חייו של אורי, נער רגיש ומוסיקאי מחונן בן 14, אינם פשוטים. הוא עובר עם הוריו, המצויים במשבר זוגי, להתגורר ביפו, מתחיל ללמוד בבית הספר היהודי-ערבי, הופך מושא ללעג ולהתעללות של בריוני הכיתה אך גם מגלה את האהבה. מפגש עם גולן, מתאגרף חובב ובעל חברת ניקיון שיש לו מטרות נסתרות, מטלטל אותו ומשנה את חייו. גולן סוחף את אורי למפגש עם הצד האפל של החברה הישראלית ומאלץ אותו לבחור בין נאמנות לו לבין נאמנות לעצמו ולערכיו. את הסיפור הזה, המתאר את התבגרותו של נער ומעורר מחשבה לגבי התהליכים המדאיגים שעוברים על החברה הישראלית בשנים האחרונות, כתבה שירז אפיק (41), נשואה ואמא לילד, המתגוררת במודיעין.

האמהות שיחררה בי משהו

שירז אפיק נולדה בתל אביב. "הייתי ילדה שקוראת, עם האף בתוך הספר, אבל גם מאד פעילה ולא חולמנית" היא מעידה על עצמה. "הייתי מבלה בשדה שליד הבית, אז הוא עוד לא היה בנוי, וחיפשתי צבים וחלזונות. אהבתי לקרוא בעיקר ספרים אפלוליים, סיפורי רציחות וזאבים. כתבתי יומנים ושירים, החריזה הייתה לי מאד קלה. אהבתי לצייר, תמיד ציירתי במחברות ועל השולחנות בבית הספר, היד תמיד הייתה בתנועה. ידעתי שאני יכולה לכתוב ולפני שנים רבות הייתה לי התנסות קצרה בכתיבת סיפורים קצרים שנגנזו. לאחר שבני עומר נולד פתאום חוויתי הבשלה מהירה, האימהות שיחררה בי משהו, הרעיונות החלו לפרוץ וה"צנזור הפנימי" פחות עמד על המשמר… אולי זה בגלל שהיום אני נמצאת במקום שהוא הרבה יותר בטוח מבחינתי".

אפיק בוגרת תואר ראשון בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת תל אביב ובעלת תואר שני בשירותים פסיכולוגיים מאוניברסיטת קיין בניו ג'רזי, עבדה במשך שלוש שנים ב"בית חולים על גלגלים" אשר סיפק טיפול בקהילה לחולים פסיכיאטריים ששוחררו מאשפוז. "עבדתי בצוות רב מקצועי, הייתי יועצת תעסוקה ולצידי היו פסיכיאטר, אחות ובחור שהשתקם מסמים. גם בארץ מנסים את זה כעת כי הכירו בחשיבות הטיפול בקהילה וזה גם יותר זול. חוויתי בעבודה סיפורים קשים ומרתקים, קיבלנו לטיפול אנשים ששהו שנים במחלקות סגורות ושוחררו רק בתנאי שיהיו איתנו בקשר הדוק. היה מטופל שהקולות ששמע בראשו סיפרו לו בדיחות והוא כל הזמן צחק, אך לצד זה היו גם מקרים מזעזעים, כמו בחורה שאמה הייתה מכורה לסמים וסירסרה בה לזנות מגיל אחת עשרה, הבחורה הייתה מכורה ל'קראק' ועבדה ברחובות, היא חשבה שנחשים רודפים אחריה והחביאה סכינים בכל מיני מקומות בבית ולכן תמיד ביקרו אותה שני מטפלים יחד. בין היתר נתנו לה קונדומים כדי להגן עליה. מטופל אחר חשב שהוא משרת בנחתים וקפץ בכל פעם לנהר ואחר היה בטוח שהוא נכח בתאונת הדרכים בה נהרגה כוכבת הקולנוע ג'יין מנספילד ועל פי האגדה ראשה נכרת. הוא האמין שהראש נחת בחיקו והשיניים ננעצו בפניו וכל הזמן הוא ניסה לעקור אותן באמצעות ציפורניו הארוכות. החולים האלו לא ניתנים לריפוי אך ניתן לאזן אותם תרופתית ולהחזיק אותם בקהילה כדי שלא יחזרו לאשפוז. האנשים שפגשתי בדרך בהחלט שימשו כבסיס לדמויות, נתקלתי באנשים מאד צבעוניים ובמצבי קיצון, אני מחברת כמה אנשים ותכונות לדמות אחת".

