ככה כן בונים חומה

יהודה גולן
2015-09-06 01:00:00
2036-03-09 01:48:00

כשהיתה בת 26 החליטה תלמה כהן, תושבת סאו פאולו שבברזיל, לעלות לישראל. ההורים די הופתעו אבל ידעו בסתר ליבם שהציונות שמפעפעת בתלמה תעשה לבסוף את שלה ותיקח אותה לכיוון מזרח. טיול שנה קודם עם כמה חברות לאירופה ומשם לישראל הכשיר את הדרך, מה גם שבאותו טיול הכירה תלמה את מי שיהיה בעלה לעתיד – רפי טוהר. זה הציף אותה במכתבים וטלפונים והפציר בה לשוב לישראל.

היום, כשהיא בתחילת שנות החמישים שלה, אחרי עשרים וכמה שנים בישראל, תלמה כבר מרגישה ישראלית אמיתית. אמנם המבטא הברזילאי המתנגן נותר, והאהבה לכדורגל ובעיקר לקבוצת נעוריה "סנטוס" (שבה שיחק פלה ואחר כך כיכב בה ניימאר) נותרה בעינה והיא מקפידה לעקוב אחר משחקי הקבוצה. וגם המטבח בביתה כולל הרבה מאכלים ברזילאיים והרבה בשר. אבל תלמה, שכיום דרגות תת גונדר של שירות בתי הסוהר מעטרות את מדיה, היא ישראלית ובעיקר ציונית.

למודיעין הגיעו רפי ותלמה לפני כשש שנים. "קנינו בית ברעות כי זה היה נוח לגור כאן באמצע קרוב למקומות העבודה שלי ברמלה ובירושלים, אז אני על הדרכים ורעות היא מקום נחמד כפרי שקט ועם איכות חיים, כמו שחיפשנו". 

למחרת קיום הראיון שאתם קוראים כעת השאירו תלמה ורפי את שלושת ילדיהם בבית המטופח והמושקע ברעות ויצאו לאיסלנד למסע טרקים בהרי הגעש ובקרחונים. "אנחנו זקוקים לחופש הזה", היא מחייכת ומחכה כבר בכיליון עיניים לשוב לעבודה ולמשרד במתחם בתי הכלא ברמלה.

להתרגל לחוצפה הישראלית

כהן-טוהר היא בכלל מהנדסת בניין במקצועה. תפקידה בשירות בתי הסוהר הוא ראש מינהל התיכנון בשירות. תיק לא פשוט לגבי אירגון שתקציבו מגיע ל-3.3 מיליארד שקל ושמתחבט קשות בבעיות תיכנוניות של צפיפות בבתי הכלא, מבנים שאינם ראויים למגורי אדם, מחסור חמור במתקני כליאה וקיצוצים תקציביים שמאיימים מדי פעם על תוכנית העבודה הצפופה שתלמה שוקדת עליה.

"אני מאוהבת בשירות בתי הסוהר, עשרים ושתיים שנה מאז שהתגייסתי לשירות וזה עדיין לא נגמר לי" היא אומרת.

מה יש להיות מאוהב בבתי כלא? אסירים הם לא בדיוק האנשים החביבים ביותר, גם התנאים די קשים, לא?

"דווקא בגלל זה אני מרגישה שבאמת אני עושה ותורמת למדינה. עליתי לישראל לבד ממניעים ציוניים ואני באמת חושבת שאנחנו, כל אחד מאיתנו, צריך לתרום למדינה ואני עושה את זה בתפקיד שלי".

מה זה להיות מבחינתך ציונית?

"גדלתי בסאו פאולו בברזיל. לא חוויתי אנטישמיות כי לא היתה כזאת אז. נחשפתי לנרטיב הציוני בבית הספר וזה מאד משך אותי. אחרי סיום האוניברסיטה יצאתי לטיול עם חברות לאירופה ואז 'קפצנו' לישראל וביקרנו בירושלים. שם הכרתי, במעלית במלון שבו גרנו, את רפי. התחברנו מיד".

והשארת שם את המשפחה?

"כל המשפחה שלי בברזיל. הורי ושלושת אחי, כולם גרים בסאו פאולו ובריו דה ז'נרו. אבל הם מאד ציוניים".

