(new)חללי עבודה 25.9.19
"גם בלב אני חה חה חה"

"גם בלב אני חה חה חה"

ליצן זקן וחסר שיניים שניגן ביריד משך את תשומת ליבה של הבימאית עפרה שראל-קורן מרעות. שבע שנים אחר כך, יצא לאוויר העולם הסרט הדוקומנטרי "פנטסטאיש", שמספר את סיפורו המיוחד של שמוליק בן המאה, הילד הכי זקן בעולם. הסרט שזכה לשבחים והוקרן באירועים שונים, יוקרן בחמישי הקרוב בערוץ 10 

איש זקן מתלבש בבגדי ליצן ויוצא לרחוב תוך כדי ויכוח סוער ומשעשע עם המטפלת שלו. הוא מתיישב ביריד ומנגן באקורדיון להנאת העוברים ושבים שגומלים לו במטבעות המונחות בצלחת שלידו. כך נפתח הסרט "פנטסטאיש" (ראו תיבה) המציג את סיפורו של שמוליק בן ה-100 (היום כבר כמעט בן 104), אדם ייחודי בכל קנה מידה. את הסרט ביימה עפרה שראל-קורן מרעות והצלם הראשי שלו הוא רוני כצנלסון אף הוא ממודיעין.

את שמוליק פגשה שראל-קורן לראשונה כשניגן ביריד האמנים בפסטיבל חיפה. ליצן זקן ללא שיניים עם אקורדיון והמון שמחת חיים. אחרי שיחה קצרה, בה סיפר לה שהוא בן 94, ומתגורר במרכז הכרמל, קיבלה ממנו את כתובתו ואת מספר הטלפון שלו, ותייקה בקלסר של "אופציות לפרויקטים", ובזה זה נגמר. "שלוש שנים אחרי כן נתקלתי בדף עם הפרטים שלו בקלסר ולא הבנתי איך לא עשיתי עם זה כלום" משחזרת שראל-קורן "הייתי בטוחה שכבר מאוחר מדי, בגלל גילו המתקדם שכבר היה אמור להיות 97. שבוע אחרי כן עברתי במקרה לחלוטין באלנבי פינת שינקין ופתאום ראיתי אותו מנגן שם. היה לי ברור שאם ראיתי אותו זה כנראה סימן שאני צריכה לעשות עליו סרט. דיברנו, ראיתי שהוא צלול והוא נתן לי את הטלפון של המטפלת שלו."

סבתא שלי ואני

לעולם הקולנוע הגיעה עפרה שראל-קורן רק אחרי שבדקה קודם אם היא רוצה להיות שחקנית. לאחר שרותה הצבאי התקבלה לביה"ס למשחק של ניסן נתיב אך במהלך שנת הלימודים הראשונה הבינה שלהיות שחקנית זה כנראה לא החלום שלה. "היה לי ברור שאני רוצה ללמוד באוניברסיטה אבל לא ידעתי מה. אז לא היו אתרי אינטרנט ו'ימים פתוחים', היה צריך לקנות את הידיעונים. עלעלתי בהם עם אבא שלי וראינו את לימודי הקולנוע שנראו לי כעונים על מכלול רחב של יצירתיות. בדיעבד הבנתי שהמקצוע בחר בי. בלימודים האלה יש את הכול. למדנו קולנוע, תקשורת המונים, ספרות, פילוסופיה,  תיאטרון, כתיבה, בימוי. ככה הגעתי לזה".

