(new)חללי עבודה 25.9.19
ואף על פי כן

ואף על פי כן

זה היה יכול להיות עוד יום בחופשת הקיץ של גיל הנעורים, עם ארוחת צהריים משפחתית במסעדת דרכים על כביש החוף.  אבל כשיעל פרל, אז בת חמש עשרה, רצתה לחצות את הכביש כדי להגיע לשם נהג שסטה ממסלולו פגע בה והיא נפצעה קשה. הרופאים הביעו ספק אם אברי גופה יחזרו אי פעם לפעילות רגילה. כבר שלוש עשרה שנה שהיא מלמדת יוגה. צילום אינגריד מולר

את יעל פרל אני פוגשת בשעת ערב זמן קצר אחרי שהיא מסיימת להעביר שיעור יוגה בסלון ביתה אז שורר בבית שקט מופתי ורק לאחר שהתלמידים עוזבים יוצאים בני הבית למטבח לאכול ארוחת ערב. היא בת ארבעים ושלוש, נולדה וגדלה בירושלים בת למשה ואליסיה צרפתי. משפחתה של אמה הייתה מהעיר הספרדית טטואן במארוקו ובבית דיברו גם ספרדית.

איזו ילדה היית?

"גדלתי בשכונת קריית מנחם, שהייתה בעצם סוג של שכונת מצוקה. הלכתי לבית הספר גואטמלה ואחר כך למכללת אורט. הייתי המון בחוץ. זוכרת את עצמי כילדה שמסתובבת על הגבעות היפות שהשכונה גבלה בהן ומדמיינת חיות דמיוניות. בכלל, הייתי ילדה עם הרבה דמיון, לא דברנית במיוחד וגם לא ספורטאית טובה במיוחד. בוודאי לא הייתי עם כישורים אתלטיים. היום, כמורה ליוגה, אני יודעת שנטייה טבעית לתרגול נכון של יוגה אינה כשורה בהכרח לכישורים ספורטיביים ראיתי זאת גם כשפעם התנדבתי להעביר שיעור יוגה בבית ספר היסודי של ביתי והמורה לספורט אמרה לי אחריו בתדהמה שדווקא הילדה היחידה שהצליחה לעשות נכון את תנוחת הטריקונסאנה (המשולש) היא ילדה שמתקשה מאוד בשיעורי ספורט. היוגה דורשת חיבור לגוף שלא קשור בהכרח לכישורים אתלטיים אלא למודעות. הייתי גמישה וחזקה אבל לא הייתי טובה בספורט ולא הצלחתי למשל לעשות עמידת ידיים בשיעורים. אבל כן רקדתי, בהתחלה כילדה בלט קלאסי ולאחר מכן מודרני גם באקדמיה למחול כנערה".

זה נגמר בנס

כשגילתה את כשרון לריקוד היה לה ברור שהיא ממשיכה לרקוד גם הלאה באקדמיה למחול אבל אז אירע המקרה שישנה את מהלך חייה ושאותותיו ניכרים עד היום בגופה. "הייתי בת חמש עשרה ובקיץ 1987, הורי שכרו בית נופש בבית ינאי. יום אחד הם היו מעבר לכביש בבית הפנקייק וקראו לאחותי ולי לבוא לאכול שם. אחותי ואני קצת התעכבנו אבל בסופו של דבר החלטנו שנצטרף להורים. היינו צריכות לחצות את כביש החוף הסואן. חצינו צד אחד וחיכינו על מעין שוליים לחצות גם את החלק השני. נהג שבדיעבד הסתבר שהיה קצת שיכור סטה ופגע בי. עפתי על השמשה שלו ואחר כך על הארץ מרחק חמישים מטר בדיעבד הסתבר שאינסטינקטיבית הגנתי על פני עם היד שהתרסקה כמעט כליל אך הראש והפנים נשארו שלמים. כמעט האיבר היחיד שלא נפגע. רק נס היה שלא נהרגתי. איבדתי הרבה דם ופינו אותי לבית החולים בחדרה במצב בינוני עד קשה. לא זוכרת כמובן כלום מהדקות שאחרי. כל מה שאני יודעת אני יודעת מסיפורים של אחרים.