התום והרוע

לאחר שובה לארץ, בשנת 2005, התגוררה אפיק בתל אביב ולאחר מכן עברה ליפו. "גרתי בבניין במתחם "נגה", כל הדיירים בו היו רווקים שעסקו באמנות, לפחות כתחביב. היה הווי, הדלתות היו פתוחות, ערכנו ארוחות שישי משותפות. עבדתי במסגרת "עמק" במתן טיפול נפשי בבית לניצולי שואה מיפו, חולון ובת ים. הסתובבתי הרבה ברגל, צעדתי דרך כל מיני שכונות ביפו והייתי מוקסמת מהעיר, בימים יפים הלכתי הרבה לסלעים".

כשהתחלת לכתוב כבר היה לך את כל הסיפור בראש?

"לא. חלק מהדמויות היו ואחרות צצו עם הזמן. לא ידעתי איך זה ייגמר ומה יקרה עם אורי".

מתי התחלת לכתוב את הספר?

"לפני שנתיים, כשקמה הממשלה הקודמת והתחילה החקיקה הלא דמוקרטית, החלה תחרות בין חברי הכנסת מי יחוקק חוקים פחות דמוקרטיים, כמו חוק המואזין וחוק הלאום. באותו זמן בעלי קיבל הצעה לרילוקיישן לסין, לעיר שן-ג'ן שגובלת בהונג קונג ויש בה הרבה עובדים מערביים. כבר ממש חשבנו לעבור, היה ברור לי שלא אעבוד שם כי לא היו לי אישורים מתאימים לכך והתכוונתי להתמקד בגידול הילד. זה נדחה ונדחה ובסוף התבטל אך בינתיים עזבתי את העבודה והיו לי כמה חודשים פנויים. הרוחות הרעות שנשבו בארץ התחברו אצלי עם הרצון לכתוב משהו על המפגש בין תום לרוע ועל מניפולציות רגשיות. ישבתי מידי יום במטבח עם הלפטופ, אחרי כארבעה חודשים הרילוקיישן בוטל והייתה לי טיוטה ראשונה של הספר. עבדתי על הטיוטה וכשהייתה מוכנה פניתי לשלוש הוצאות ספרים. קיבלתי שלוש תשובות חיוביות, יכולתי לבחור ובחרתי ב"מטר".

בית הספר המתואר בספרה "לנקות את יפו" הוא מעין מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, ניסוי בדו קיום, אומרת שירז. "יש בו רבדים נוספים, פסיכולוגיים, אשר מפעילים את הדמויות ויש עיסוק בנושא הנקמה, במקביל לנקמה בסיפור עצמו הילדים בבית הספר מעלים את ההצגה "ביקור הגברת הזקנה". הספר מציג כמה ניגודים, למשל המפגש בין תום לבין רוע: הילד אורי, שהיה תמים בתחילה הפך ליותר מניפולטיבי ומצא בגולן את דמות האב המיטיבה שחסרה לו, אין לו אחים ופתאום הגיע אליו "מושיע". הוא אותר כילד חלש ולכן ניצלו אותו, האדירו אותו, למדו את סודותיו וגרמו לו לפעול בניגוד לאמונותיו".

איך זה קורה?

"הצורך בשייכות, בקבוצת שייכות, יותר חזק מכל דבר אחר. גולן וחבריו מאתרים אצלו את החסכים שלו וממלאים אותם כדי למשוך אותו אליהם".

מה גרם לאורי בסופו של דבר לבחור?

"בחייו היו שני כוחות: גלית, אדם שראה אותו כמו שהוא, וגולן, שכוונותיו היו שליליות. הוא בחר כי הבין שהוא לא חשוב לגולן ופחד שיפגעו בגלית".

