מוכן לקרב

יהודה גולן
2015-10-29 00:00:00
2037-06-16 04:47:00

אם תתקלו בו ברחוב, לא בטוח שתזרקו מבט שני אחריו: איש ממוצע קומה, במשקל בינוני, בלי שרירים בולטים, ללא מבט קשוח, כמו פקיד בנק או מרצה לפילוסופיה, כזה שרואים אלפים כמוהו חוצים את הכבישים או מטיילים בקניונים. אבל פרי אמיתי (45) הוא מכונת מלחמה, מאומנת ומשומנת היטב, שלשאלה האם הוא מסוגל להרוג אדם בידיים חשופות, הוא מתחמק בעדינות ובטאקט כזה שלא מותיר ספק שהתשובה היא – כן, ועוד איך.

ידיים, רגליים. הכל מותר

אמנות הלחימה אליה נחשף פרי בשנים האחרונות מאז הגיע לדקר בירת סנגל שבאפריקה, היא "מוקראד" (      METHOD OPERATIONELLE  de COMBAT RAPPROCHE DIAMBAAR    ) אומנות לחימה טוטאלית, שבה השימוש מותר בכל: ידיים רגליים, הטלות גוף, "כל מה שעולה לך בראש", צוחק פרי.

בחמש השנים האחרונות שהה פרי עם אשתו עירית ושני ילדיהם בסנגל, היא כקונסולית בשגרירות ישראל והוא כנספח מסחרי. בתקופה הזאת מצא זמן להיכנס עמוק לרזי לחימת ה"מוקראד", עד שהפך לאחד מששת האנשים היחידים בעולם שמחזיקים בתואר מאסטר, כלומר מי שזכאי לחגור חגורה שחורה, "ויש רק שישה כאלה בעולם, ואני הלבן היחיד וכמובן הישראלי והיהודי היחיד שיש לו חגורה שחורה במוקראד".

פרי אמיתי בן קיבוץ משואות יצחק מכיר היטב את עולם הלחימה. בסדיר ואחר כך ארבע שנים בקבע, אותם בילה כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל, חישלו את הצעיר מבחינה גופנית. במהלך שירותו נחשף לסגנון הלחימה הידוע "קרב מגע" שבו התפרסמה ישראל בעולם, עד שכיום בכל מקום מזהים את השם מסחרי "קרב מגע" עם ישראל ומדריכי קרב מגע ישראליים, הם המבוקשים בעולם.

לאחר שירות הקבע הצטרף פרי לשב"כ, עסק בהדרכת קרבות ואומנות לחימה ובסופו של דבר אחרי שפרש מהשב"כ הקים חברה העוסקת בייעוץ בתחום הביטחוני.

בוא לחוף הים ליד המסגד

בשנת 2010 יצאה המשפחה לסנגל כתפקיד ראשון בשגרירות ישראל, שקיבלה עירית אשתו לאחר שסיימה קורס צוערים במשרד החוץ. כשבישרה לו על יעד הנסיעה, כלומר מדינה מוסלמית במערב אפריקה, המשפט הראשון שאמר לה פרי היה "אני בא בתנאי שאמצא שם מסגרת להתאמן בקרב מגע".

"כשהגענו לסנגל, אחת המדינות העניות באפריקה ובעולם, ראיתי מדינה מוסלמית, מסגדים בכל פינה, מוסלמים אדוקים עם זקנים עבותים, גלביות, לא נעים בהתחלה, אבל אז קלטתי עד כמה הם אנשים פתוחים וחמימים ומקבלים בזרועות פתוחות את האורחים שלהם".

פרי החל לחפש באינטרנט 'אומנות לחימה', "שגם זה היה מבצע לא פשוט, כי יש לך שעתיים אינטרנט ואז הרשת נופלת ושלושה ימים אין אינטרנט…התשתיות על הפנים, ורק אחרי הרבה זמן שמעתי את המילה 'מוקראד'" הוא אומר. "איכשהו דרך הנהג של עירית בשגרירות, שהיה גם שומר הראש של שגריר ישראל הקודם בסנגל, הגעתי לבחור בשם סירין מבאיי, שהוא סנסאי, כלומר מאסטר בשיטה, שאף פעם לא שמעתי עליה. סירין אמר לי "בוא לחוף הים ליד המסגד הגדול עושים אימון הערב".