שבועיים הייתי מאושפזת בהילל יפה אבל לחצתי לעבור לבית חולים בירושלים כדי להיות קרובה לחברים. לפני זה עוד עשו לי ניתוחים בברך ובזרוע והחליטו לא לגעת באגן שנפגע קשה אבל סברו שהוא יצטרך איכשהו להחלים בלי התערבות. בהדסה חשבו אחרת. היה פרופ' בהדסה הר הצופים שהחליט לעשות ניתוח שהיה בזמנו חדשני. הורי לא רצו לחתום על הסכמה כי הייתה בניתוח הזה סכנת שיתוק אבל אני, כמו שהייתי, בת חמש עשרה מרדנית,  התעקשתי ודרשתי כן לעבור אותו כי היה לי ברור שעם אגן פגוע כזה אהיה מוגבלת לצמיתות ורציתי לקחת את הסיכון. הייתי גם נערה בגיל ההתבגרות ולא היה קל איתי. הורי חתמו לבסוף. השיקום היה מהיר מהמצופה. אחרי חודש וחצי של שכיבה ללא תנועה התחלתי לקום ולנסות ללכת בניגוד לדעתן של האחיות שטיפלו בי. ביום הראשון התעלפתי אבל למחרת קמתי וניסיתי שוב. השיקום אחרי התאונה נמשך שנתיים. כל אותה תקופה הייתי חלשה מאוד שקלתי איזה ארבעים ק"ג. לא יכולתי לחזור כמובן לריקוד ואפילו באוטובוס אסור היה לי לנסוע לבד מחשש שהגוף לא יעמוד במעמסה".

במה את תולה את השיקום המהיר יחסית שלך לחיים פחות או יותר פעילים באותן שנים?

"בעקשנות וברוח קרבית. גם כשאמרו לי, ואמרו לי לא פעם, שאני עדיין לא מסוגלת לעשות דבר או תנועה זו או אחרת לא פעם התמרדתי ועשיתי בכל זאת וגם הצלחתי. סמכתי על הגוף שלי והיה לי כוח רצון אדיר להתקדם. התעקשתי גם להמשיך בלימודים בתיכון כרגיל ולהתאשפז לטיפולים אחר הצהריים. במשך שנתיים תמימות נסעתי אחרי בית הספר לפיזיותרפיה בהדסה. אלו היו ימי האינתיפאדה הראשונה והגיעו לשם לא מעט נפגעים. בשיקום פגשתי חייל שנשרף בכל גופו אבל גילה כוח רצון אדיר להשתקם. היה כל הזמן בגישה חיובית. זה הרשים אותי בזמנו מאוד".

חולמת בספרדית

גופה של יעל התאושש לאיטו אבל נקבעו לה כמעט חמישים אחוז אחוזי נכות והיה נראה שתחומים מסוימים יהיו מעתה בלתי נגישים עבורה. אבל ככל שיכלה, התעקשה לעשות את מה שבני גילה עשו כולל להתגייס. "שירתתי בלשכת הגיוס בירושלים כמאבחנת פסיכוטכנית והתחלתי להצטרף לאמא שלי לשיעורי יוגה במתנ"ס בבית הכרם. התחלתי לתרגל גם בבית, עם חברה, קניתי גם ספרי הדרכה, אבל עדיין לא נתפסתי ליוגה כדרך חיים."

היא המשיכה ללימודי פילוסופיה באוניברסיטה העברית, נישאה בגיל 23 לדייגו, איש תעשיית ההייטק ועבדה במגוון עבודות לא קבועות. בין היתר במאבחנת במכון סולד וכגננת מחליפה בגן בירושלים. בתה הבכורה, טליה (כיום תלמידה בעירוני א'), נולדה ב 1999 שנה אחרי שעברו לשכונת השימשוני שהלכה ונבנתה במודיעין. "עבדתי בבית הספר הדמוקרטי בתור גננת בחטיבה הצעירה ואז קרה שוב דבר שבדיעבד שינה את מהלך חיי: בעלי דייגו קיבל  הצעת עבודה בספרד והחלטנו לנסוע לכמה שנים למדריד. ושם ב-2002 גם נולדה בתי הצעירה אילעיל (כיום תלמידה במו"ר). פתאום היה לי הרבה זמן. התחלתי לצייר ולפסל וגם תרגלתי יוגה. למרות המגבלות הרבות שלי הרגשתי שהגוף שלי מבין את התנוחות, מדייק. בשלב מסויים המורה שלי הציעה לי להתחיל קורס מורים ליוגה בשיטת איינגר שבה אני מלמדת עד היום. כמובן שעם השפה לא הייתה בעיה כי אני מדברת ספרדית מבית אימי. עשיתי קורס מורים והספקתי גם ללמד שנתיים במדריד.

במדריד, קרתה ההתאהבות שלי ביוגה. זה היה כאילו למדתי עוד שפה. החיבור לגוף הוא סוג של שפה ועד היום אני רואה על התלמידים שלי מי מחובר יותר על ההתחלה לשפה הזו ומי מתקשה. לי, איכשהו, השפה הזו הייתה מאוד ברורה. כיום, אחרי יותר מחמש עשרה שנה של תרגול והוראת היוגה אני עושה תנוחות ותרגילים שהיה נראה שאין לי סיכוי לעשות מעולם".

