קרן אור
ביבס חינוך 2.8.18
קרן אור

קרן אור

קרן בלאק (63), הגיעה למודיעין לפני כשש שנים. אני פוגש אותה בביתה, שם היא מנהלת את הקליניקה שלה, ומקבל ממנה תה מתערובת שהכינה בעצמה כדי לטפל בהתקררות ממנה סבלתי.

הכל בגלל מקק קטן

"הגעתי לישראל ב-1997 עם בתי בת השלוש. באותה תקופה גרתי בבוסטון, אחרי שעברתי לא מעט מקומות בדרך. גדלתי בניו יורק, אבל בסאן פרנסיסקו נגעתי לראשונה ברפואה סינית." היא מתחילה לספר. "לא היכרתי את מזג האוויר שם וחליתי בגלל הרוחות והקור. היה לי חום גבוה מאוד במשך חודש. לא רציתי לקחת אנטיביוטיקה. הייתי בת 24. חבר לקח אותי לצ'יינה טאון. איש העשבים נתן לי חומר בשם טו בי צ'ונג. התברר שזה סוג של מקק. בישלתי את זה, והריח היה כל כך נורא שהבית התרוקן לחלוטין, אבל אחר כך לא הייתי חולה יותר.  אחר כך עברתי טיפול אקופנקטורה. קיבלתי ספר על אקופונקטורה, ובין לבין קראתי בו. המטפלת סימנה את הנקודות ואחר כך הלכתי הביתה ולמדתי עליהן. התחלתי לשוחח עם אנשים אחרים בתחום, ולעשות דברים שלא היו קשורים לרפואה סינית, אבל הביאו אותי לעבוד עם אנשים."

כך החלה למעשה להתגלגל במסלול שיוביל אותה לתרבות הסינית. "למדתי פיסול בחימר. היה לי מזל והמורה שלי היה פסל בשם הדאו אוקיאו. הוא היה מדוכא ואלכוהוליסט מוזר, שבילה במחנה ריכוז בקליפורניה והיה כעוס נורא. הייתי בת 18, והייתי אובססיבית לגבי זה. פיסלתי בערך 20 שעות ביום. אלה היו זמנים מוזרים. נכנסתי לזה חזק, ובמקביל למדתי גם רפלקסולוגיה ונטורל הילינג. ראיתי דברים מדהימים, כמו מישהו שנפל מצוק, לא הלך לבית חולים. ישבנו וטיפלנו בו בעשבים והוא נרפא."

בשלב הזה היא טוענת שהיא גילתה את כשרונות הריפוי שלה. "התחלתי לגעת באנשים וזה עזר להם. ירד להם החום והם התחילו להרגיש טוב יותר. התחלתי לבקר בבתי חולים וללמוד ממטופלים ומרופאים. התחלתי ללמוד אקופונקטורה כדי שאוכל לגעת ביותר מנקודה אחת או שתיים כמו שיכולתי עם הידיים. זה פשוט עזר. כבר למדתי הילינג. רפואה סינית הייתה השלב הבא."

"המנהל היה מהונג קונג, איש מיוחד מאוד, הוא אהב אותי במיוחד ויצא שהסעתי אותו בין מטופלים זמן מה. מטופל היה פותח את הדלת עם קביים ומלווה אותנו החוצה בלעדיהן. זה נראה לי נורמלי באותו זמן. כשסיימתי ללמוד מצאתי מקום להתמחות בו, מרפאת שחרור כאב ולחץ בבית החולים למואל צ'טוק. המנהל היה אדם מוכר בשם טד קאפצ'ק, יהודי שהתמחה ברפואה סינית והוא פיקח עלי. ההתמחות אמורה לאורך שנה, אבל לא הסכמתי לעזוב אחרי שנה, אז הפכו אותי למנהלת נושא האקופונקטורה. טיפלנו באנשים עם כאב כרוני חזק. הייתה לנו גם אוכלוסייה של חולי איידס שבאו מבתי כלא. התחלתי לטפל באוכלוסייה של גוססים שפתחנו עבורם הוספיס שאני התחלתי. היה בחור אחד שרצה למות חופשי. הוא חלה בשפעת והצלחתי להוציא אותו מזה, ואז הוא הבריא ומת אחרי שהשתחרר כמה שבועות לאחר מכן".

