מחלקים
נערה ממש אוצרת

נערה ממש אוצרת

טל מרגלית וענת שליו, האחת ספרנית השנייה מעצבת פנים, שתיהן תושבות העיר, הכירו לפני עשר שנים בלימודי מוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב בניהולו של מוטי עומר – לשעבר אוצר מוזיאון תל אביב לאמנות. בתום הלימודים הן אצרו תערוכות בנושאים שונים במוזיאונים וחללים עירוניים אחרים ברחבי הארץ, כל אחת בנפרד. החיבור האינטלקטואלי והאישי שנוצר ביניהן הביא אותן לבחור פרויקט עצמאי משותף – המאיירת איזה הרשקוביץ, שבימים אלה מוצגת תערוכה שלה במוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס שבחולון.

נפגשנו עם השתיים ללמוד מה טומן בחובו תפקיד האוצרות, עד כמה יש לו חשיבות בתערוכות אמנות, על התערוכה החדשה המשותפת, ולקבל תשובה האם במודיעין יש מקום לשיפור בתחום.

מה זה בכלל "אוצרות"?

מרגלית, נשואה ואם לשלושה, היא בעלת תואר ראשון בהיסטוריה ובוגרת לימודי ספרנות. יש סיכוי גבוה שאתם מכירים אותה מהספרייה העירונית, שם היא עובדת כספרנית ב-16 שנים האחרונות. ללימודי אוצרות פנתה אחרי שעברה את גיל ארבעים, ממש כמו שותפתה ענת שליו.

שליו, נשואה ואם לשניים, היא מעצבת פנים במקצועה. בוגרת אחד מבתי הספר הנחשבים ביותר בניו יורק ללימודי אמנות ועיצוב פנים ובעלת עסק עצמאי בעשרים שנים האחרונות.

שתיכן בעלות מקצוע ועובדות במשרה מלאה. למה אוצרות?

שליו: "ראיתי בזה התפתחות טבעית במקצוע שלי ובעיקר התפתחות שלי כאדם, מבחינת המהות שלי, פיתוח האינטלקט וגישה אמנותית. בשבילי זה עיסוק לנפש, לפן הכלכלי באוצרות אין משמעות גדולה".

מרגלית: "מתוך עניין גדול באמנות ולאתגר עצמי אינטלקטואלית".

איזה פרויקטים עשיתם לפני המיזם המשותף?

שליו: "אחד הפרויקטים האחרונים שלי היה תערוכת 'תמונה מהחיים' של ארגון 'בקול' בשילוב ג'וינט ישראל . זוהי תערוכת צילומים של אנשים עם וללא מוגבלות שצילמו תמונות מחיי היום יום של אנשים עם מוגבלויות. מטרת התערוכה הייתה להראות שגם אנשים עם מוגבלות יכולים ליצור ויש להם חיים רגילים כמוני כמוך ולהעלות את המודעות לכך. לקדם חברה מקבלת ומכילה יותר. פרויקט אחר עשיתי בעיריית בת ים. זו היתה העברה ואוצרות מחודשת של תערוכת 'ותיקי בת ים' על תולדות העיר עד קום המדינה. זה היה שילוב של שני הכובעים שלי - עיצוב החלל החדש כמעצבת פנים והקמתו ובחירה מחודשת של עבודות".

מרגלית: "עשיתי מספר פרויקטים לאגף הנוער במוזיאון ישראל, בהן 'יופי של ספר' - תערוכה שהזמינה צעירים ומבוגרים להתפעם מיופיים של ספרים ולהיחשף לקסם ולעונג שבהם. אצרתי גם את התערוכה  'ילדי קום המדינה', גם היא במוזיאון ישראל, כשחגגנו 60 שנה לישראל".

לגלות את איזה

התערוכה "איזה הרשקוביץ - מאיירת", המוצגת בימים אלה במוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס שבחולון, חושפת מחדש את המאיירת ואת איוריה המוכרים אשר רבים אינם זוכרים מי יצר אותם.

הרשקוביץ פעלה במשך כארבעים שנה:  משנות ה-30 עד שנות ה-70 של המאה הקודמת, בעולם התרבות החזותית לילדים בשיתוף פעולה עם מיטב הסופרים. התערוכה עוסקת בקשר בין יצירתה לעיתון "הבוקר לילדים" לבין איוריה האייקונים בסדרת הספרים "גן גני". היא תינעל ב-14.3.15. לפני כן היא הוצגה באוניברסיטת תל אביב.