וכך היה: "הגעתי לחוף הים בערב, ממש ליד המסגד הגדול, ההרגשה שלי לא היתה הכי טובה, שם על החוף התקבצו כל חברי הקבוצה, כולם כמובן מוסלמים, וסירין בראשם והתחלנו להתאמן. פרי עם עבר של סיירת מטכ"ל ושב"כ וידע רחב בקרב מגע היה בטוח שהוא יסתדר איתם, אבל אז המציאות טפחה לו בפנים, כלומר לא טפחה אלא היכתה ובעצמה רבה. החברה' שם נלחמו בצורה ובסגנון שלא היה מוכר לי, בדייקנות מופלאה, כשהם מתחמקים מהמכות האיומות בחלקיק שניה. ואני חטפתי שם מכל הכיוונים, אבל התאהבתי בשיטה הזאת וגם למדתי לספוג".

איך הוא קיבל אותך כאדם לבן?

"הוא היה מאד אדיב וידידותי, הוא לא ניסה להפחיד אותי, אלא שידר לי כל הזמן שיש לו משהו מקצועי שהוא מאד אוהב לתת לאנשים אחרים, והוא העביר לי את התחושה וכשרציתי להתאמן אצלו הוא שמח מאד".

סיפרת לו שהיית בצבא ואתה מומחה לקרב מגע?

"לא בדיוק כי אתה במדינה מוסלמית ואתה לא יודע מי בדיוק עומד מולך".

אתה ראוי לחגורה שחורה

אט אט אחרי אימונים קשים, החל פרי למצוא את מקומו בקבוצה. הוא למד להתגונן, והמכות שספג הלכו ופחתו. אחרי כמה חודשים גם הפך ללוחם מוקראד מהשורה, לבן יחיד בין חבורת לוחמים שחורים אתלטיים ומאומנים היטב.

חצי שנה לפני שפרי ועירית שבו לישראל עם שני ילדיהם, קרא לו סנסאי סירין מבאיי ואמר: "הגעת למה שהגעת ואתה ראוי לקבל את החגורה השחורה". פרי היה בהלם, סירין מבאי הוא המחליט הבלעדי בסנגל מי יקבל חגורה שחורה ומתי. כאן, בדירתו במודיעין הוא מציג בפני את הסרטון שמתעד את הרגע: השניים מנהלים קרב מוקראד אמיתי, ובסיומו, כששניהם מזיעים כמו לאחר ריצת מראתון, סנסאי חוגר לפרי את החגורה השחורה, שניהם מתחבקים חיבוק ארוך של דקות, כולל סידרת טפיחות זה על גבו של זה, שלא נגמרת ורק כעבור כמה דקות גופותיהם המיוזעים נפרדים ופרי וגם סנסאי עומדים ובוכים כילדים מהתרגשות".  בשלב הזה, פרי מתחיל לדמוע קלות, ומיד מתנצל ואומר: "אני מאד רגשני. מכל דבר הכי קטן אני דומע, ככה זה אצלי, סנסאי סירין הוא בשבילי יותר מאח, באמת, זה יותר חזק מקשר דם, הקשרים ביננו הם ברמה יומיומית של סמסים כל חצי שעה, ומיילים כל היום, כשיש אינטרנט כמובן, אנחנו מדברים על בסיס יומי ואני מתחיל עכשיו בהליכים לארגן לו ויזת תייר לישראל, אני אביא אותו לביקור כאן, כי כבר חצי שנה מאז נפרדנו וזה קשה לי מאד".

לא קצת נסחפת בפרץ הרגשות הזה? מדובר בבחור מסנגל ולא אח אובד שמצאת פתאום.

"כן אבל סנסאי סירין השפיע עלי כל כך הרבה, שזה לא יתואר. הוא ממש מנטור שלי, והיינו גם בסיטואציות לא סימפטיות בכלל וחווינו אותן ביחד, והוא חסר לי מאד".

יהודי עם קרניים וזנב

אני שואל את פרי איך הוא הרגיש לבוא למדינה מוסלמית בידיעה שהם יודעים שהוא ישראלי. מה, לא פחדת להיות לבד עם חבורת מוסלמים דתיים שיכולים להרוג אותך בדקה? והוא עונה: "בהתחלה זה היה קצת מתוח והייתי עצבני, אבל מהר מאד הבנתי שמדובר במוסלמים שלא הכירו את ישראל ולא ראו אף פעם יהודי. אספר לך אנקדוטה: יום אחד יצא לי להתאמן ולהילחם עם בחור גדול בשם עבדאללה, ענק כזה עם זקן חמאסי גדול, ברור שהוא מאד אדוק. כשהוא הכיר אותי התאמנו במשך זמן מה ובסוף האימון התחלנו לדבר, הוא אמר לי "תגיד אתה באמת מישראל? אתה יהודי?" ואמרתי לו "כן, ודאי, למה?". והוא בלי להתבלבל ענה לי: "הייתי בטוח שיהיה לך זנב וקרניים"? "זנב וקרניים?" שאלתי אותי בתדהמה והוא בצורה הכי ישירה אמר לי "כן, סיפרו לנו מגיל צעיר כשהייתי ילד קטן, שליהודים יש קרניים וזנב, כמו השטן. האמנתי לזה, עד שעכשיו אני רואה אותך".

