מחלקים
ואז הגיע הטלפון מציפי לבני

ואז הגיע הטלפון מציפי לבני

הדבר האחרון שתוכלו להאמין על קסניה סבטלובה, תושבת שכונת הכרמים במודיעין ובקרוב חברת כנסת ברשימת המחנה הציוני (מקום 21 ברשימה), הוא שהעלמה הזו דוברת ערבית על בוריה ומתעניינת באירגוני טרור כמו חמאס וחיזבאללה.

הצעירה הבלונדינית בת ה-38, שעד לעלותה לישראל מרוסיה לא ידעה מילה ערבית ולא הכירה את האזור, היא ממש האנטיתיזה למה שקורה במזרח התיכון. אבל אחרי שיחה קצרה היא מתגלה כבחורה די אמיצה, שלא מהססת להכניס את הראש למרכז חבית אבק השריפה. למרות שהיום היא אומרת "אחרי שנולדו לי התאומות זה כבר עניין אחר. חושבים פעמיים על כל דבר ולאן לנסוע".

זה לא הפריע לה לתכנן לאחרונה נסיעה לעיראק כדי לסקר את המלחמה שם. אלא שאז הגיע טלפון די מפתיע מציפי לבני, עם  הצעה להצטרף ל"תנועה" ולקבל שיבוץ ברשימת המחנה הציוני בכנסת העשרים. "זה כמובן שינה לי את התוכניות", היא אומרת.

מאז עלייתה לארץ הבינה סבטלובה כי כדי להשתלב במרחב ולהצליח בו היא צריכה להכיר את השכנים: "אם המדינות השכנות שלנו היו ספרד או צרפת הייתי לומדת כנראה ספרדית או צרפתית. אבל זה לא כך. אז אחרי שסיימתי את בית הספר התיכון, שהיה האולפנה הדתית צביה בירושלים, הלכתי ללמוד באוניברסיטה לימודי מזרח תיכון".

גדלת בבית דתי במוסקבה?

"בכלל לא. לא היה לנו מושג על יהדות. אני גדלתי ממש בלי לדעת כלום על יהדות. גם אמא לא כל כך. סבתא שלי ידעה, אבל בתקופת שלטון החושך של סטלין פחדו אז לדבר ולהזדהות כיהודים, אז גם ממנה לא למדתי כלום על יהדות".

אז מאיפה היה הרעיון לשלוח אותך לאולפנה הדתית צביה?

"בשנות התשעים המוקדמות היתה מדיניות כוללת לשלוח את העולים שבאו מרוסיה למסגרות החינוך הדתי. כך הגעתי לאולפנת צביה, הנמצאת מאחורי התחנה המרכזית בירושלים".

איך את זוכרת את התקופה הזו?

"היתה תקופה יפה ולמרות שאולי זה נראה משונה, אני דווקא לא סבלתי שם. ממש נהניתי. הכרתי עולם אחר בישראל, עולם שלא ידעתי שהוא קיים. בכלל ובניגוד לסטיגמות, דווקא שם לא הציקו לי ולא סבלתי מהבנות האחרות. למזלי עלי פסח לגמרי העניין הזה של קליטה גרועה".

חזרה בתשובה, ושוב חזרה

בתקופת הלימודים באולפנה סבטלובה פרחה, מה שעודד אותה כנראה לאחר סיום הלימודים להתחזק עוד יותר מבחינה דתית ואף לחזור בתשובה ממש. היא ניהלה במשך מספר שנים אורח חיים דתי של ממש, כולל שמירת שבת, כשרות וכל הסממנים האחרים".

ומה קרה אז?

"בשלב מסויים זה עבר לי. לא היתה לי את המסגרת המחייבת של משפחה דתית גדולה. אמי חילונית לגמרי, סבתי נפטרה לפני הרבה שנים כך שרק אני הייתי דתיה. רציתי ללמוד באוניברסיטה וכך העניין הדתי דעך, אם כי למדתי להכיר את המגזר הזה שאילמלא הלימודים באולפנה לא הייתי מכירה וזה עזר לי מאד אחר כך וכמובן שעכשיו בחיים הפוליטיים. לומדים להכיר את האחר. הרי גם בכנסת לפעמים יושבים בקואליציות עם ההיפך הגמור".

ומה מצבך היום מבחינה דתית?

"היום אנחנו, כלומר אני והתאומות, קשורות לקהילה הרפורמית במודיעין. אני לוקחת את הבנות לבית הכנסת וזה נחמד, אבל אני לא ממש דתיה כיום".

סבטלובה, כיום גרושה, נרשמה לאוניברסיטה ללימודי מזרח תיכון וערבית וסיימה תואר ראשון ושני. עכשיו היא שוקדת על עבודת הדוקטורט שלה. אבל מעבר לכל אלה לסבטלובה היה חלום ילדות והוא להיות עיתונאית, חלום אותו הגשימה בישראל.