למה איזה?

מרגלית: "ענת הכירה את איזה כילדה. היא הייתה שכנה של סבתא שלה וידענו שיש לה הרבה עבודות שהן גם בעלות ערך לתרבות הישראלית ושהיא הייתה מאושיות המאיירים בארץ. אבל בגלל שאין לה יורשים לא הוקירו אותה. חשוב שיהיה קשר אישי לפרויקט. ההיכרות האישית של ענת עמה, החיבור שלי לספרים, והקשר האישי האיכותי שנוצר בינינו - היו שילוב מנצח. עם הזמן הבנו עד כמה באמת הייתה לה השפעה על התרבות הישראלית יותר משחשבנו כאישה עובדת בתקופה ההיא וכמאיירת. היצירות שלה נעלמו לחמישים שנה ובזכות התערוכה שחשפה את יצירותיה מחדש, החיינו את תרומתה".

איך אתן בוחרות נושא לתערוכה שאתן אוצרות?

שליו: "אפשרות אחת היא שפונים אלינו מהמוזיאון או ממוסד אחר כשהנושא הכללי ידוע מראש. לרוב פונים אלינו כשהנושא הוא מתחום הידע שלנו וגם אנחנו בוחרות את התערוכה מתוך חיבור אישי לנושא".

מרגלית:  "לכן עשיתי את התערוכה 'יופי של ספר'. כי אני ספרנית. האפשרות השנייה היא להגות נושא שאנו רוצות לחשוף כפי שעשינו בתערוכה של איזה הרשקוביץ, שזה הרבה יותר קשה ומאתגר כי עשינו את זה כעבודת פרילאנס ולא ידענו אם ירצו להציג אותה, זה היה על חשבון הזמן שלנו, אבל זה בא מהלב".

לאן היא נעלמה?

יש נושא לתערוכה. מה השלב הבא?

"מגיע שלב המחקר שנעשה בחיפוש ונבירה בארכיונים, בספרים, ראיונות, איסוף מידע מהאינטרנט ויצירת קשרים עם אנשים גם מחוץ לארץ במידת הצורך. אנחנו בוחנות את היקף עבודתו של האמן ואוספות מידע. מגיע סיכום הדברים במלל, ביוגרפיה על האמן, יצירות וויזו'אלס, טקסט על האמן ביחס לסביבה. זה למעשה שלב כתיבת התזה. ככה עושים את זה בכל מקרה באוצרות אקדמית".

שליו: "אחרי איסוף החומרים והכתיבה בוחרים איזה עבודות להציג ובאיזה אופן והקשר. מזקקים את מכלול המחקר למסר ספציפי. מתוך כל המידע יוצרים משהו חדש להגיד ועושים זאת באמצעות חפצים ודימויים ויזואליים. המחקר לרוב אורך שנה וכך היה במקרה של התערוכה של איזה. במהלך השנה היינו משקיעות בין פעם לפעמיים בשבוע בפעילויות הקשורות לפרויקט. ידענו שלא הרבה מכירים אותה ואת יצירותיה ורצינו למצוא כמה שיותר חומרים עליה ולחשוף אותם. בגלל שאין לה שארי בשר היה קשה להתחקות אחריה, אבל הצלחנו למצוא אנשים שהכירו אותה בנקודות שונות בחייה וקיבלנו עליה מידע ועל היצירות שלה והגענו אליהם ותעדנו אותן".

מרגלית: "גילינו עליה שהיא הייתה בוהמיינית. היא הייתה נשואה במשך שנתיים בלבד ללא ילדים והתאלמנה. לאחר מכן היא ירדה לאילת וחיה שם עשרים שנה. זה היה כשאילת הייתה בראשית דרכה בשנות החמישים. היא עשתה גם מסע לחבש. היא הייתה מאד הרפתקנית ובעלת תעוזה, דבר שלא ידענו עליה. ואז כתבנו את עבודת המחקר שכללה טקסט על הביוגרפיה שלה, טקסט על האיורים שלה, טקסט על היצירות הדקורטיביות שלה, טקסט על עבודותיה בעיתונות ועל פנס קסם. לסיכום הכנו מצגת והצעת מחקר, כי הפעם לא פנו אלינו. זה היה מאד מאתגר, למצוא מוזיאון שיציג אותו כי לכולם יש את האוצר השכיר שלו. זה  הוכיח לנו שאם רוצים משהו משיגים אותו, לא ידענו אם זה יקרה, רצינו שזה יתממש עבדנו בשביל זה ובסופו של דבר זה התגשם. זה שיעור בשבילנו וגם לאחרים ולצעירים".