ומה זה עשה לך?

"זה שם אותי בפרופורציות והבנתי איזו חשיבות גדולה יש לשהות שלי שם בסנגל, ולאימונים עם המוסלמים וגם הבנתי שיש בעולם מוסלמים שלא שונאים את היהודים ואת ישראל".

אתה בא מבית דתי, איך הם קיבלו אותך כיהודי?

"תראה ברגע שאתה נותן כבוד, אתה גם מקבל כבוד. הנה עוד סיפור – נהגנו להתאמן בבית ספר בשעות אחר הצהריים והערב, החבר'ה היו מתאמנים שעתיים שלוש ואז עושים הפסקה לתפילה, כולם כורעים ברך, כמו במסגד ומתפללים. אז הם היו מציעים לי מתוך נימוס 'בוא תתפלל איתנו' ואני הסברתי להם שאני יהודי וכבר התפללתי היום, והם אמרו לי 'אבל זה אותו אל, אללה הוא האלוהים שלנו ושלך".

צודקים לא?

"כמובן שלא הצטרפתי לתפילה, ואז הם היו אומרים לי 'טוב תעשה תרגילי חימום בצד, אבל אני פשוט ישבתי בשקט בצד והמתנתי שהם יסיימו את התפילה, מתוך כבוד והערכה לאמונה שלהם ולדתיות שלהם, וכשהם שאלו אותי 'למה אתה לא מתאמן בינתיים בצד?', ואמרתי להם 'כי אני מכבד אותכם בתפילה', זה היה עבורם הרבה מאד, ואני הבנתי בעצם שאין הבדלים ביננו והם קיבלו אותי אליהם כאחד מהם".

במה טובה יותר ה"מוקראד" כאמנות לחימה, מטקוואנדו או קראטה למשל?

"ה"מוקראד" היא אומנות לחימה משולבת אגב שהתפתחה בקרב שבט שומרי הראש של מלכי אימפריית מאלי שבמרכז אפריקה, ששמרו על השליטים במשך מאות שנים מכל סכנה. ולכן המוקראד נותן מענה להגנה מכל כלי נשק, קר או חם, סכין או אקדח, שרשרת או כידון, גרזן, מקל או רובה או רימון. זאת השיטה היחידה שמשלבת קרב עמידה על הקרקע ושימוש בכל האמצעים בגוף, ידיים ראש רגליים, השיטה מקנה כושר גופני אדיר, וביחד עם זה, העצמה, הכח ויכולת הפגיעה הקשה, מקרבת את הלוחם לטבע ומעניקה שלווה פנימית עילאית, ולכן ה"מוקראד" נחשב לצורת לחימה אצילית באפריקה".

משהו בסגנון הסמוראיים היפניים, שהיו אצילים ולוחמים?

"במידה מסויימת יש דימיון בין שתי השיטות, האימונים במוקראד מפרכים, אני יכול לומר לך בביטחון מחא שהמסלול שעשיתי עד שקיבלתי את החגורה השחורה, היה קשה ומפרך הרבה יותר מהמסלול שעשיתי בסיירת מטכ"ל".

לא הורגים אנשים בקרבות?

"כשאתה רואה את המוקראד, אתה לא רואה את הכח ואת האלימות שבשיטה וזה היופי שלה. זה כמו ריקוד, כי הם מאומנים מאד ויודעים איך להתחמק בחלקיק שניה ממכה קטלנית. באתי מקרב מגע וניסיון של 25 שנה בקרב מגע, הייתי מדריך בכיר בלוט"ר הרבה מאד שנים, התאמנתי בשיטות רבות, כשהגעתי לסנגל חשבתי שאני יודע משהו, חיפשתי להתאמן כדי לשמור על כושר",

סנסאיי הרג מישהו פעם?

"הוא בא אלי פעם, כולו מזועזע ואמר לי 'אח שלי, היום החלטתי שיותר אני לא משתמש בידיים שלי בכלום', שאלתי 'מה קרה אחי?', הוא שומר ראש של ראש עירייה והוא אומר לי 'תקפו אותי היום בנדיטים שבאו לראש העיר, הגיע אלי בחור ענק והתחיל איתי', הוא סיפר לי שלפני שההוא הספיק לפגוע בו, סנסאיי נתן לו אגרוף אחד והבחור נפל חסר הכרה והיה בקומה כמעט שבוע. סנאיי פתח לו את הלסת כמו אבטיח, העוצמה של המכה שהבחור ספג, הבהילה את סנסאיי והוא היה מזועזע".

