מחלקים
נגד הרוח

נגד הרוח

כשהצלחתי, אחרי כמה ניסיונות,  להשיג את אביה אלף בטלפון כדי לקבוע מועד לראיון היא התנצלה שהייתה חולה בשפעת והבטיחה לשלוח לי את ספרה שיצא לפני שבועות ספורים "תיק ליברמן כתב האישום שלא הוגש" עוד באותו יום. הבעתי ספק אם אצליח לקרוא אותו עד תומו אבל משמצאתי אותו מונח לידי דלתי החלטתי לפחות לנסות. למחרת בשש בבוקר כבר סיימתי את הקריאה מהסיבה שאלף כתבה ספר שקשה להניחו בצד. הוא לא מסוג הספרים שיעלו אבק ליד מיטתכם, אבל סביר להניח שהוא יעכיר את שלוותכם ויגרום לכם לתהות עד כמה מעט אנו אזרחים מהשורה, יודעים בדרך כלל על מה שמתרחש מאחורי הקלעים של הידיעות שמושמעות בחדשות השעה שבע, ברכב בדרך לעבודה.

הספר הזה מספר, דרך פרשת ליברמן ואחריתה, כיצד מערכות אכיפת החוק מתנהלות ואיך הפוליטיקה הארגונית מושפעת מהפוליטיקה המדינית. ויש גם את המערכת התקשורתית והמשטרה והכל איכשהו קשור. וכן, את המערכות האלו מאיישים אנשים ולכל אחד מהם תפקיד - ויש מי שמועל בו ויש את מי שתפקידו להוכיח את המעילה ומי שתפקידו לשפוט וההחלטות לאורך הדרך קשות וקובעות גורלות של אנשים ויש מי שנמצאים בצמתים הכי רגישים שבמפגשים בין המערכות האלו.

עבודה של שש שנים

אם הייתם פוגשים את אביה אלף באחד המקומות שפוגשים בהם אנשים בעיר, בקניון או אולי בבריכה אולי לא הייתם בהכרח מנחשים שהאישה, שמתגלה בשיחה עמה כאישה נעימה להפליא, ונטולת גינונים של חשיבות עצמית, היא אחת מאותם האנשים האלו, ושלאורך התנהלותה של פרשת ליברמן, שש שנים מ- 2006 עד 2012 מצאה עצמה עומלת עם אנשי צוותה במאמץ אדיר על מנת לעקוב אחרי קצוות החוטים ולטוות אותם ובמקביל לחוש גם בכוחות סמויים חזקים שמנסים למנוע את מיצוי חקר האמת: הדלפות, הטעייה, האזנות ואפילו מעקב שאותם מתארת אלף בספרה שלעיתים נקרא כספר מתח ממש.

היא בת חמישים ושש, נולדה בתל אביב להורים שעלו לארץ כילדים מפולין וגרמניה. אביה אליעזר הולצר היה מהנדס והיא  מכנה אותו "תבנית נוף מולדתו". היא גדלה בצפון הישן של העיר. אמה שרה רכס הולצר הייתה בהגנה והייתה אחת המורות המיתולוגיות בתל אביב. אלף אומרת שאהבת הארץ שספגה בבית השפיעה עליה ועל מי שגדלה להיות. משנת 2000 היא מתגוררת בכפר האורנים ונשואה לאייל, מורה דרך ואם לשלוש בנות: אסנת, בת 27 מורת דרך, איה בת 22 לומדת בבית הספר למוזיקה רימון ואביטל בת 14 תלמידה בתיכון הדמוקרטי.

ספרי לי משהו מצעירותך שהשפיע על מי שנעשית בריבות השנים.