חוץ מרפואה הסינית יש לה תואר שני בפסיכולוגיה. "אמרו לי שאני צריכה לבחור אבל סירבתי לבחור כי הכול הולך ביחד. היינו מורדים והייתי צריכה להסתיר את מה שאני עושה. בסופו של דבר סגר מייקל דוקאקיס, מושל מסצ'וסטס דאז, את בית החולים כאקט פוליטי."

חלוצים בתחום

את הרפואה הסינית של אז זוכרת קרן כעולם חדש. "כשהתחלתי לעבוד בתחום של הרפואה הסינית היינו חלוצים. אנשים השתמשו בזה בעיקר למטרת ניקוי רעלים כמו הרואין וקוקאין. ככה אני נחשפתי לזה. התחלתי לעבוד במרכזי גמילה. אני למדתי באופן מסודר, אבל יש לי קולגות מפורסמים מאוד באמריקה. הם לא למדו בבית ספר, אלא למדו באופן עצמאי. היינו מורדים. נחשבנו למטפלים לא חוקיים. מריאן לי, אחת המרפאות הבולטות, נעצרה כי עסקה ברפואה ללא רישיון. היו לה המוני מטופלים באותה תקופה. היה סיפור לפיו המדרגות שלה התמוטטו מכמות האנשים שהיו עליהן. צברנו ניסיון יחד. אסור היה להחזיק קליניקה, אבל היינו חייבים לרכוש ניסיון. כשסיימתי את הלימודים יצאנו לבית המחוקקים והתחלנו להפעיל לובי. את הלימודים סיימתי ב-1979 ואז המשכתי ללמוד עד 1981. הרישיון שלי הוא מ-1985, והייתי העשירית שקיבלה רישיון." היא מספרת בגאווה מעורבת בנוסטלגיה.

כשהגיעה בלאק לארץ, הכירה את מכללת רידמן הישראלית ונדהמה לגלות שהתלמידים לומדים רפואה סינית, אך אינם מתנסים בטיפולים ממש. היא פתחה את הקליניקה של המכללה. "בשנת 2000 פתחתי עבורם את הקליניקה. ככה למדתי עברית, זה היה בשבילי אולפן. ישבתי בכיתה ועזרתי להם. אמרתי להם שהם חייבים קליניקה. גביתי כסף מהמטופלים כי רידמן עצמם לא שילמו לי. היום זה כבר חלק אינטגרלי מהתוכנית, אבל אז לא הייתה מודעות לזה. באתי מארה"ב וראיתי איך הדברים קורים שם."

אמנית הריפוי

אבל בלאק גם מתוסכלת מחוסר ההבנה של הציבור הכללי לגבי מהותה של הרפואה הסינית: "ביליתי 37 שנים בהסברה של רפואה סינית. בהתחלה חשבו שזה אקופונקטורה ועשבים. היום חושבים שזה אקופונקטורה וטווינה. זה הרבה יותר מזה", היא אומרת "יש צ'י קונג, תזונה, טווינה, יש הרבה סוגים של רפואה סינית.  אנשים שוכחים את זה. הרעיון הוא החיבור של גוף ונפש, ויש המשכיות ביניהם. יש עשב שמטפל בעצב ושיעול למשל. זה הולך מעבר לתפקוד האנרגטי של מרכיב אחד בלבד. אבל למשל. יותר מדי אבל פוגע גם ברגש וגם בראות. הרפואה הסינית היא הוליסטית לחלוטין. הם רואים את הדברים בקליידוסקופ. יש בעיות רפואיות שנובעות מבעיה נפשית ויש בעיות נפשיות שהמקור שלהן הוא פיזי. הרפואה הסינית מבינה את זה והרפואה המערבית לא. אני מרגישה את זה כל הזמן עם החולים שלי. הם מגיעים עם בעיה. כשהם מגיעים לרפואה המערבית ומתלוננים שהם לא ישנים מספיק, לא משנה מה הבעיה, מטפלים בשינה. הרפואה הסינית מבינה את ההפרעה בשלמות של האדם, ולא בסימפטום."