אתה חושב ששיטה כזאת יכולה לעזור לך בהתגוננות נגד גל הפיגועים האחרון?

"היום הגעתי לרמה של שליטה בידיים ובגוף, שאתה מעדיף להשתמש בהם ולא באביזרים כמו אקדח למשל. היום עבורי אקדח היה מפריע לי לנטרל מחבל, לי אין דילמה כיום להשתמש באקדח או בידיים, מחבל עם סכין אני אטפל בו בידיים, הגעתי לרמות שליטה בגוף שאני מעדיף להשתמש בגוף ולא בכלי נשק".

חזרת לישראל ומה הלאה? המוקראד ייעלם עם הזמן… לא?

"לא ממש לא. הבשורה עכשיו היא שאני עומד להקים במודיעין קבוצת אימונים ולבנות את נבחרת ישראל במוקראד". פרי שולף פלאייר שמזמין צעירים ממודיעין מעל גיל 15 להתחיל להתאמן במוקראד ולייצג את מדינת ישראל באמנות הלחימה הייחודית הזאת, כולל נסיעה לסדנת עבודה ואימונים בסנגל עצמה ומפגשים עם המנטורים של השיטה.

מה התובנה שהבאת איתך מאפריקה?

"בעיקר שאסור לזלזל באפריקנים. יש לנו לאנשים הלבנים את התכונה לזלזל בשחורים וזאת טעות. ה"מוקראד" שעבר מאות שנים באפריקה מדור לדור היא אומנות לחימה שרק שם הבנתי כמה היא מסובכת וקשה ומדוייקת ונכונה, ומתחשבת גם ביכולת הפיזיולוגית של הלוחם ומביאה אותו לכושר פיזי אדיר, כמו למשל שיש ערך גבוה גם לרפואה".

כמו למשל?

"בהתחלה כשסנסאיי היה אומר לי מה לעשות אחרי אימונים כדי להחזיר את הכוחות, הייתי אומר לעצמי 'נו מה האפריקאי הזה יודע על מבנה הגוף? הייתי שותה המון מים אחרי אימונים ובעצם מדלל את עצמי למוות כי שטפתי מגופי את כל המינראלים ואז חטפתי כאבי ראש, סנסאיי אמר לי אל תשתה הרבה, רק בקבוק מים אחד עם לימון ודבש, וזהו. עשיתי ככה והכאב ראש עבר לי מיד. מאז אני לא מזלזל ברפואת האלילים שלהם ולא בכלל באפריקנים".

אז בקרוב תהיה נבחרת ישראל ב"מוקראד" וסאנסיי יגיע לישראל?

"כן, ואני כבר מחכה לרגע לפגוש שוב את המאסטר סנסאיי סירין, אחי". 

(צילום אינגריד מולר)

כתבות נוספות

לעיר העתיד דרוש חזון סביבתי

גדעון בכר מעמותת "תושבים משפיעים במודיעין" מסביר מה צריך לעשות כדי להציל את הטבע המדהים העוטף את מודיעין מתוכניות פיתוח עתידיות: ממעבר עילי לבעלי חיים, דרך הקמת אגמון קבוע באזור שבין העיר למכבים, ועד להגנה על השטחים הפתוחים שבמערב

"עמית סוסנה היא השראה"

לאחר שהתראיינה לעיתון ניו יורק טיימס וסיפרה כיצד נפגעה מינית בידי מחבלי חמאס בשבי בעזה, הגיבו הבוקר משפחות החטופים

להשאיר את טומי

מאז פרוץ המלחמה מביא עימו לעבודה המאבטח בנתיב זבולון, תושב העוטף, את כלבו שחרד מהדי הפיצוצים בעזה. מאז הפך הכלב לאטרקציה, עד שהגיעה ההוראה שאוסרת על כניסתו למתחם. העירייה: "הנושא בבדיקה"

לעיר העתיד דרוש חזון סביבתי

גדעון בכר מעמותת "תושבים משפיעים במודיעין" מסביר מה צריך לעשות כדי להציל את הטבע המדהים העוטף את מודיעין מתוכניות פיתוח עתידיות: ממעבר עילי לבעלי חיים, דרך הקמת אגמון קבוע באזור שבין העיר למכבים, ועד להגנה על השטחים הפתוחים שבמערב

המשך קריאה »

להשאיר את טומי

מאז פרוץ המלחמה מביא עימו לעבודה המאבטח בנתיב זבולון, תושב העוטף, את כלבו שחרד מהדי הפיצוצים בעזה. מאז הפך הכלב לאטרקציה, עד שהגיעה ההוראה שאוסרת על כניסתו למתחם. העירייה: "הנושא בבדיקה"

המשך קריאה »