"כשהייתי בתיכון, בשנות השבעים, ירד שלג בירושלים ואימי לקחה את הכיתה שחינכה לבירה לראותו. גם אני, שלמדתי בגימנסיה הרצליה הצטרפתי וכמותי עוד אחרים. אך למחרת, בעוד האחרים היו מצוידים בפתקים עם תירוצים שונים על היעדרות אבא שלי של כתב פתק ובו הסיבה האמיתית שפשוט רציתי לראות שלג. והנה דווקא אותי הענישו ב"הגלייה" לספריית בית הספר. אבי ה"ייקה" כעס מאוד על כך שדווקא את מי שאמר את האמת הענישו, הגיע לבית הספר ומחא בפני המנהל, ד"ר כרמי יוגב על העוול. בפעם הזו ובעוד פעמים למדתי מאבי שאמירת האמת היא חשובה ותמיד עדיפה. התעניינתי פוליטית והייתי פעילה בתנועת הנוער העובד והלומד. מאז ומתמיד קראתי המון ואהבתי לצייר ולסרטט. היה לי די ברור שאני רוצה ללמוד ארכיטקטורה".

ייתכן שלא מעט מנחקריה העתידיים היו שמחים לו אלף הייתה מתמקדת בתכנון ובשיפוץ מבנים ומוסדות ציבור אך מכיוון שנתבשרה שהתקבלה לעדיפות השנייה שלה, לימודי משפטים בירושלים התחילה את המסלול בדרכה להיות פרקליטה בשירות המדינה.

"סיימתי את לימודי בפקולטה למשפטים ב- 1985 ורבים מהמחזור שלי הפכו לדמויות בולטות בצמרת הפרקליטות כמו שי ניצן. רבים מאיתנו בחרו בשירות המדינה. הייתי כבר נשואה לאייל אותו הכרתי בגרעין שהקים את קיבוץ מצפה שלם. גרנו בקיבוץ והייתי נוסעת מידי יום לעבודתי בפרקליטות מחוז ירושלים. מאוחר יותר עברתי למחלקה הפיסקאלית, נסעתי ללימודי תואר שני בהארוורד במסגרת מלגת קרן ווקסנר לעובדי מדינה, הייתי במחלקה הפלילית וחזרתי למחלקה הכלכלית אותה גם ניהלתי תשע שנים עד הפרישה ב- 2013. במסגרת המחלקה הכלכלית ליוויתי חקירות רחבות היקף כגון פרשת עזר ויצמן, המינויים ברשות המיסים, פרשת אולמרט וראש עירית רמת גן צבי בר. היו לנו גם הצלחות לא מעטות בחשיפת מעילות ושחיתויות".

בשלהי 2005 הגיעה לידי הפרקליטות מעטפה מסתורית (כעבור זמן רב התברר כי מקורה היה בלשכתו של חבר הכנסת ויריבו הפוליטי של ליברמן מיכאל נודלמן) ובה מסמכים שהעלו חשדות כבדים על כך שאביגדור ליברמן שפרש למשך שנתיים ממנכ"לות משרד ראש הממשלה אך חזר לפוליטיקה, ממשיך להחזיק בחברות קש שמזרימות לחשבונו ולחשבון מקורביו מיליוני שקלים שטיבם לא ברור. כאן תתחיל החקירה המסועפת והארוכה שאלף תלווה עד סגירת התיק ותביא אותה לכתוב ספר שמגולל את מהלך האירועים כפי שהיא ראתה אותם עד ההחלטה שאותה היא רואה כמשגה היסטורי בכל מה שקשור במאבק בשחיתות ובשוויון בפני החוק: לסגור את התיק של חברות הקש ולהגיש כתב אישום רק בפרשה זניחה הרבה יותר שכונתה "פרשת השגריר" ממנה זוכה ליברמן. החלטת היועץ המשפטי יהודה ויינשטיין לסגור את התיק ב- 2012 היוותה עבורה השלכה לשווא של שש שנות עבודה מאומצות שלה ושל פרקליטים וחוקרים רבים אחרים כדי להוכיח שיש ממש בחשדות ובהוכחות שנאספו בעבודת נמלים בגלל מורכבות חוצת מדינות ויבשות. ובעיקר לטענתה: כי היה מקום להגיש כתב אישום עם סיכוי סביר ואף יותר מסביר להרשעה כנגד אביגדור ליברמן. היועץ המשפטי, שיסיים את כהונתו בקרוב, לא מקבל תיאור מחמיא במיוחד בספר בלשון המעטה אלא מוצג כמי שמשך זמן, לא התעמק בפרטי החקירה, ונהג יותר כסנגור ולא כתובע ולבסוף לטענתה למעשה קבר את התיק.