תיכננת בשלב זה עליה לישראל?

"ידעתי בתוכי שזה יגיע. הטיול הסתיים וחזרתי לברזיל. המשכתי בקשר עם רפי שהפציר בי לבוא לישראל ולאחר התואר הראשון בהנדסה אזרחית התארגנה בדרום אמריקה קבוצה של 70 צעירים יהודים אקדמאיים שעלו לישראל ללמוד את התואר השני. כך הגעתי לטכניון".

איך היו החיים החדשים בישראל?

"היו דברים שלא הצלחתי להתרגל אליהם. כמו החוצפה הישראלית, סגנון הדיבור הישיר, הצעקות ולפעמים הסגנון הבלתי מנומס של הישראלים. היה לי קשה מאד עם זה. הפריע לי החוסר בנימוסים סביב השולחן אפילו. היו ימים שהייתי חוזרת בוכה הביתה. רפי היה מנחם אותי וזה ממש הציל אותי. אבל זה הטריד אותי מאד".

החלום הציוני התנפץ כשראית את החיים האמיתיים במזרח התיכון?

"לא, להיפך. בשנת 1993 התגייסתי לשירות בתי הסוהר. כאקדמאית יצאתי מהר לקורס קצינים וזה היה בשבילי רגע שיא, כי ללבוש מדים רשמיים של מדינת ישראל, ולהשתתף בקורס קצינים, מבחינתי היתה הגשמה ציונית. למרות שכבר הייתי אקדמאית ואישה נשואה ואם, לא ויתרתי לעצמי על כלום בקורס. עשיתי את כל הפעילות הגופנית שדרשו מהחניכים. קורס קצינים בשבילי היה זכות ולא נטל, אולי איזה שהוא פיצוי על זה שלא הייתי בצבא".

לאסירים צפוף. זו עובדה

כמהנדסת החלה תלמה לעבוד במחוז מרכז של שירות בתי הסוהר, בתחום הבינוי. משם עברה למינהל התיכנון והחלה לעסוק בתקציבים, בתוכניות בינוי, בתוכניות עבודה שנתיות ותוכניות חומש ארוכות טווח, באסטרטגיה, ובעיקר כיום כראש מינהל התיכנון ביישום מדיניות השר לבטחון פנים לגבי חזון שירות בתי הסוהר.

בשנים האלה שב"ס עמד בפני מספר משברים לא קטנים, כולל כישלון תוכנית ההפרטה של בתי הכלא. השירות מתמודד עם צפיפות גבוהה של אסירים ועם תנאי החיים הקשים של האסירים בישראל. אסון הכרמל, שמחק כמעט מחזור שלם של של 37 צוערים בקורס הקצינים שנספו בשריפה, עוד מטיל צל כבד. "עד היום עוד לא התאוששנו מזה ולא מילאנו את השורות", אומרת תלמה והחיוך התמידי נמחק מפניה כשהיא מדברת על השריפה.

בואי נחזור לרגע לצפיפות בבתי הכלא. כמה באמת צפוף לאסירים בישראל?

"יש היום למעלה מעשרים אלף אסירים בישראל, אבל הרבה שנים לא קיבלנו תקציב לבניית בתי כלא חדשים. מצד שני, עברו אלינו הרבה בתי כלא צבאיים כמו מגידו ועוד מתקנים. אין תקן עולמי ולכל מדינה יש תקן שלה. הממוצע בעולם המערבי עומד על 4.5 מטרים מרובעים לאסיר. גם התקנות שלנו הן 4.5 מטרים לכל אסיר, אבל בפועל אנחנו עומדים על 3.1 מטרים מרובעים לאסיר".

כלומר אנחנו מתחת לתקן?

"כן, ומה שאנחנו עושים זה לנסות ולשפר את זה. יש לנו תוכנית אסטרטגית לחמש עד עשר שנים ולטווח ארוך מאד. אנחנו משתדלים לשמר מה שיש קודם כל, בתכל'ס כמה שאנחנו מרווחים את תנאי הצפיפות, אנחנו לא מצליחים להעלות את המטראז' לאסיר. אני מצליחה לשפץ חמישה שישה אגפים בשנה ויש 300 אגפים, אז תעשה חשבון. זה ייקח תשעים שנה. זה משהו שלא נגמר".