בלאק התמקדה אמנם ברפואה הסינית, אבל לא שכחה את אהבת נעוריה, האמנות. "אני אמנית וזה עוזר לי להיות מרפאה סינית. אני מרפאה סינית וזה עוזר לי להיות אמנית. למדתי מכונאות רכב בארה"ב. למדתי המון דברים שעזרו לי באקופונקטורה. היו לי ידיים קטנות אז הצלחתי להגיע לנקודות נסתרות שהגברים לא הצליחו להגיע אליהן, וללמוד מהן. היום אני כבר לא יודעת לתקן מכוניות. המנועים החדשים שונים מאלו שהיו אז, אבל אני עדיין מבינה במכוניות. יש לי חוש ריח מדהים. אני מריחה משהו באוטו והלכת למכונאי שלא מריח כלום, אבל אני מבינה בסוף מאיפה זה בא, מסבירה לו איפה יש נזילה או דליפה והוא מתקן אותה."

עם בעלי חיים צריך לנחש

בלאק אמנם החלה בטיפול בבני אדם, אבל אחרי שפגשה כמה חתולי רחוב חולים, הבינה שהייעוד שלה רחב הרבה יותר."אני מטפלת בחיות. הגיעו אלי חיות חצי מתות, חלק בעצמן. חתולה שגססה כנראה משריפה הגיעה אלי. לקחתי אותו לווטרינר והיא כמעט מתה שם, כי היא לא יכלה לאכול. האנטיביוטיקה לא הצילה אותה.  שמתי לה קומפרסים של עשבים. עכשיו היא שמנה ובריאה. לא ידעתי מה קרה לה. זו הרפואה הסינית. כל אחד הוא אחר. כולם אותו הדבר אבל באותו זמן כל אחד ייחודי לחלוטין. צריך להבין בכל פעם מחדש מה צריך לחזק ולאזן ולעשות עם כל מטופל ומטופל. זו עבודת בלשות. עם בני אדם אפשר לשאול מה קרה. אישה שבאה אלי כשגרתי בכפר שמואל כי הרגישה חלשה מאוד. דיברתי איתה על זה ופתאום הבנתי שלפני חמש שנים היא ילדה, והתחלתי לטפל בה כאילו היא אחרי לידה. אחרי כמה חודשים היא סיפרה לי שעשתה טריאתלון. הייתי צריכה לשחרר אצלה משהו שקרה לפני שנים. בני אדם לפחות מדברים. עם בעלי חיים צריך לנחש. הם מספרים הרבה בסוף, אבל בהתחלה צריך לנחש. זה מדהים לטפל בחיות שלא יודעות להגיד מה לא בסדר. החולים שלי מלמדים אותי יותר משאני מטפלת בהם. אמרו לי כמה מורים שאני צריכה את המטופלים יותר משהם צריכים אותי. זה נכון גם לחיות. חתולי רחוב חיים משהו כמו שנה וחצי ברחוב. אלוהים בוחן אותי הוא מלמד אותי לאהוב ואז לשחרר, לאהוב ואז לשחרר. אני תמיד מחפשת בתים לחתולים. אם מישהו רוצה לאמץ חתול – אני הכתובת."