היה סיכוי להרשעה

את פורשת מהפרקליטות ב- 2013 עם לב כבד על החלטת היועץ המשפטי לסגור את תיק ליברמן. האם ידעת כבר אז שתכתבי את הספר?

"לא מייד. התחלתי לכתוב ביולי 2013 וסיימתי בנובמבר 2014. פרשתי עם תחושה שהשארתי עניין לא פתור וזה הציק לי. הרגשתי שאחרי שעשרים ושש שנות עבודה בפרקליטות שהיו מלוות גם בהצלחות לא מעטות בענישה בעבירות של הצווארון הלבן הנה כאן מיסמסו פרשה שלא היה ראוי לקבור אותה אלא ללכת איתה הלאה כי לפי תפיסתי היה כאן סיכוי להרשעה ולמיצוי הדין והצדק. הספר נכתב בטכניקה מעניינת, ניסיתי להראות איך תהליכים קורים. עשיתי עבודת תחקיר עצומה כי הרי גם לי, שהייתי בסוד העניינים לאורך כל שנות החקירה, לא הייתה התמונה המלאה בזמן ההתרחשות מה קרה במקביל במערכות אחרות, המשטרה, התקשורת, הפוליטיקה. זה כמו לטפס על הר ואז, כשעומדים למעלה, רואים את הריבועי השדות ואת התמונה כולה. וגם: כעובדת ציבור לשעבר היה לי חשוב שמה שאכתוב יהיה במסגרת החוק ולא לעשות שימוש בחומרים שאסורים לפרסום. הספר יצא לפני שבועות ספורים ואני מתחילה לקבל תגובות עליו. אנשים שקראו אותו אומרים שהצלחתי לספר את הסיפור של מאחורי הקלעים להסביר את מהלך הדברים שהרי במשך שנות הפרשה הציבור שמע כל כך הרבה ידיעות בנושא שהיה קשה כבר להרכיב את הפאזל ולהבין מי נגד מי".

את יודעת, כשאמרתי לחברה שלי, שאני הולכת לשוחח איתך היא אמרה לי שהיא חושבת שגם אם ההחלטה לסגור שנויה במחלוקת, הרי שלקח לכם זמן רב מידי,  לחקור את הפרשה ואת האיש. זה נראה כאילו השארתם מעליו עננה למשך שנים. למה לקח לכם כל כך הרבה זמן?

"מהרגע שהגיעה אותה מעטפת מסמכים שהדהימו אותנו - התחילה חקירה מאומצת. חלק ניכר מהעיכוב בשלוש השנים הראשונות נגרם בגינו של ליברמן עצמו שבמשך שנה וחצי ניסה למנוע מאיתנו גישה למסמכים בטענה של חיסיון. שש שנים זה לא מעט אבל זה גם לא עשר שנים או שתים עשרה כמו שיש אנשים שחושבים. היו כל מיני עיכובים גם בגלל הססנות יתר, למשל אם להזמין אותו לשימוע בתקופת כהונתו של מני מזוז. אני מסכימה שזה לא מעט זמן אבל עדיין- היה צריך למצות את הבדיקה ולהגיש כתב אישום. זה שבסוף התיק נקבר זו טעות".

מה את חושבת שהיית צריכה לעשות אחרת בדיעבד?

"אולי הייתי צריכה להקים אז קול זעקה, פחות לסמוך על המערכת אבל הייתי לויאלית לגמרי עד הסוף וזה עלה לי ביוקר. לצאת ולזעוק בחוץ זה נגד האתוס הפרקליטי וזה בעייתי".

אלף ציינה במהלך השיחה כמה פעמים שהיא חשבה אז וחושבת גם היום שהפרקליטות, ביתה המקצועי במשך עשרים ושש שנים היא "ארגון מצוין עם אנשים טובים ". במבט לאחור היא חושבת שצריך להיות זהירים אבל לא מידי, להשתמש בכוח בצורה מושכלת ולא להתנגד לביקורת, לבדיקה עצמית.