יש גידול במספר האסירים בכל שנה?

"בשנים האחרונות אין גידול במספר האסירים, אלא רק עקב הריבוי הטבע באוכלוסיה. כרגע אנחנו בסדר כי ירד מספר האסירים הבטחוניים וגם בגלל שהצלחנו לבנות כמה אגפים נוספים. אבל אם לא נתחיל לבנות בתי סוהר חדשים ולא נתחיל להרוס בתי סוהר ישנים, לא נצליח לשנות את המצב. זה לא יעזור. יש לנו מבנים מתקופת הבריטים וזה לא יעיל מבחינת תחזוקה ותקינה של אנשי צוות. מאד קשה בתחום התקציב. אנחנו מתייעלים הרבה מאד ומשתדלים לחסוך על-ידי בניה ירוקה וחיסכון במיחזור מים, מים אפורים וחיסכון בגז וחשמל במתקני הכליאה וזה חוסך לנו הרבה מאד כסף. כל הזמן אני מחפשת מקומות להתייעל וזה אתגרי מאד".

אז תבנו יותר בתי כלא. מי מפריע לך?

"הבעיה היא לא הבניה. אנחנו יודעים לבנות ויכולים לבנות. הבעיה היא אחר כך התיפעול של בתי הסוהר החדשים מבחינת תקני כח אדם ותקציב וכמובן התקציב הכספי עצמו לבניה".

את מהנדסת, לא כלכלנית. איך זה מסתדר עם העבודה במינהל התיכנון?

"יש לי כמובן כלכלניות במינהל, אבל באתי מהתקציבים ואני אוהבת את התחום ולמדתי אותו. כשהגעתי לשירות בתי הסוהר עבדתי כמהנדסת ממש, כי השירות בונה ויוצא הרבה למכרזי בינוי. אני פיקחתי על הבניה של שב"ס במחוז מרכז וככה התקדמתי בתוך האירגון, עד לתפקיד ראש מחלקת תיכנון ואחר כך כראש מינהל התיכנון בתפקיד הנוכחי. מה שמרתק אותי היום הכי הרבה זה תחום האסטרטגיה, לחשוב קדימה לשנים, זה מרתק אותי".

עד כמה אסון הכרמל תפס אתכם בבטן הרכה של התיכנון לטווח ארוך בתחום כח האדם?

"זה עצוב נורא מה שקרה בכרמל, אבל יש עדיין פער בקצונה בשב"ס מאז אסון הכרמל. גדלנו ותוך כדי לא הצלחנו למלא את השורות. למרות שעשינו הרבה קורסי קצינים ופתחנו מתקנים בדרום, 'חולות' למסתננים ו'סהרונים'. אלה זה פרוייקטים גדולים, אבל יש עדיין פער בקצונה. למרות שיש שיפור בתנאי השכר".

כמה מרוויח היום סוהר מתחיל?

"סוהר מתחיל בחמשת אלפים שקל, אבל בתוך כחצי שנה עד שנה, אחרי כמה השתלמויות, הוא כבר משתכר 7,000 שקל. ועבור חיילים משוחררים זה כדאי מאד, מה גם שאצלנו הם עובדים עשרים וארבע שעות ויוצאים הביתה לארבעים ושמונה שעות ובצבא ובמשטרה אין את התנאים האלה".

שיא הקריירה – באושוויץ

מה שיא העבודה שלך?

"תתפלא אבל השיא היה כשהייתי בראש משלחת שב"ס לפולין, שם הרגשתי עוד יותר חזק את המשמעות של מה זה להיות יהודיה וישראלית. להיכנס עם דגל ישראל למחנה ההשמדה אושוויץ עם הדגל מבחינתי היה שיא הקריירה שלי בשב"ס. התרגשות עצומה וסיפוק גדול של ניצחון העם היהודי. זאת היתה שליחות אמיתית".

אוכל ברזילאי את מבשלת?