החלק הרגשי והנפשי הוא חלק משמעותי ברפואה הסינית, אומרת בלאק. "אני עובדת המון עם פסיכוטים. פסיכיאטרים מפנים אותם אלי. כרגע אני עובדת עם מאנית דפרסיבית שלא מסוגלת להחזיק אושר. נתתי לה עשבים, ולאט לאט היא משתפרת. אני עוזרת לאנשים לחזור לעצמם. כשהיית בן 6 היית שלם, לא לחוץ, לא מודאג. אנחנו שוכחים את הדברים האלה. אנחנו שוכחים חלקים מעצמנו. לאחרונה עברתי תאונת דרכים קשה. האפקט היה חזק. שברתי כמה צלעות ולא יכולתי לזוז כמה חודשים בלי קושי עצום. נחתכה לי היד. אני עדיין מחלימה ואני לומדת המון על טראומה. ידעתי גם לפני אבל עכשיו אני יודעת יותר. אני מתחברת מחדש. זה ההבדל בין להרגיש בחלקים להרגיש שלם, וזה מה שאני עושה.

מה ההבדל מבחינתך בין רפואה מערבית לרפואה סינית?
"הרפואה מתערבת רק בשלב של מחלה. אני לא רוצה לעבוד ככה. הלכתי לרופאה והיא אמרה שהיד שלי בסדר, אבל אני הרגשתי שאני צריכה להבריג אותה מחדש כל בוקר. משהו גורם לנו לא להרגיש שלמים. חוסר באוכל, חוסר באהבה, מחלה. כשמטפלים באנשים באקופונקטורה והם מתחילים להתאזן, אני לא שולטת בתוצאה. אני מקשיבה. לפעמים אני מרגישה כמו פלט מחשב. כאילו אני לוקחת את מה שהם אומרים ופולטת מידע מעובד ומזינה אותו למערכת. אני לא רק נותנת אלא גם מקבלת. אני יודעת מה קורה בטיפול. רופא מערבי לא חווה על בשרו איך מרגיש כל מטופל, אבל הרפואה שאני משתמשת בה אני יודעת איך הם עומדים להרגיש, והם צריכים להסביר לי מה הם מרגישים בפועל. זו שותפות."

בלאק מדברת בעיקר אנגלית. בצחוק היא מסבירה שהיא לא כשרונית בשפות. כשאני שואל אותה מה גרם לה לעזוב קריירה מצליחה ולעלות לישראל היא אומרת: "כשאתה מגיע למדינה קשה לך להבין מה קורה כאן. הייתי בת ארבעים וחמש והייתה לי בת שנתיים. זה לא היה דבר קל, אבל איכשהו הבנתי מיד מה יהיה טוב ומה יהיה קשה. הרבה אנשים לא תמיד מוכנים ורבים מהם חוזרים לארה"ב. אני מרוויחה פה שליש ממה שהרווחתי שם עם אותן הוצאות, אבל יש את העניין התרבותי. כשמגיעים יש ארבע שנים של לחץ והיסטריה. דתיים ונשואים שמגיעים לכאן מצליחים יותר. מעבר הוא דבר קשה. אנשים צריכים לדבר אחד עם השני על זה. אני מקווה שיגיעו לכאן אנשים שצריכים ממני עזרה. אני מטפלת גם באנשים שלא דוברים אנגלית, ואנחנו מבינים."

בולטת בקבוצה

לפני כמה שנים הצטרפה לקבוצת ABC, קבוצת נטוורקינג של תושבי מודיעין והסביבה דוברי אנגלית, ומאז הפכה לחברה המובילה בקבוצה." זה מקום שבו אנשים מקבלים תמיכה עסקית ובכלל תמיכה בבעיות שונות בעבודה למשל. כשעבדתי על העסק שלי עשיתי טעות כי פעלתי כמו בארה"ב וזה לא עובד פה. אנשים צריכים עזרה. יש אנשים שנמצאים פה הרבה שנים ומכירים את התרבות ואיך לבנות פה עסק והם מוכנים לעזור. לא אני המצאתי את הקבוצה, אבל לקחתי על עצמי את הניהול. הייתה שם בעיה בהתנהגות בין החברים ועשיתי להם טיפול קבוצתי. הם החליטו שאני אנהל את הקבוצה. אני מנהלת אנשים באופן שבונה את כולם. זו המטרה שלי. אנשים התחילו לקבל תפקידים שמתאימים להם, כמו ניהול דף הפייסבוק. אני בעצם מתווכת ומפשרת, אולי המזכירה. הקבוצה עוזרת לאנשים שמתחילים עסק חדש בישראל ומסייעים להם בנטוורקינג. מכירים להם את האנשים הנכונים, מייעצים להם וכו'. אנחנו בונים את זה וזה הולך והופך לדבר מקסים."