פרויקט הגמר שלה היה סרט דוקומנטרי על סבתה שנקרא: 'סבתא שלי היא הרבה סיפורים'. "זו הייתה בחירה יוצאת דופן כי באותה תקופה עוד לא ממש עשו פרויקטים אישיים. אנשים הלכו על תסריטים עלילתיים עם שחקנים. עשיתי סרט על חיי היום יום של סבתא שלי ומערכת היחסים שלי איתה ועל ההשפעה של המוות של סבא שלי עליה ועלי. בדיעבד הסרט נחשב יוצא דופן וקיבלתי עליו את פרס הסרט הקצר בפסטיבל ירושלים". על הסרט אמר אז חבר השופטים: "הסרט מצטיין בחן, בהומור ובאנושיות רבה". הרשימה אותם היכולת של הבמאית להפוך דמות יומיומית למורכבת ועשירה, והיכולת לקחת נושא בעייתי ולתאר את הזיקנה בדרך מרגשת מבלי לגלוש לסנטימנטליות דביקה. "היו בסרט הומור וצחוק. משהו אחר. בעקבות זאת פנו אלי מ'אש"ל תקשורת' ועבורם יצרתי שני סרטים. אחד מהם "על קצה הלשון", קיבל פרס בתחרות בינלאומית של סרטים לגיל המבוגר".

לפני שהגיעה ל"פנטסטאיש" הספיקה שראל-קורן לביים כתבות לתוכניות שונות בטלויזיה, בין היתר ל"עובדה", וליצור מספר סרטים דוקומנטריים בהם: הסרט עטור השבחים "הבית בו מתים הג'וקים בשיבה טובה" על הסופר יורם קניוק; "תופרת הכנפיים" שבודק את שאלת קיום החיים אחרי המוות, ו"חלון לירושלים" שעוסק במאבק על השימור התרבותי והארכיטקטוני בירושלים.

חי בלי פחד

כששראל–קורן פגשה את שמוליק, הבינה מיד שיש כאן סרט. "שמוליק בשבילי הוא סוג של בילבי. הכי בילבי שמצאתי. הוא עושה מה שבראש שלו. בנאדם שזרק את הרהיטים מהסלון ושם במקומם שולחן פינג פונג, ובחדר השינה שלו יש שולחן ביליארד. בשלב מסוים של חייו 'נפל לו האסימון', והוא אמר: 'כל אחד צריך בסוף למות אז למה להיות עצוב אם אפשר חה, חה, חה' ומאז הוא חי בתחושה של קייטנה. כשאתה בא פתוח ועם בטחון שהעולם שייך לך, העולם מתייחס אליך ככה. כשהוא מגיע לרכבת עם האקורדיון שלו לבוש בבגדי ליצן אף אחד לא דורש ממנו כרטיס. הוא מרים רגל ועוד רגל מעל המחסום, ואף אחד לא ניגש אליו. השומרים כבר מכירים אותו ומקבלים אותו באהבה. פעם אחת ראיתי שהשומרת פתחה לו את השער. כששאלתי אותו למה הוא לא קונה כרטיס נסיעה הוא אמר שהם אלה שצריכים לשלם לו על ה'פרופוגנדה' שהוא עושה להם בכך שהוא מהלך בקרונות בזמן הנסיעה ושר לאנשים, ולכן מצלמים אותו וזו בעצם פרסומת לרכבת".

הסרט 'פנטסטאיש' צולם בישראל ובחו"ל. "כשהיינו בצילומי הסרט בברלין שמוליק אמר שגם אם נשאיר אותו עירום ברחוב הוא יסתדר. הוא מסתובב כמו מלך חסר פחד בכל העולם בידיעה שתמיד הוא יכול לצאת מכל מצב. זו עוצמה לחיות בלי פחד." דוגמא לחיים בלי פחד מוצאת עפרה דווקא במשהו שסיפר לה שמוליק ולא נכנס לסרט. "זה קרה כשהיה בערך בן 96, לילה אחד בחצות הוא חזר לביתו בחיפה אחרי שניגן בתל אביב. הוא הלך בחצר הבניין שלו עם עגלת הקניות המקושטת בפרחים ובבובות בה הוא נוהג לשים את חפציו ועם פאוץ' חגור על מותניו - בו כסף שהרוויח מהנגינה ברחוב. פתאום ראה שגבר דולק אחריו ונכנס איתו לבניין. כשהוא פתח את הדלת ונכנס לדירתו, הגבר התנפל עליו וניסה לשדוד את כספו. שמוליק הלך איתו מכות. הם נאבקו. בתסריט הבנאלי של החיים זה צפוי היה להגמר רע, קשיש מוכה וכספו נשדד. אבל שמוליק לא ראה שום סיבה לוותר לגנב. 'פתאום', סיפר שמוליק, 'הגנב אמר לי: יורד לך דם מהראש, יורד לך דם מהראש! נכנסנו למטבח, הגנב הוציא קרח מהפריזר, שם אותו בתוך מגבת מטבח ושם לי על הראש וישבנו ודיברנו'. הסוויץ' הזה זה משהו שאי אפשר להמציא בתסריט רגיל", אומרת עפרה "הגנב סיפר לשמוליק שהוא נרקומני ושאין לו כסף. שמוליק ענה לו שהוא אידיוט ושאם חסר לו שיבקש במקום להרביץ מכות, והוא ייתן לו. הוא נתן לו 62 שקלים והוא הלך."

