(newנגריית עין ראפה 2/12/18
לאוטובוס נכנסת גברת עם שרירים

לאוטובוס נכנסת גברת עם שרירים

דליה קולדהם העלתה ליוטיוב סרטון בשם "תרגילי בטן שטוחה באימון TRX", תרגילים שאם כדור הארץ היה טורח לעשות, אולי גלילאו לא היה עולה עליו שצמחה לו חתיכת כרס. לא מזמן שלחו לה מייל שהיא עברה 10,000 צפיות. המספר המדויק הוא11,151  וממשיך לעלות. לא מפתיע לגלות שהכמיהה לבטן שטוחה סוחטת קליקים, אבל כשמדובר בצופי הסרטון, לא יהיה מופרך להניח שהאצבע שלהם תהיה שטוחה הרבה לפני הבטן.

יש כאלה שרואים ויש כאלו שעושים. דליה ללא ספק שייכת לקבוצה השנייה. כבר בגיל 24 האישה הזאת הלכה למנהל בנק בלונדון וביקשה הלוואה כדי להפוך מבנה ישן לבית ספר לאמנויות הבמה. בית ספר, לאמנויות הבמה. לא פחות. היא קיבלה אותה. "לא הבנתי למה אנשים באים לעבוד אצלי ולא גם פשוט פותחים מקום בעצמם".

כשהיתה בת עשר בחרו בה להדגים את פעילות הבוקר מול כל בית הספר. מדי זריחה, עם בוא הצלצול, היא הייתה עולה על הבמה, מבצעת את התרגילים והמתיחות ומסתכלת למטה שכולם עושים כמו שצריך. כשגונן מג' 2 ניסה לחפף, היא הסבירה לו שהוא עובד רק על עצמו.

"תמיד הייתי בענייני ספורט. שיגעתי את ההורים שלי על מורה רוסיה מצוינת לבלט שהייתה בתל אביב. הייתי נוסעת שלושה אוטובוסים בשביל להתאמן אצלה. רציתי להיות מורה כבר אז, מהמורה ההיא כבר ביקשתי שתכוון אותי להיות מורה. בהזדמנות הראשונה שיכלתי, נסעתי לאנגליה. בעלי, אב ילדי, הוא אנגלי. למדתי ב'רויאל באלד' לקבל את התעודה, מורה לבלט קלאסי. התעודה הרשמית הראשונה שהייתה לי".

אז יש עוד תעודות?

"מורה לפילאטיס מכשירים, תעודה של מורה להתעמלות קלאסית באנגליה, ספינינג, תזונת ספורט, מאמנת טריאתלון. אין שנה שאני לא לומדת משהו. זה כמו מוזיקאי שלמד מוצארט ובטהובן, ואחר כך ביטלס ואבבא. אתה לומד מהרבה מקומות והמון זרמים ולאט לאט לאט יש לך את השיר שלך. אם אני מסתכלת סביבי כאן במשרד, אני רואה תעודות... זה לא שייך, אבל אני רואה פה תעודה להטסת מטוס פרטי".

תעודה להטסת מטוס פרטי?

"כשגרתי באנגליה, אני ובעלי קנינו מטוס פרטי קטן, פייפר צ'ירוקי, והיינו נוסעים איתו באירופה, מטיילים. המטוס לא עלה הרבה, אבל העלות של להחזיק אותו, כל מה שהרווחנו הוצאנו על הטיולים האלו. אבל היינו צעירים ונהנינו מאד. היינו טסים לפריז, קורסיקה, דרום צרפת. כשנולד הבן הקטן היינו מכניסים אותו, את המזוודה ואת העגלה וטסים באירופה. אלו היו שנים מקסימות".

ואז הבנת שלרוץ זה יותר חסכוני ויותר בריא.