ספרי לי על שינוי שהיוגה עשתה בגופך.

"הדבר הכי בולט שהשתנה זה מצב הברכיים שלי. מאז התאונה הברך הייתה במצב איום. כל כמה חודשים היא הייתה מתנפחת וכואבת. היו ייסורים ממש. למרות ההליכות והפיזיותרפיה, בלי סוף, שנים, היא לא התחזקה. אבל תנועה כמו טאדסאנה, שבה מרימים את פיקות הברך חוללה שיפור אדיר. אפילו בלי שהתכוונתי היוגה הצילה לי את הברכיים. בעבר שמעתי תחזיות קודרות שלמשל שאחרי גיל שלושים אתקשה מאוד ללכת עם הברך ואזדקק לניתוחים. כיום אני עושה הליכות ארוכות, כמעט יומיות והכל בסדר. יש לי לפעמים כאבים אבל זה השתפר לאין ערוך. בשבילי הכאב הוא כמו איתות מהגוף. התאונה גרמה לי להיות קשובה לגופי. בגלל הטראומה והכאב שמלווים אותי שנים הבנתי כנראה מהר את התנוחות ואני מבינה גם כאבים של תלמידים בשיעורים".

איזון מחדש

אחרי חמש שנים בספרד חזרה יעל עם משפחתה למודיעין. כיום היא מתגוררת בשכונת בוכמן דרום

איך הייתה החזרה לארץ? סיפרת שעזבתם בעיצומה של האינתיפאדה השנייה בתחושה לא פשוטה.

"חזרנו כי למרות הכל, הרגשנו שזה הבית וכאן אנחנו רוצים לגדל את הבנות. הן נקלטו במסגרות החינוכיות ואני התחלתי ללמד..." והיא מחייכת. "בהתחלה היה לי פחות או יותר תלמיד אחד שהוא אגב תלמיד שלי עד היום... התחלתי עם קבוצות קטנות בבית ואחרי כמה זמן הזמינו אותי מסטודיו "דארמה" ברחובות להעביר שיעורים, לאט לאט התווספו עוד תלמידים כיום אני מלמדת בקבוצות קטנות בביתי וגם כמה פעמים בשבוע ברחובות. 

מה הדבר הכי משמעותי ביוגה בשבילך?

"עבורי באופן אישי, וזה כמובן עניין אישי של כל אחד, המשמעות העיקרית של היוגה היא איזון. איזון בין המערכות של הגוף. אם אתה עייף זה ממריץ אם אתה בהייפ זה מרגיע. חשוב לציין שהיוגה היא לא תחליף לטיפול נפשי אבל היא מכניסה פרופורציות. בעבר הייתי מאוד עייפה בערבים כיום אין לי בעיה ללמד גם בשעות מאוחרות. בעבר יכולתי להתרגז בקלות משטויות. כיום כשאני מתרגזת אני מתרכזת בתחושות הגוף ויודעת להוריד הילוך ולעשות תנוחות שתורמות להרפיית מתח. חשוב לי גם לציין שאדם צריך להיות שמח כדי להיות בריא, לא לעשות דברים קיצוניים. כל דבר במידה. עודף משקל לא מפריע לתרגל יוגה יש לי תלמידים בכל מיני מידות. כיום אני גם לומדת בעצמי, אצל גבי דורון בתל אביב וגם לומדת הרבה דרך ההוראה".

איזו תנוחה את אוהבת במיוחד?

" אדו-מוקה-שוואנא-אסנה שמשמעותה כלב מביט למטה. התנוחה הזו עזרה לי מאוד לזרוע הפגועה שלי ולכתף. היא מאוד נעימה גם, אחרי שמתרגלים אליה".

באיזה גיל רצוי להתחיל לתרגל יוגה?

"יש לי תלמידים מכל הגילאים אבל אני לא בדעה שכדאי להתחיל בגיל צעיר מאוד, בילדות. היוגה דורשת איזו בשלות מסוימת, שקט. אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה ויש לי סיפוק אדיר לראות תלמיד שהתקשה לאורך זמן בתנוחה מסוימת עושה פריצת דרך, כשאנחנו מצליחים להבין מה מפריע לו. יש לי גם תלמידים בני שמונים שעושים תרגילים מדהימים ויש לי אפילו תלמידה מבוגרת שחזרה לתרגל אחרי שבץ מוחי. זה עזר לה מאוד לשיקום".

איזו חיה תרצי להיות בגלגול הבא?

"חתול. ללא ספק. חיה מאוד ממוקדת עם תנועות מרשימות."

מכללת די בי איי