נבואה שמגשימה עצמה

בספר יש למעשה ביקורת על גורמים רבים: קודם כל, על הימין הקיצוני ועל ההתלהמות. "הוא נכתב לפני שנתיים אך יש בו דברים שהם מעין נבואה שהגשימה את עצמה כשהוצת בית הספר הדו לשוני בירושלים. מיזמים של קירוב לבבות נתקעים לאנשים מסוימים כעצם בגרון. מה הם מנסים לעשות? לפגוע במשהו שגם כך הוא רעוע. הטיולים להר הבית הם ניסיון לזרוק גפרור למדורה, במקום שהוא נפיץ ודליק ועומד על כרעיים. יש גם ניסיון של התוקפן להציג את עצמו כקורבן: כשנשרף בית הספר הדו לשוני בירושלים טענו שאין מדובר בפשע שנאה כי היה שם קודם טקס זיכרון לערפאת שכלל לא התקיים, כמו במקרה של עמי פופר שאמר שהוא הרג ערבים כי ערבי אנס אותו כשהיה ילד. יש גם ביקורת על הרבנים: היו כמה דמויות של רבנים קיצוניים שהיו לי בראש כשכתבתי את התיאור של הרב. במקביל, הספר מבקר גם את המגזר הערבי. השמאל מתגייס תמיד להגן על ה"אנדרדוג" ונמנע מלבקר את הצד השני ולקרוא לילד בשמו כי אז אתה לכאורה "גזען". זה שטחי. הערבים הם באמת "אנדרדוג" ואנחנו בעמדת כוח אך גם אצלם יש דברים שטעונים שיפור, למשל העניין של פגיעה באנשים בשם "כבוד המשפחה", ויש אכזריות.

הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי של מישהו מיפו שהיה יוצא דופן, חריג. ניסו לעשות לו "חזרה למוטב" ובמקרה הזה הוא עזב את העיר. היה לי קשה לכתוב את התיאור של המקרה הזה". הספר מותח ביקורת על ההורים המנוכרים "שלא רואים מה קורה מתחת לאפם, שקועים בעצמם ולא יודעים איך לגשת לילד. אורי לומד מגולן איך לתמרן ביניהם ולהפיק מכך רווח". ביקורת נוספת נמתחת על מערכת החינוך: "אורי הוא "ילד כאפות", והמנהלת, אישה עם חזון, שבבית הספר שלה מתרחשת אלימות, באה בטענות לקורבן. היא רואה את התמונה הגדולה אך לא את הילדים, אולי צריך להיות קצת מגלומן כדי לעסוק בדברים ה"גדולים" ואז מפספסים את הדברים האחרים". הדמות החיובית בסיפור, גלית אלטרץ, קיבלה את שמה מאחת המטופלות של שירז. "זה שם משפחתה לפני הנישואין של ניצולת שואה שטיפלתי בה ואהבתי במיוחד. הן אמנם שונות אך רציתי להנציח אותה". יש בספר מוטיב חוזר של ניקיון "כל אחד מנסה לנקות משהו מעצמו על ידי ניקיון. יש רצון לנקות את יפו מערבים, חלק מהדמויות הן חולות ניקיון ודווקא זו החיובית ביותר מבולגנת ומקבלת את עצמה. מי שמכור לניקיון מנסה לנקות מעצמו דברים והיא לא זקוקה לזה, היא נקייה מעצם זה שהיא לא מניפולטיבית". שירז מדגישה "לא רציתי לכתוב מניפסט פוליטי אלא לטוות סיפור אנושי שיהדהד את המציאות שבה אנחנו חיים. המודעות הפוליטית שלי קשורה כנראה לזה שאני עובדת סוציאלית, זה קו פוליטי של קבלת האחר, של שיתוף פעולה ושל פשרות".

בשורות טובות

כיום שירז עובדת ביחידה לשיקום בית בקופת חולים ומשמשת כסופרת צללים. "אני אוהבת להסתובב ולהגיע לאנשים לבתים. אלו אנשים שעברו טראומה פיזיולוגית שבעקבותיה תפקודם ירד, אנשים אחרי תאונות, כריתות איברים, אירועים מוחיים או פרקינסון. מדובר בהתערבות קצרת מועד שמאפשרת להם לאזור כוחות ולשוב לתפקוד בקהילה. זו עבודה שונה, כי המגבלה היא פיזית. יש מקרים של דיכאון, שזה מובן, אך אין בעיות אישיות".

התחלת לעבוד על הספר הבא?

"הספר הבא הוא "בשורות טובות", סיפורה של סופרת צללים שמחפשת מה קרה לאחיה שנעלם. אני לא יודעת מנין הרעיון לספר אך הטיוטה הראשונה כבר גמורה".

(צילום ליאור דר)