"הזכות שלי יש בחיים זה באמת לעבוד עם המכונה הנפלאה הזאת של גוף האדם וכל פעם להתפלא מחדש איך אתה יכול עם המנוע הזה עוד פעם להרחיב אותו ולהפעיל אותו. זאת פשוט מכונה מדהימה. לאט לאט התפתחה השיטה שלי. האמת שלא ידעתי שזה השיטה שלי עד שהבן שלי החליט לכתוב ספר שנקרא 'השיטה של אמא'. הוא אמר 'אמא, את יודעת שיש לך שיטה?'. לא חשבתי על זה, אבל זה באמת, הסטודיו עובד בשתי מחלקות, מרחב פתוח, שם זה כל מי שמתאמן, רץ, שוחה, אימונים משולבים. בתוך הסטודיו זה יוגה, פילאטיס, שיווי משקל, גמישות וכוח. העניין הוא השילוב בין העולמות. וכל הזמן, זה לא תחרותי, לא מודדים זמן ולא מודדים מרחק, כמו באהבה דקה עם מישהו יכול להיות נצח".

התאהבתי מחדש בישראל

דליה לא חשבה שתחזור לארץ. אפשר להבין. היא הייתה מנהלת בית ספר לאמנויות הבמה והחזיקה ברשיון להטסת מטוס פרטי. כשאביה חלה, בהיותה בת יחידה, היא באה לפה, להיות לצדו, במחשבה שמדובר בגיחה זמנית. אפילו כשהתברר שהיא תישאר יותר ממה שציפתה, היא לא חשבה לרגע שהגורל כבר סגר לה פינה. ימים הפכו לשבועות, שבועות הפכו לחודשים, פתאום מתברר שהיא איתנו חמש עשרה שנה. בשש בבוקר היא פותחת את הסטודיו, בעשר בערב היא סוגרת אותו. שישה ימים בשבוע, איך היא לא מתעייפת? לסקרנים מומלץ להעיף מבט בסרטון "תרגילי בטן שטוחה באימון TRX", נראה לי שהוא די מסביר את העניין.

"יש בספורט את היופי הזה שיש לך את המקום גם לתת. כל מתאמן חדש שמגיע לסטודיו, מתאמן אחר יקבל אותו, ילווה אותו. כשאנחנו יוצאים לריצה אנחנו נרוץ אל האחרונים ונעשה עוד סיבוב, למחוא כפיים למי שמגיע. לא צריך לצאת לפנסיה ולפנות מקום כדי לעזור. זה מיידי. אני אוהבת מקומות של העצמה. בטריאתלון נשים, כמעט עשרים שנה אני משתתפת, בארבע חמש השנים האחרונות אני משתתפת באתגרים, רוצה לתת יותר, משהו לקבל בעצמי. אני רצה לצד ספורטאית עיוורת, בעצם אני מלווה אנשים שלדעתי הם רחוק מאד מלהיות נכים, יש להם כל כך הרבה אומץ ושמחת חיים, שעושה לנו להרגיש".

כשפתחת פה את הסטודיו, חששת?

"פחדתי כאן, כן. אמרתי 'מי יבוא אלי הביתה?'. הרעיון היה מאד חדש בשנת אלפיים. גם היום, הרבה מעדיפים קאנטרי, חדר כושר, הכל כלול. הסטודיו זה לא דבר רגיל. אבל זה כמו ביין, שיש הרבה סוגים, וכל אחד מוצא את מה שטעים לו".

אז מודיעין או לונדון?

"איכשהו התאהבתי מחדש בארץ. זה היה שלב אחר, לא בגלל שנולדתי כאן, בגלל שבחרתי לבוא לכאן. כל יום אני יכולה לצאת, ישר לגבעות הדרומיות, וזה עדיין מקסים כל יום מחדש. ואני יכולה מהבית לרכב לפארק קנדה או ליער בן שמן, ולהנות מהצבע כאן. אני חייבת להודות שחיים ביבס עשה עבודה נפלאה, שבילי אופניים בעיר הזאת, באמת בנוי יוצא מן הכלל בשביל מישהו שזה מה שהוא אוהב".