לאחר סיום לימודיה באוניברסיטה היא החלה לעבוד בקדנציה שנמשכה 13 שנים בערוץ 9 הרוסי ככתבת לענייני המזרח התיכון. במקביל כתבה (וממשיכה לכתוב) לבי.בי.סי, לג'רוזלם פוסט ולעוד עיתונים נוספים בעולם ובארץ, כשהיא נחשבת לפחות במגזר הרוסי כמומחית מספר 1 לתחום המזרח התיכון.

לפני מספר שבועות, כשהצטרפה לרשימה לכנסת, התפטרה סבטלובה מעבודתה בטלוויזיה, "כי זה החוק וכך צריך להיות". אבל ברזומה שלה יש כמה ציוני דרך מרשימים שלא היו מביישים הרפתקן. בהם ביקורים בלוב, טוניסיה, בכיכר תחריר בקהיר בשיא המהומות כשהפילו את מובארכ, בלב שכונת סברה בעזה (שם ראיינה בפברואר 2004 את השייח אחמד יאסין מייסד החמאס, שלושה שבועות בלבד לפני שישראל חיסלה אותו בחודש אפריל), במוקטעה עם יאסר עראפת ובעוד מקומות שלא בטוח שאמה היתה רוצה שהיא תסתובב שם.

כשלקחו אותך לפגוש את אחמד יאסין כיסו לך את העיניים כמו בסרטי ריגול שלא תזהי איפה הוא גר?

"לא ממש. לקחו אותי בצורה הכי גלויה שיש לבית שלו שבשכונת סברה בעזה, שהיה כביכול המעון הרשמי שלו".

איך היתה התחושה לראיין את השייח יאסין?

"בעבודה אני מתנתקת את עצמי מהדברים האלה. אני באה לראיין מישהו וזאת העבודה שלי, אבל בכל זאת אני יודעת שיושב מולי מישהו ששולח את המחבלים המתאבדים להתפוצץ באוטובוסים בישראל".

ומה זה עשה לך?

"כשהוא דיבר על ההתנגדות המזויינת ואמר לי בלי למצמץ שהוא ימשיך לשלוח מחבלים מתאבדים, שהידים להתפוצץ בישראל, חשבתי לעצמי 'קסניה - את הרי נוסעת כל יום באוטובוס בירושלים'. באותה תקופה לא הוצאתי עדיין רישיון נהיגה ונסעתי באוטובוסים לכל מקום. והנה יושב מולי האיש האחראי לכל ההרג הזה".

את זוכרת שאלה מעניינת ששאלת אותו בראיון?

"כן. שאלתי אותו מה דעתו על ההצעה של אביגדור ליברמן שישראל תקבור גופות מחבלים בעור חזיר?"

ומה הוא ענה?

"בפשטות הכי גדולה הוא אמר לי 'אל תדאגי - אנחנו לא מפחדים מזה וזה לא יעצור את הפיגועים. אני אמשיך לשלוח מחבלים מתאבדים לתוך ישראל'".

איך היתה האווירה בזמן הראיון?

"זה היה ראיון ארוך ושיחה שנמשכה זמן רב. ישבנו בבית ושמעתי מלמעלה בשמיים את המסוקים של צה"ל מעל עזה".

ומה חשבת באותו רגע?

"שרק יחכו קצת ולא יפציצו את הבית כשאני בפנים", היא צוחקת.

ואחרי ראיון כזה למשל, מישהו מהשב"כ מתקשר אליך ומתחקר אותך היכן הבית או מה יש בו?

(היא שוב צוחקת) "מה פתאום. אתה חושב שהשב"כ צריך אותי כדי לדעת היכן בדיוק מתגורר השייח יאסין? או מה יש בבית שלו? עובדה ששלושה שבועות אחר כך הם ידעו את הפרטים הנחוצים".

אני מניח שהראיון עם יאסר עראפת היה מרתק גם כן...

"נכון. באתי לראיין את עראפת במוקטעה ברמאללה כשהוא היה נתון במצור. מהראיון עם אני זוכרת שמה היה מעניין במיוחד הוא הנסיון שלו לשכנע אותי ששרידי בית המקדש של היהודים נמצא בכלל בתימן ליד צנעא. הוא אמר לי שהוא ראה את השרידים האלה והראה לי תמונות".

ומה ענית לו?

"אמרתי לו שבספרים שלנו כתב שזה בירושלים וכבר לפני אלפיים שנה אנחנו יודעים היכן בדיוק בית המקדש וכולם יודעים היכן ירושלים. הסברתי לו שהוא קצת התבלבל, אבל הוא התעקש. העניין הזה של בית המקדש שנמצא בתימן היתה האובססיה של עראפת".