מה רוצה המוזיאון

מה בא אחרי שלב המחקר?

שליו: "אחרי שאוספים את כל החומרים, מתעדים וממיינים ואחרי שנבחר המקום, מגיע שלב הבחירה - מה להציג ואיך. חושבים מהו סט העבודות הכי חשוב ומשמעותי היסטורית. אצל איזה התמקדנו בעבודות לעיתון ילדים ועל פנס קסם ובספרי הילדים המוקדמים. בתערוכה הצגנו עמודי שער לעיתוני ילדים, איורים לדקלומים לילדים ועוד. הפעם בחרנו להציג לפני נושאים: סדרת איורים, ספרי הילדים 'גן גני' , היסטוריית אילת, קריקטורות ואיורים, שירי ילדים בתוך העיתונים... בתערוכות אחרות סדר הצגת הויז'ואלס משתנה בהתאם ללוגיקה שמאחורי הסדר בהתאם למסר שרוצים להעביר".

מרגלית: "יש חשיבות לכל פרט. למשל לשים שתי תמונות אחת ליד השנייה כדי שיתכתבו אחת עם השנייה, באיזה גודל להציג את החומר הוויזואלי, באיזה גובה ביחס לצופה, יש חשיבות לתאורה, עיצוב החלל ועוד. הפרטים האלה הם אמצעי נוסף להעביר את המסר באופן מודע או באופן תת הכרתי. למשל אם תמונה מוצגת במקום גבוה במיוחד וצריך להרים את המבט, כנראה המסר הוא מבט אל הנשגב. אם התמונה בגובה העיניים ומוגדלת - זה נותן תחושה שהצופה מסתכל על תכשיט אליו יש להתקרב ולבחון את כל הפרטים. אם יש תערוכה של אמן נכה שמצלם מכיסא גלגלים, לא חייבים להצהיר שהוא נכה. אבל דרך הזווית זה גורם לחשוב שאולי הצלם מוגבל או בגלל סיבות אחרות. זה מעורר מחשבה".  

כל תערוכה צריכה אוצר?

"במוזיאונים מקפידים על התהליך האקדמי של מחקר וכתיבת מאמרים. בהרבה מקומות לא מוזיאלים לא מקפידים, ומרגישים זאת בשטח".

מה חשיבות האוצרות?

שליו: "להדגים את המסר הרצוי בתערוכה ולעביר את החוויה שלו. זה העניין בתערוכה אמנותית. החוויה. לדוגמא בפרויקט 'יופי של ספר' היה לנו קיר שלם על פיטר פן. המסר שרצינו להעביר היה שדמותו מדברת גם לילד וגם לילדה וגם לכלל תרבויות העולם והוכחנו את זה באמצעות ספרים על פיטר פן שאוירו ביד מכל העולם. מסין, מהפיליפינים, אירופה וכך מי שראה את התערוכה הבין שזה באמת מדבר לכולם".

איך מגיעים לספר מאויר ביד מסין?

"יש ארכיונים מסודרים וגם יוצרים קשרים עם אנשים. מבקשים מאנשים שנוסעים לסין למשל שיחפשו ספר אמנותי על פיטר פן".

מה אתן חושבות על יצירות האמנות שתלויות בחללים העירוניים במודיעין?

"כדאי להשקיע יותר במקצוענות, שיהיה מחקר מאחורי מה אני רוצה להציג, למה ואיך. זה יותר מאתגר את הצופה במטרה גם לעורר שיחה ודיון. לעיר יש הזדמנות למנף את הקונספט של חללים אלטרנטיביים. למשל להציג תערוכה בקומת החניון של עזריאלי או בתחנת הרכבת".

(צילום פרטי)

יאיר דנון