המציאות עולה על דמיון

"כשפגשתי בשמוליק, בפעם השנייה, כשכבר היה בן 97 כשהוא יושב ומנגן באלנבי פינת שינקין, בדיוק הייתה הגשה לערוץ משדר לגיוס תקציב. מהר ארגנתי צילומי תחקיר כדי להספיק להגיש. הייתי בטוחה שהסרט ייחטף. עד אז די פונקתי ופנו אלי בהצעות לנושאים לסרטים עם תקציבים מוכנים. הופתעתי שהיה קשה מאוד להשיג תקציב לסרט הזה. המשקיעים פחדו מעניין הגיל שלו, וגם התייחסו אליו כאל קוריוז, דמות שאפשר לסכם בעשר דקות. אני הייתי בטוחה שזה סרט פצצה, ושזה 'פשע דוקומנטרי' לא לעשות את הסרט הזה. כשדיברתי עם המטפלת שלו וראיתי כמה סיפורים יש לה על השיגרה הבלתי שיגרתית שלה עם שמוליק ועל מסעותיהם בעולם, הבנתי ששום תסריטאי לא יכול להמציא כזה סיפור. בכתיבה עלילתית איכשהו תמיד הגיבורים והדמויות יתנהגו לפי ההיגיון שלך ככותב, אפילו אם אתה חושב שאתה יכול להמציא הכול, אבל המציאות היא מעבר לכל דמיון. מה שיש ב"פנטסטאיש" זה שילוב של דמויות וסיטואציות שאי אפשר להמציא."

בשלב הזה החלה להילחם על הסרט. "לא רציתי לבזבז זמן יקר עם גיבור כמעט בן 100 עד שאצליח להשיג את התקציב לצילומים. גייסתי צלמים שיבואו איתי, לפני שיש לי תקציב, בהתנדבות ובהבטחה שאם הסרט יקבל תקציב הם יקבלו את שכרם. הגשתי אותו 21 פעמים לגופים שונים. כשכל הזמן אני מוסיפה עוד חומרים מצולמים להגשות ומשכללת את ההצעה הכתובה. זו הייתה עבודה של כמה שנים, שבמהלכן עשיתי במקביל סרט נוסף: "חלון לירושלים". הגבול שלי לעבודה על הסרט ללא תקציב, היה הצילומים של "פנטסטאיש" בחו"ל. נסעתי רק לאחר שכבר קיבלתי תקציב.