"הזמנים השתנו ואנחנו חיים בעידן של ביקורת של פתיחות ואתה חייב דין וחשבון. הפרקליטות כיום יותר מתנהלת מאשר מנוהלת. מה שפעם היה אפשרי בגוף קטן עם יחסית מעט פרקליטים לא אפשרי בגוף גדול עם יותר מאלף פרקליטים. צריך תהליכי קבלת החלטות צריך בדיקה עצמית וצריך הפקת לקחים. אדם במערכת צריך לבדוק את עצמו אם שינוי בהחלטה הוא כתוצאה מרוח המפקד או משיפוט עצמי. הגשת כתב אישום היא צעד דרמטי. לאורך שנותיי בפרקליטות אמרתי תמיד שהיד צריכה לרעוד כאשר חותמים על כתב אישום, אתה משנה את גורל ושל אדם וצריך להשתמש בכוח הזה באופן מושכל".

איך, לפי דעתך או נסיונך, הופך איש ציבור שומר חוק לאדם מושחת?

"זו שאלה טובה. בארה"ב עשו מחקרים וגילו שככל שנהג נוסע במכונית גדולה ויקרה יותר כך הוא פחות מציית לחוקי התנועה, עובר יותר באור אדום. ככל שאדם בכיר יותר, תחושת הכוח והשררה עלולה לעוות את תפיסת המציאות. אדם בכיר מוקף בסוללות של עוזרים יחצנים ומקורבים שלעיתים בתהליך איטי או מהיר גורמים לו לתחושה שהוא מוגן, שמותר לו, ולעיוות בהבנה שתשורות או כסף או טובות הנאה ניתנים לו בגלל תפקידו ולא בגלל סיבה אחרת, ניתנים מתוך ציפייה שזה ישתלם בעתיד לנותן. לדעתי חסרה בישראל התנהלות תרבותית של לקיחת אחריות. של התפטרות. יש את שני הקצוות  של זכאי או אשם אבל אין את הטווח שבאמצע שיש דברים שפשוט לא עושים בבחינת "is not done".

אחרי חקירת המשטרה בעניינו שלי ליברמן הגיעו ב- 2009 לפרקליטות חמישים ארגזים של מסמכים וחומר חקירה. אלף מתארת בספרה בין היתר את חודשי העבודה המאומצים על מנת להניח בהקדם את חוות הדעת על שולחנו של היועץ דאז מני מזוז.

אחת התמונות שנשארו אצלי מספרך הוא של פרקליטה שמרוב עייפות מעבודה סביב השעון ראשה צונח על המקלדת. יש משהו מרגיע בלדעת שיש עובדי מדינה לא מעטים שעושים ימים ולילות בעבודה מאומצת כי חשוב להם לזקק את האמת מכל אלפי המסמכים האלה. מצד שני, כאזרח, אתה אומר לעצמך זה מכעיס שאנשי ציבור עושים עברות מירמה והפרת אמונים, לעיתים לא משתפים פעולה עם הרשויות והחיפוש אחר הראיות ואחר הצדק עולה לנו המון כסף.

"זה נכון. שחיתות עולה לנו הרבה כסף גם בהיבט הזה. השחיתות רעה בכל מיני היבטים: היא מורידה את דירוג האשראי של המדינה, מעלה את הפשיעה, מכרזים תפורים או לא חוקיים עולים כסף, הזרמת כסף בלי פיקוח למקומות לא נכונים רעה לנו. וגם הגילוי והאכיפה של כל זה עולים לנו.  ועדיין: ברור שעדיף לחיות במדינה שמוכנה להשקיע את המשאבים בביעור שחיתויות".

אכיפה וענישה מרתיעות?

"ענישה פחות מרתיעה מהפחד מהסיכוי להיתפס. אם הסיכוי נמוך אין הרתעה. הפחד הוא שומר המוסר הטוב ביותר, עד כמה יש לי סיכוי להיתפס ולא האם אשב שנה או שלוש שנות מאסר. מה שמכונות עבירות של צווארון לבן הן עבירות שקשה לתפוס ולהוכיח. הן סמויות מין העין ורבים האנשים שיש להם אינטרס שהן תמשכנה להיות סמויות. לעיתים מה שמתחיל את תהליך החקירה הוא איזה מהלך כספי תמוה, או התעשרות מהירה, או שמישהו מחליט לדבר. לעיתים זה תחקיר עיתונאי ולעיתים אלו חשדות שמשהו אחד שמוביל למשהו גדול בהרבה כמו שקרה ברשות המיסים."

