. בדיוק את אותן המשימות. צבא בשבילי זה להיות בשטח, באירוע עצמו. אני רוצה לתפוס מחבל ולא להיות זו שמדווחת על זה. אני רוצה להגן בגופי על המדינה".

אמיץ מצידך. אבל זה גם מייצר בוודאי פחד…

כאן הבנות מסתכלות עלי ולא ממש מבינות את השאלה. אני אומרת ש"גם גברים מפחדים" ומסבירה שהשאלה לא מכוונת דווקא להיות נשים. אבל השאלה נותרת ללא מענה. המ"פ שלהן רצה לענות במקומן: "לא תצליחי להוציא מהן מילים על תחושות. הן לוחמות. הן לביאות והן דורשות מעצמן יותר. ההבדלים בצבא הם פיזיולוגיים בלבד. אם חייל עומד שמונה שעות במחסום – גם החיילת תעמוד שם. אם צריך לעצור חשוד בכפר ערבי – הן עושות זאת. שנתיים וחצי אני מ"פ ומעולם לא נתקלתי במקרה שבו חיילת אמרה שאינה יכולה לבצע משימה בגלל בעיה נשית".

מה קורה עם מערכות יחסית של "בינו לבינה"?

שיר: "קודם כל אסור לקיים מערכת יחסים זוגית בתוך הפלוגה. חוץ מזה שאנחנו מתייחסות לחיילים שאיתנו בפלוגה כמו לאחים שלנו".

(צילום איילת לוי)