לא מה שאתה חושב

את התקציב לסרט קיבלה בסופו של דבר מהרשות השנייה ומהקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה. מהצפייה בו אני מתרשם שהסרט מחולק לשניים. בחלק הראשון מוצג שמוליק באור אופטימי וחיובי, ובחלק השני מוצגים גם הצדדים הפחות נעימים שלו, ובעיקר החוויה של מירה, המטפלת שלו, ואחרים שסובבים אותו. אבל עפרה רואה את זה אחרת ומסבירה: "אני לא עושה חלוקות כאלה. מי שעובר תהליך בסרט זה לא שמוליק, אלא הצופה. בהרבה סרטים הגיבור עובר תהליך, כאן הצופה עובר אותו. זה מקביל לתהליך שאני עברתי. אנשים רבים שפוגשים בשמוליק חושבים שהוא זקן משוגע, נחמד, מקורי. אני מקלפת את דמותו כמו בצל ומראה שמדובר בדמות מורכבת ולא צפויה. דמות שיש לה חשיבה לא סטריאוטיפית. זה סרט שובר סטריאוטיפים. מה שאתה חושב מסתבר לאו דווקא ככזה. זה סיפור ששום תסריטאי לא יכול היה להמציא. שמוליק נראה כמו קוקו, חושבים שהוא עני ומסכן ואולי אפילו הומלס. מסתבר בסרט שהזקן בלי שיניים הוא מישהו ש"לוקח ביס גדול מהחיים". אתה מגלה שיש פה אדם שיש לו דירה במרכז הכרמל, שכותב סיפורים, שיש לו קשרים חברתיים רבים בגרמניה, אוסטריה ושוויץ, שנוסע לחו"ל, ושלגביו לנגן ברחוב זה לא סוג של קיבוץ נדבות אלא דרך ליצירת קשר עם אנשים, למציאת עוד ועוד חברים, ולהביא שמחה לאנשים דרך הנגינה, השירה והלבוש המשעשע שלו. הוא רואה בעצמו תיאטרון יחיד שממנו הוא גם יכול להרוויח כסף. זה סרט על אדם שבחר בשמחה כבחירה מודעת. מה שהכי מדהים זה המצב שהוא בא ממנו אל השמחה והאופטימיות. בשנת 33' כששמוליק היה בן 22 הוא ברח מגרמניה ומהיטלר לפלשתינה, עם הוריו וחמשת אחיו. בארץ הוא נישא, נולדו לו ילדים והוא חלה בקדחת ובעוד מחלות רבות, היה מסכן כזה וחולני. לא היה להם כסף. הוא חשב שיהיה עדיף למשפחתו בלעדיו וניסה להתאבד כמה פעמים עד שאחיו הביא לו את הספר של ד"ר ג'קסון: 'להיות בריא', המלמד איך לחיות נכון ובבריאות ולחשוב חיובי. שמוליק קרא אותו בשקיקה ובן לילה הצליח לשנות את גישתו לחיים.

גם הגישה שלי היום לגבי גיל שונה לגמרי. תמיד האמנתי שהספרות של הגיל הן פיקטיביות ומה שחשוב זו הנשמה, אבל שמוליק ניפץ לי את כל הסטריאוטיפים ולא רק את מה שקשור בגיל הכרונולוגי".

איך הקהל "תופס" את שמוליק?

"גיליתי שהקהל עובר את המהפך בגישתו לשמוליק אחרי הסצינה שבה שמוליק ומירה המטפלת שלו מגיעים לפסיכאטרית-גריאטרית בבקשה לקבל עוד שעות מביטוח לאומי עבור מירה המטפלת. שמוליק מגיע לפסיכאטרית כשהוא לבוש בבגדי הליצן שלו, מתוך ידיעה ברורה שדווקא זה שהיא תחשוב שהוא קוקו עשוי לסייע לו לקבל עוד שעות, וזה אכן מה שקרה. הפסיכאטרית מציעה לתת לשמוליק טיפול תרופתי שיגרום לו 'להיות כמו כולם'. הסצינה מאוד משעשעת משום ששמוליק, מירה וגם הקהל יודעים דברים שהפסיכאטרית לא יודעת. הפסיכאטרית למעשה מייצגת את המבט הסטריאוטיפי והשטחי של הממסד ובעצם של רובנו.