לבד מול הזרם

מאז פרישתה, במקביל לכתיבה, (היא כותבת בימים אלו טקסט בוק על עבירות צווארון לבן) אלף גם מלמדת בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ומשתדלת להרצות כמה שיותר בבתי ספר או בפורומים אחרים על חשיבות המאבק בשחיתות לקיומה של חברה אזרחית בריאה. היא מעידה על עצמה שהיא חסידה גדולה של חינוך מגיל צעיר בנושא ויש לה גם רעיון לתכנית לימודים בבתי ספר נגד השחיתות ולמען חשיבה ביקורתית אזרחית נבונה. את ההוראה באוניברסיטה היא אוהבת. לסטודנטים שלה תאמר שהעבודה בפרקליטות נראית לה גם היום כאתגר מלהיב.

"השירות הציבורי חשוב ומרתק. אתה משפיע על האופן שבו נחיה כאן כחברה אזרחית. פרקליטים צעירים מקבלים תיקים מרתקים שלא היו מקבלים לו היו נמצאים במשרד פרטי. משרת ציבור הוא בעיני מישהו שצריך להיות עם יושרה ומקצועיות וכן, עם תחושת שליחות ושירות. אדם שיודע לעבוד בצוות".

אלף מעידה על עצמה שבמהלך שנותיה בפרקליטות דאגה לטפח  ולקדם את מי שעבדו תחתיה והיא נותנת בספרה לאורך הדפים גם קרדיט למי שעבדו איתה ובכפוף אליה על תיק ליברמן.

ועדיין, אחד הרשמים החזקים מהספר היא של הפרקליטה שחשה שהרוח סביבה משתנה, עמיתים שהיו משוכנעים בחוזק הראיות בתיק משנים פתאום את דעתם ומיישרים קו עם הרוח שנושבת מלשכת היועץ המשפטי לממשלה. והיא פתאום מרגישה לבד. מאוד לבד.

איך נשארים לעמוד מול הסחף?

"למצוא את עצמך פתאום לבד זה קשה. בלהיות מנהלת יש בכל מקרה בדידות מסויימת ואני אדם חברתי וחברותי והתחושה הזו אינה קלה. את עסוקה בהישרדות, בלהתכונן מקצועית ונפשית לישיבות שבהן את מתעמתת לא פעם עם היועץ. את מרגישה שאת עסוקה בפוליטיקה הארגונית ואת מרגישה פתאום שאין לך גיבוי. אני מניחה שאני אדם חזק. כנראה. שמרתי על איזון בזה שהיה לי את העוגן של המשפחה וחברים והעיסוקים שעוזרים לי להירגע כמו שחייה או שירה בחבורת הזמר שאני חברה בה. ההתהפכות הזו של הצוות שלי היא אחד הדברים שלא ברורים לי עד היום ובכתיבת הספר התלבטתי אם להזכיר שמות. בסופו של דבר הבנתי שכדי שהספר יהיה אמין אז אני צריכה ללכת עם זה. אנשים שכבר קראו את הספר אמרו לי שכתבתי דברים שאנשים אחרים חושבים על הפרשה. סיפרתי את הסיפור כפי שאני רואה אותו וכמה שחשבתי שהכרתי אותו גיליתי רבדים שאז לא הייתי מודעת אליהם מבחינתי כתיבת הספר היתה סוג של צעקה".

אבל למרות הכל אלף אופטימית באופייה ואומרת: "אין לנו מדינה אחרת ואפשר לטפל בשחיתות ואפשר לשפר מערכות אבל זה דורש עבודה וזה מתחיל מגיל צעיר".

אביה אלף. "פרשתי עם תחושה שהשארתי עניין לא פתור וזה הציק לי". צילום אינגריד מולר

יאיר דנון