את מתגעגעת ללונדון?

"אני מרגישה מאד פה בבית. ביקרתי בלונדון לא מזמן, אני אוהבת לבקר, אבל כאן אני מרגישה בבית. אנשים שנכנסים לבית שלי חושבים שהם הגיעו לאנגליה. אז אולי לקחתי משהו משם לפה".

יש לך עוד אהבות חוץ מספורט?

"אני מאד אוהבת לצלם. אבא שלי היה צלם, בבית היה צלמניה. חזרתי לאהבה הזאת. אני אוהבת לצלם תנועה, את הרגע הזה, רגע שעוד רגע לא יהיה שם יותר".

מה את רוקדת?

"פלמנקו. כשאף אחד לא רואה, אני רוקדת בסטודיו. זה ריקוד שמתאים לטמפרמנט שלי".

היי דרומה, באופניים

עכשיו, בפתח השנה החדשה, דליה קולדהם סוגרת מעגל. במסגרת שיפוץ של הסטודיו היא מכניסה בר בלט, מחווה מרגשת לילדה ההיא שהתעקשה לנסוע בשלושה אוטובוסים כדי לעשות פוינט. אולי היא תתלה מעליו את התעודה הראשונה שלה, ואם זה היה סרט, המורה הרוסיה המצוינת הייתה קופצת להגיד שהיא גאה בה. בינתיים, בכניסה לסטודיו, נגר מיומן כבר עמל על השלט שיקבל את הבאים בשער. משהו שהיא ראתה בטיול לפרו וחשבה שזה מושלם: 'פליז טייק רספונסיביליטי און דה אנרג'יז יו ברינג אינטו דיז סטייג'".

"כמה קרה השנה, כמה קרה ב-2015. הסתכלתי אחורה, אמרתי וואו, באמת, הגשמנו חלום של שתי תלמידות, נסענו למרתון פריז, זה היה משהו מיוחד. יש מנהג בסטודיו, בהרמת כוסית לפני ראש השנה, יש עץ משאלות וכל אחת כותבת משאלה מה היא רוצה שיקרה בשנה הבאה. ויכול להיות דבר שגם לא קשור, משהו שקשור לעצמך. אבל אם זה כן קשור לספורט, ממש לכמת אותו, אני רוצה להיות יותר גמיש זה כמה סנטימטרים אני רוצה להגיע עד הרצפה או משהו כזה".

מה איחלת לעצמך?

"אני הולכת להשתתף במסע בית השאנטי. זה מסע התרמה מבית השאנטי בתל אביב לבית השאנטי בנגב. מסע 180 קילומטר באופניים, הרבה זמן לא עשיתי משהו אישי כזה, משהו שיש בו גם תרומה, כי זה כמובן, אנחנו יודעים היום שהתקציב של בית השאנטי השנתי הוא מסע אופניים אחד כזה. וגם לעצמי זה יהיה הישג ספורטיבי שלא עשיתי הרבה מאד זמן. בדרך כלל אני עסוקה בללמד לרכב או רכיבות קצרות. לעשות 90 קילומטר זה בכל זאת מרחק שדורש ממני להתאמן. זה יהיה ב-24 באוקטובר, כבר נרשמתי ואני מתאמנת. לפעמים אתה שוכח כמה אתה אוהב לעשות משהו מסוים, כי החיים לוקחים אותך וזורקים אותך לכל כך הרבה מקומות אחרים. פתאום אתה אומר וואוו, ויש לך זמן, ופתאום זה מתחיל לקרות. ביום שישי האחרון עשיתי 66 קילומטרים. איזה יופי. איך הגוף הזה יכול לחזור לעצמו".

ומה את מאחלת לעצמך לעתיד הרחוק יותר?

"לכתוב ספר, לפתוח בלוג, דיילי דליה כזה".

בתמונה: ד"ר יהודית לפינסקי ודליה קולדהם בקו הסיום של מרתון פריז (צילום פרטי)

יאיר דנון