הסצנה שבאה מיד אחר כך מהווה תשובה לפסיכאטרית (ובעצם לגישה הממסדית, שמציעה להפוך את שמוליק ל'כמו כולם'), ומדגישה נחיצות של אנשים כמוהו בחברה: בסצנה הזאת שמוליק פוגש במקרה ברכבת בחור שמכיר אותו, והוא מספר איך שמוליק היה בא לנגן כמעט כל יום, להוריו שנפצעו קשה בתאונת דרכים והיו מאושפזים בבי"ח 5 שנים. שמוליק התנדב בבתי חולים ובבתי אבות במשך 30 שנה" ממשיכה עפרה לתאר "הוא היה 'ליצן רפואי' עוד לפני שמישהו בכלל המציא את המונח הזה. הוא גם יצר לעצמו רשת חברתית ענפה עוד לפני המצאת הפייסבוק. כך למשל כשהבחור ברכבת שואל אותו אם יש לו פייסבוק, הסצנה שבאה אחרי זה עונה על השאלה. שמוליק נראה בה  גוזר ומכין כרטיסי ביקור, ומראה ספרים הכתובים בכתב ידו המסודר והברור, עמוסים בכתובות של אנשים מרחבי תבל, אותם הוא פגש במהלך השנים של נגינתו ברחוב ועשה איתם חילופי כתובות.

הסרט עוסק למעשה בהרבה נושאים נוספים כמו בנושא של 'משפחה חלופית', דבר שמאפיין הרבה קשישים בעולם, שחיים בניכור ממשפחתם והמטפלת שלהם הופכת, כמו במקרה של שמוליק ומירה, להיות עבורם יותר מבן משפחה".

כמו כוכב רוק

באחד הקטעים החזקים בסרט, שמוליק מגיע לגינה ציבורית בה מתאספים זקנים עם המטפלות הפיליפיניות שלהם. הוא מנגן, רוקד ומשמח אותם ואת המטפלות. הצופה לא יכול להימלט מהאירוניה. שמוליק הוא האדם הזקן אך הפעיל והבריא ביותר בחבורה. "הסצנה של הפיליפיניות והזקנים היא סצנה שהיא מחוץ ל'מרוץ של החיים', הזקנים והמטפלות הפילפיניות שלהם זה סוג של פריפריה ששמוליק יוצא ונכנס ממנה".

הגינונים של שמוליק לפני יציאתו להופעות ברחוב מזכירים לעפרה כוכב רוק.  "שמוליק כל כך אוהב להופיע בפני אנשים ולשמח אותם, והוא מאוד יצירתי באופן שבו הוא יוצר לעצמו את התלבושת. הוא מתכונן הרבה לפי שיוצא מהבית להופעותיו ברחוב,  ומזכיר לי כוכב רוק שיוצא להופיע בהתלהבות לפני קהל של המונים. יש לי צילומים של שעות של איך הוא מתלבש, אבל רק 'נגיעה' מהם נכנסה לסרט. הוא אמן בלי שאף אחד יקרא לו אמן".

כ-110 שעות צילום נערכו בסרט המקורי ל-65 דקות. הגרסה המשודרת בטלוויזיה (שתשודר ב-9.4 בערוץ 10 בשעה 16:00) צומצמה ל-50 דקות. "היו המון סצנות שנאלצתי לזרוק כי הסרט צריך להיות מהודק." מספרת עפרה. "יש סצנות מדהימות, אבל חייבים בעריכת הסרט לראות אותן ברצף כך שלא תהיינה תימות שחוזורות על עצמן יותר מדי. הייתה סצנה למשל שבה שמוליק שהגיע לשמח זוג בחינה, הולך בתהלוכת החוגגים בשמלה מרוקאית מסורתית, תוך כדי שהוא מנגן באקורדיון, יורד במדרגות ונופל על הגב, קם וממשיך ללכת מבלי להפסיק לנגן. זה בדיוק הוא: נופל וקם! אבל מכיוון שיש בסרט סצנה בבית החולים שבה הוא נראה לאחר שנפל ונפצע ואחר כך הולך עם הליכון ואחרי חודשיים כבר חוזר לעצמו ובגדול שזו אותה תימה של "נופל וקם" כמו בסצינה של החינה, אז הורדתי את זה."

בעיקר בחלק השני של הסרט מתקבלת תחושה ששמוליק עולה לכולם על העצבים. לפרקים נראה שמגיבור הוא הופך לדמות נלעגת של זקן, קריקטורה. מה דעתך?