"כשהגעתי לישראל לא ידעתי להכין אפילו קפה. תבין – בברזיל היו לנו מבשלת ועוזרת ונני בכל בית שעשו את כל העבודות. אבל אז הבנתי שכאן אני צריכה להיות גם שפית, ולכן אחרי שגמרתי לקנות בורקסים מוכנים, אז בכל מכתב להורי בברזיל ביקשתי מאמא שלי מתכונים והדרכה וכך הגיעו מכתבים מהורי שבכל מכתב היה גם מתכון חדש. הייתי מנסה את המתכון, משפרת, מתייעצת עם אמא ומנסה עוד פעם עד שזה היה מצליח".

למשל איזה מאכלים?

"למשל פוייזא'דה שהיא השעועית השחורה עם אורז ובשר מסביב, וירקות, זה מעדן של ממש". היא אומרת, ורפי הבעל מהנהן בראשו ומציין: "היא שפית אדירה". "אני מבשלת גם את הוטפה, שזאת הפאייה הברזילאית, שמבשלים עם חלב קוקוס וירקות. וכמובן בשר לסוגיו. הברזילאים מאד אוהבים בשר וצורכים הרבה בשר וגם אני אוהבת מאד בשר. ככה כל המשפחה פה כולנו קניבלים".

ברזיל וכדורגל הולכים ביחד…

"גם אצלי. אני אוהדת של קבוצת סנטוס מסאו פאולו., זאת קבוצת פאר שפלה שיחק בה ואני רואה עד היום משחקים שלה בטלוויזיה. היום כמובן קשה יותר לעקוב אבל אני משתדלת. בקיץ שעבר היה לנו משבר גדול כשהנבחרת נכשלה במונדיאל וחטפנו שבעה שערים מגרמניה. אבל המשבר הגדול ביותר שלי היה דווקא כשניימאר, שחקן סנטוס, חתם בברצלונה".

למה?

"כי אני מאד אוהבת את ריאל מדריד ולא סובלת את ברצלונה. ניימאר, כשחקן של סנטוס, הלך לברצלונה. עבורי זה היה קשה מאד".

ולמה את לא סובלת את ברצלונה?

"נו למה… מי הכוכב שלה? מסי והוא מארגנטינה!! ואני לא אוהבת ארגנטינאים!"

(צילום דוברות שירות בתי הסוהר)

כתבות נוספות

לעיר העתיד דרוש חזון סביבתי

גדעון בכר מעמותת "תושבים משפיעים במודיעין" מסביר מה צריך לעשות כדי להציל את הטבע המדהים העוטף את מודיעין מתוכניות פיתוח עתידיות: ממעבר עילי לבעלי חיים, דרך הקמת אגמון קבוע באזור שבין העיר למכבים, ועד להגנה על השטחים הפתוחים שבמערב

"עמית סוסנה היא השראה"

לאחר שהתראיינה לעיתון ניו יורק טיימס וסיפרה כיצד נפגעה מינית בידי מחבלי חמאס בשבי בעזה, הגיבו הבוקר משפחות החטופים

להשאיר את טומי

מאז פרוץ המלחמה מביא עימו לעבודה המאבטח בנתיב זבולון, תושב העוטף, את כלבו שחרד מהדי הפיצוצים בעזה. מאז הפך הכלב לאטרקציה, עד שהגיעה ההוראה שאוסרת על כניסתו למתחם. העירייה: "הנושא בבדיקה"

לעיר העתיד דרוש חזון סביבתי

גדעון בכר מעמותת "תושבים משפיעים במודיעין" מסביר מה צריך לעשות כדי להציל את הטבע המדהים העוטף את מודיעין מתוכניות פיתוח עתידיות: ממעבר עילי לבעלי חיים, דרך הקמת אגמון קבוע באזור שבין העיר למכבים, ועד להגנה על השטחים הפתוחים שבמערב

המשך קריאה »

להשאיר את טומי

מאז פרוץ המלחמה מביא עימו לעבודה המאבטח בנתיב זבולון, תושב העוטף, את כלבו שחרד מהדי הפיצוצים בעזה. מאז הפך הכלב לאטרקציה, עד שהגיעה ההוראה שאוסרת על כניסתו למתחם. העירייה: "הנושא בבדיקה"

המשך קריאה »