היו מקומות שבהם הרגשת מאויימת?

"הייתי פעמיים בכיכר תחריר. בשנת 2011 כשהפילו את מובארכ וגם בשנת 2013 כשהפילו את מורסי".

ולא פחדת?

"אין עיתונאי שלא פוחד. הפחד הוא המוטיווציה וגם כלב השמירה של העיתונאים. אבל מפעילים שיקול דעת. במיוחד כשמגיעים למקום כמו כיכר תחריר, שמצטופפים בו מיליון איש בכל ערב. זה לא דבר פשוט".

אז מה היית עושה?

"הייתי מגיעה לשם בשעות הצהריים בדרך כלל, עם הצלם שלי, שהיה ישראלי ולא מקומי, וכשהייתי חשה שההמונים מתחילים להתעניין בי ולהביט לעברי יותר מדי, הייתי פשוט רומזת לצלם והיינו מסתלקים מהמקום".

זוכרת קוריוז מעניין מהסיורים במדינות ערב?

"כן. בשנת 2005 ביקרתי בלוב. ליד טריפולי יש בית קברות יהודי עתיק ונסעתי לצלם שם. מצאתי שם מצבה אחת בלבד שאפשר היה לזהות את הכתב והשם של הנפטר היה כחלון. כשחזרתי לישראל שאלתי את משה כחלון אם הוא מכיר את הנפטר והוא גילה לי שמדובר בקרוב משפחה שלו".

"ידעתי שהמקום ריאלי"

איך נוצר הקשר עם ציפי לבני?

"לא הכרתי את ציפי לבני באופן אישי. היא התקשרה אלי וביקשה פגישה. סיפרה שכמה אנשים המליצה לה עלי. אני בכלל לא התחברתי לפוליטיקאים כי כעיתונאית זה לא היה נכון לעשות. היא סיפרה לי שהכירה אותי דרך הכתבות שלי בג'רוזלם פוסט ולכן פנתה אלי. אגב, היו אלי כבר כמה פניות בעבר להצטרף למפלגות פוליטיות אבל סירבתי כי לא הזדהיתי איתן".

למה?

"כי זה לא התאים לאידיאולוגיה שלי. כאן זה התאים לי. נפגשנו כמה פעמים ושוחחנו ולבסוף השבתי בחיוב. אנחנו בנקודת זמן שצריך להתחיל לפעול. אסור לעמוד מהצד ולומר זה לא בסדר וזה לא בסדר, ולכן בחרתי במחנה הציוני כי היא מפלגה גדולה וכמפלגת שלטון היא תוכל לבצע רפורמות, לעומת מרצ למשל, שהיא מפלגה קטנה שלא יכולה ממש להשפיע".

את ריאלית?

"אני מאד ריאלית וגם המקום שלי ברשימה היה ריאלי מתחילת מסע הבחירות. עקבתי אחר הסקרים מההתחלה וידעתי שמקומי ברשימה הוא ריאלי מאד'". 

מתי עלית לישראל?

"בשנת 1991. הייתי אז בת 14. פיספסנו את מלחמת המפרץ הראשונה בכמה חודשים. עליתי עם אמי, הורי גרושים הרבה שנים ואבי נשאר במוסקבה".

את בקשר איתו?

"כן. אני נוסעת הרבה למוסקבה ורואה אותו. זה בסדר".

ולא חששתם לבוא לישראל אחרי שסאדם ירה טילים? לא היתה אז כיפת ברזל...

"לא פחדנו. אני הייתי כמובן קטנה אבל אמי החליטה שנוסעים לישראל מיד כשמתאפשר, כי ברוסיה היתה אי יציבות פוליטית וחששנו שיסגרו את השערים בחזרה. חצי מהמשפחה של אמי הושמדה בשואה ואת החצי השני סטלין השמיד, כך שהיא התעקשה ונסענו".

היתה אפשרות להגר למקום אחר?

"ממש לא. אמי וסבתי תמיד סבלו מאנטישמיות. כילדה קטנה היו לי דווקא זכרונות ילדות טובים משם, אבל אמי אמרה תמיד שהיא לא רוצה לשמוע שוב פעם הערות אנטישמיות כמו 'ז'יד', ולכן חוץ מישראל לא היו מבחינתנו אופציות אחרות".

מתי הגעת למודיעין?

"לפני שבע שנים בדיוק הגעתי מירושלים לכאן. הייתי בהריון עם התאומות, שנולדו כבר כאן. הן כיום בנות שש. אני אוהבת את ירושלים אבל מאוהבת במודיעין. זאת עיר כיפית".

בתמונה קסניה סבטלובה. צילום פרטי

יאיר דנון