"שמוליק לקח החלטה מודעת להיות בשמחה, או כמו שהוא אומר: "לשים פלדה בלב שכל הרע לא ייכנס". ברגע שהוא מופיע כליצן הוא החליט שהוא לא נעלב מאנשים. שלא אכפת לו מה יגידו. נוח לו, לטוב ולרע, להיות כמו פרפר חופשי ומאושר בלי שאכפת לו מה אחרים חושבים עליו. הוא דמות מקסימה לסרט אבל בחיים הוא בכלל לא טיפוס קל. אני לא עושה לו האדרה אבל אני גם לא 'נכנסת בו', אני מציגה את התמונה המורכבת של דמותו. אני מנסה להראות תמיד את הדמות מכל ההיבטים שלה. יש לו צדדים מאוד קשים ואני מביאה אותם. כמו הרגע בצילומים בגרמניה בו הוא כופה את עצמו כאורח על אנשים אליהם הוא מגיע להתארח מבלי שהוזמן".

מרי פופינס שלו

אם שמוליק הוא בילבי, מירה המטפלת שלו היא מרי פופינס. היא מאפשרת לו להיות מה שהוא. מירה, היא לא רק דמות משנית. חלק משמעותי מהסרט משלב את הצילומים הביתיים שלה, צילומים שמתעדים את שמוליק, אותה ואת משפחתה לאורך השנים. "מה שמייחד את הסרט הוא שמשולבת בו נקודת המבט של מירה. 'אחרי שמוליק אפשר ללכת עם מצלמה 24 שעות' אומרת מירה. היא מגיעה בבוקר ולא יודעת מה יהיה. כמו בצבא של רוסיה, שם שרתה לפני שעלתה ארץ, בית משוגעים. לעיתים כשהיא מגיעה בבוקר היא זורקת מהבית נרקומנים וזונות ששמוליק מנסה לעזור להם לאחר שאסף אותם בלילה במהלך הנגינה שלו ברחוב".

הסרט גם מתאפיין בכך שהוא עוסק בהווה ולא בעבר.  הגיבור הוא בן 100 אבל הסרט מתעסק בהווה הפעיל והאינטנסיבי שלו עם אזכורים לעבר המסבירים את דמותו. "זה סרט שבו לא 'מדברים על' אלא 'רואים את'" אומרת עפרה.

איך בכל זאת מבינים מה העבר שלו?

 "אני מנצלת התרחשויות לא צפויות שקורות בזמן הצילומים. למשל כשניגשים אליו ישראלים בזמן שהוא מופיע ברחוב בברלין, הוא מספר לבחורה ששואלת אותו מאיפה הוא ואיפה נולד. הכול מוצג בתוך התנופה והאנרגיה של הסצינה ולא דרך ראיון שלי את שמוליק למצלמה".

שבירת סטריאוטיפים היא בעיקרון תימה ברורה בסרטיה של עפרה. "הלכתי ללמוד בעבר טיפול בדמיון מודרך ו-NLP. זה מיקד אותי כי הבנתי שלא מושך אותי לשנות אנשים ולעזור להם להשתנות. בעיני התפקיד שלי הוא להראות את האדם ואת המורכבות שלו ושאנשים יבינו אותו לעומק. כמו למשל בסרט שעשיתי על הסופר יורם קניוק. אנשים הופתעו כי לא ידעו בכלל שיש לו הומור. בראיונות שהיו איתו עד אז הוא נהג לקטר ולשדר פסימיות. הסרט "פנטסטאיש" הוא על ניצחון האופטימיות, על זה שאפשר לשבור ולנפץ סטריאוטיפים. כשאתה עובר ליד מישהו שמנגן ברחוב אתה לא יודע מה יש מאחוריו".

למה את חושבת שאנשים מתחברים כל כך לסרט הזה?