סין האחרת

עיניה של בלאק מוארות לאורך רוב הראיון, אבל כשאנחנו עוברים מהרפואה הסינית לסין עצמה, פניה נופלות. "אני לא אוהבת את סין של היום. למדתי עם אנשים שהיו בכיכר טיאנאנמן. אנשים נורו  שם בגלל הנטייה המינית שלהם. מה שקורה היום עם הפאלון גונג מזעזע אותי (אנשי הפאלון גונג נלקחים למחנות "חינוך מחדש" ושם, כך לפי מספר מקורות, נקצרים איבריהם ונמכרים להשתלות במדינות המערב. גח"ע). אני לא יודעת איך לעכל את זה. המרפאים הסינים לא מדברים על סין. אנשים בהכחשה לגבי מה שקורה שם. אנשים לא מאמינים למה שקורה שם מבחינת פאלון גונג וכל הדברים הנוספים. סין חזקה מאוד, והכל תלוי במה שנראה לך חשוב. לשלוט בעולם זה לא משהו שאני רוצה לעשות. החוקים שלי לא שולטים בעולם." כשאני מנסה להבין כיצד מתיישבות הזוועות שמבצעת סין עם היופי שברפואה הסינית, מסבירה לי בלאק מעט על השקפת העולם הסינית העתיקה.

יש יין ויאנג. לילה ויום. חיים ומוות. יש כיעור מקברי ואלים, ויש יופי מדהים. תחשוב עלינו. סיימתי היום הליכה ארוכה בענבה. אישה צעירה התחילה הליכה במקום שבו אני סיימתי ושאלה אם זה בטוח. כולם מפוחדים מכולם היום. זה דבר מטורף ואנחנו שוכחים מה קורה כאן אצלנו ממש ועם מה אנחנו נאלצים לחיות. אמרתי לה שבטוח ושיש שם הרבה אנשים שם. אני חושבת על זה הפוך, כשאין אנשים זה בטוח, אבל הבנתי שהיא צריכה לשמוע את ההיפך. אחר כך חשבתי לעצמי למה אמרתי לה שבטוח שם? אולי לא בטוח? לפעמים אני רוכבת על האופניים ורואה אישה ערבייה, וחושבת לעצמי האם במידה שהיא תתקיף אותי אוכל להציל את עצמי ולברוח, ואז אני עוברת לידה והיא אומרת "שלום" ואני עונה "שלום", ומתברר שגם היא פחדה ממני. כולם מפחדים מכולם. ערבים עוברים לידי ואומרים לי "תהיי בריאה", כאילו מנסים להראות שהם לא מסוכנים. אנחנו כולנו מפוחדים וחיים עם זה. זה מתחיל להזכיר לי את ניו יורק שגדלתי בה. היום זה שונה אבל כשהייתי בת 12 נסעתי לבית הספר בהארלם שעה לכל כיוון. לפעמים הלכתי ברגל חלק מהדרך. זה לא היה חכם ללכת ברגל דרך הארלם. לפעמים אמרו לי שאני במקום לא נכון ואני צריכה ללכת משם כי זה מקום מסוכן. אני פגשתי במקרה אנשים שהיו נחמדים, אבל באותה מידה יכולתי לפגוש את האנשים הלא נכונים. לכולנו יש את שני הצדדים. היין והיאנג."

בתמונה: קרן בלאק. "הייתי העשירית שקיבלה רישיון".צילום אינגריד מולר

יאיר דנון