" בגלל התחושה שלשמוליק יש את "הכוח להיות הוא עצמו" מתוך שמחה, וזה בעצם מה שכולם רוצים. אני חושבת ששמוליק מחזיר למילה "זקן" את הכבוד. אני חשה שלא בנוח עם המילה קשיש, שבאה מהמילה: קש. קש הוא חומר שביר וחסר ערך, ושמוליק מוכיח בזיקנתו שאתה יכול להיות חיוני, פעיל, בריא, יצירתי, מוקף באנשים ולא חסר אונים, חולה, בודד ומסכן, שזה הסטראוטיפ האופייני לקשיש. בנוסף לכך הסרט מאוד מורכב וכל אחד יכול למצוא בו הרבה היבטים שמדברים אליו. כולם רוצים להיות מאושרים, להישאר תמיד צעירים אבל למות זקנים".

"גם בלב אני חה חה חה..."

לפני פחות משנה היתה לנו הקרנה בפסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואומנות במוזיאון תל אביב, והזמנו את אורי אורבך ז"ל, שהיה שר לאזרחים ותיקים, כאורח הכבוד שלנו. אורבך שנשבה מהמשפט של הפקח ברכבת שמבקש משמוליק להפסיק לנגן כי הוא מפריע ונוזף בו ש'יש נוהל!' אמר לקהל אחרי ההקרנה: 'אני יודע שבמדינה צריך שיהיה נוהל, אבל חייבים גם שמוליקים כאלה.' חשוב לי להגיע עם הסרט הזה לכמה שיותר מקומות. אני רואה בזה סוג של שליחות. הסרט הזה עושה לאנשים סוויץ' במחשבה. זה סרט על ניצחון האופטימיות. על הבחירה המודעת בשמחה. שמוליק סיפר לי שהוא לא היה רוצה להיות עשיר, כי נוכח שהרבה אנשים עשירים שפגש עסוקים ברצון לצבירת עוד ועוד כסף ולכן הם מסכנים".

קוריוז אפשר למצוא אולי בעובדה ששמוליק רואה כהחמצת חייו את העובדה שהוא לא היה בקרקס. הוא מספר שבגיל 10 הגיע קרקס לעיר ליגניץ' בגרמניה בה חי, הוא נכח בקהל וחשב שהוא יכול לרקוד טוב יותר מהלייצנים שהופיעו, אך התבייש לקפוץ לתוך הזירה. עד היום הוא מתחרט שלא קפץ על הבמה כי אז, לדעתו, היו לוקחים אותו להופיע והיו לו חיים יותר טובים עם קריירה של ליצן בקרקס. יש לו מהות של ליצן. שאלתי אותו פעם אם בחוץ הוא ליצן שמח אבל בפנים הוא עצוב. הוא אמר לי 'מה פתאום. גם בלב אני חה חה חה..."


על הסרט 

שמוליק, ליצן ונגן רחוב בן 100, היה אדם חולני מאוד עד שבגיל 55 השתנו חייו בן לילה בעקבות ספר שקרא. בנוסף לעיסוקו כאינסטלטור ידוע בחיפה הפך לליצן ולנגן רחוב. מאז ועד היום, בגיל 100, הוא מתרוצץ בבגדי ליצן ואקורדיון ברחבי הארץ ובעולם ומשמח אנשים. ב-15 השנים האחרונות, מאז עלתה מברית המועצות עובדת אצלו מירה המטפלת המסורה (אך המותשת...), שנאלצת להיגרר איתו להרפתקאותיו הבלתי צפויות ולמסעותיו בחו"ל. הוא מסרב לקחת את כדורי ההרגעה שרושמת לו הפסיכיאטרית, וכמו הארנב מהפרסומת לסוללות, הוא אינו מתעייף לעולם. מהו סוד הקסם של שמוליק לחיים ארוכים ושמחים?

מערכת היחסים המורכבת, הטעונה, מלאת ההומור והחמלה שבין שמוליק למירה המטפלת, נחשפת אט-אט לאורך הסרט. זהו סרט בלתי-צפוי ושובר סטריאוטיפים, הקורא תיגר על הדרך שבה תופסים את הזיקנה. אולי הליצן, שרוב האנשים חושבים שהוא  קוריוז או קבצן משוגע, בעצם נורמאלי יותר מכולנו? 

(צילום רוני כצנלסון)

מכללת די בי איי