"קוראים לה עמית, היא בת 18, תלמידת בית ספר מו"ר אבל יותר רגישה מהרבה מבוגרים. היא במגמת אומנות, ופרויקט הגמר שבחרה לעצמה עוסק בחולי סרטן. היא בחרה לצייר מנדלות על ראשי החולים, שמייצגות את מעגל החיים. כמה מיוחד אדם צריך להיות כדי להתמודד עם תכנים כאלו, ועוד בגיל כזה. ובכלל, כדי לחשוב על נושא כזה …רגע לפני שהתייאשה כי לא מצאה מי שיוכל "לדגמן" עבורה מסיבות כאלו ואחרות החיים זימנו אותה אליי, באורח פלא, דרך חברה רחוקה של אחות של אימא של….והנה אנחנו. אותי היא הדהימה. אחת הפגישות והחוויות היותר מרגשות שהיו לי בחיים. אני לא מאמינה שהקרחת שלי יוצאת לאור. אבל המטרה מקדשת את האמצעים".
במילים האלו סיכמה שירי אדיב, חולת סרטן מיוקנעם, את המפגש שלה עם עמית מרום בת ה-18 ממודיעין, שבמסגרת לימודי האומנות בתיכון מו"ר יצרה פרויקט גמר מפתיע בו בד הקנבס שלה היה למעשה ראשה של אדיב עליו ציירה. פרוייקט שדרך הפוסטים של שירי זכה לתפוצה נרחבת והד תקשורתי שאף הגיע לאחת מתוכניות הלילה של ערוץ 10.
זה בא מהבית
עמית מרום בת ה-18 מתגוררת עם משפחתה בשכונת מוריה בעיר ולומדת אמנות וכלכלה בתיכון מו"ר. היא בת לאב מנהל בנק ואם מחנכת, פעילה בצופים מגיל צעיר וכעת ראש צוות פעילים. בעתיד הקרוב תתגייס לצה"ל כמדריכת אימון גופני. הרעיון לפרוייקט הגמר הייחודי שלה, הגיע מהבית. "תמיד ידעתי שאני רוצה לעסוק במחלת הסרטן. שני ההורים של אבא שלי נפטרו מסרטן. אביו נפטר כשהוא היה בן 13 ואימא שלו, שהייתה האדם הכי קרוב אליו, נפטרה כשהיה בצבא. וגם סבתא שלו ורציתי להציג נושא שקרוב אלי.
התחלתי לחשוב איך אני מעבירה לציבור את מה שאני מרגישה. זה נושא שבאמת קרוב אלי. זה משהו שתמיד נוכח אצלנו בבית ואבא תמיד הכניס לנו את זה לראש. זה לא נושא כבד, כזה שלא מדברים עליו, אלא תמיד בחשיבה של ללמוד להעריך את מה שיש לנו, את ההורים. זאת נקודה שאצלי בבית תמיד היה ברור שצריכה להיות במרכז הבית וצריך לקחת מזה את הדברים הטובים".
מה הרעיון מאחורי הציור על קרחת של חולת סרטן?
"רציתי לעסוק לאו דווקא במחלה עצמה, אל במה שהחולה והסובבים אותו מרגישים. מה הם רוצים, ממה מפחדים, מה התקוות שלהם. אחרי חשיבה עמוקה יחד עם אימא שלי, החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות – לצייר על קרחות של חולים".
אחרי שגובש הרעיון, הגיע הזמן להוציא אותו לפועל אולם הדרך לשם לא הייתה כל כך פשוטה. "בהתחלה המורה שלי בכלל לא חשב שזה יקרה. בדרך כלל אני מכוונת למטרות די גבוהות, גם אם לפעמים זה לא קורה. הוא לא חשב שמישהי תסכים שאצייר עליה. פניתי לאגודה למלחמה בסרטן והם השיבו לי שאני צעירה מדי בשביל להיפתח לחולים כאלה. אחר כך הגעתי אל ילדה חולת סרטן במודיעין ופניתי אליה. היא השיבה שהייתה שמחה להשתתף, אבל בינתיים כבר צמח לה מחדש השיער. איכשהו, באותו יום בו המורה שלי כבר התעצבן עלי שאין לי עדיין על מי לצייר, באותו ערב ראיתי בפייסבוק שחברה של אימא שלי סימנה לייק לפוסט שכתבה מישהי, חולת סרטן. זאת הייתה שירי, שהעלתה תמונה בו רואים את בעלה מספר אותה. ישר שלחתי לה הודעה ושאלתי אם היא רוצה להשתתף ותוך חמש דקות היא השיבה שהיא בעניין. שזה ממש לא מובן מאליו. זה רגע מאוד פרטי לחולים, הרגע בו מאבדים את השיער. להיחשף ככה עם הקרחת שלך, זה מאוד גדול בעיני".
הידיים רועדות
שבוע לאחר שיצרו קשר, עמית התיכוניסטית ושירי, אישה חולה באמצע החיים, הן נפגשו ליום ציור שלם. "פגשתי אישה מדהימה, כל כך אופטימית, שזה בדיוק מה שרציתי להראות. אישה שמביאה איתה את הפחדים והחששות, אבל גם אופטימיות. היא כותבת בפייסבוק מלא דברים מדהימים. היה לה משפט אחד שנורא התחברתי אליו: "אין לי ריסים, אין לי גבות, אין לי שיער, אבל אני עדיין אוהבת את עצמי כמו שמעולם לא אהבתי". אחר כך כתבתי את המשפט הזה על הראש שלה".
איך החלטת מה בעצם לכתוב או לצייר על הקרחת שלה?
"האמת, פשוט ציירתי את מה שעלה לי. כל המחשבות של החולים, החששות, הפחדים, התקוות, הכל מגיע מהראש. שירי הסבירה לי, ואני שיש לי שיער ארוך לגמרי מבינה את זה, איך השיער נותן ביטחון לאישה. ועכשיו, כשהשיער נושר, החולים מרגישים שאבד להם הביטחון. מהגישה הזאת רציתי לצייר ולהעלות להם את הביטחון שוב".
אז מה בעצם ציירת?
"ציירתי גם דימויים שליליים, חששות שחשבתי שעולים אצל חולים וגם את מה ששירי ואחותה, שבביתה נפגשנו, רצו שאצייר, רצו להכניס לראש. ציירתי סרטנים, מפלצות, ציירתי גיהינום אבל עם שמש ופריחה, לב וספירלה שמסמלת את המשך החיים. עשיתי גם מנדלות, שזה מתקשר לנושא שלי כי המנדלה מסמלת את מעגליות החיים, את הרוחניות וזה גם הפן שרציתי להציג. אחר כך חילקתי את הציורים לשתי מנדלות ענקיות שיצרתי מגזרי נייר, אחת מסמלת את האופטימיות והשנייה את הפן השלילי, את הפחד וחשש".
איך הרגשת רגע לפני שאת מתחילה לצייר לבן אדם על הראש?
"ברגע שלפני ממש רעדו לי הידיים. הובכתי נורא. עוד לפני הפגישה התרגשתי, לא ידעתי את מי אפגוש. מי היא, איך היא תהיה ואיך תגיב לרעיון שלי. אולי בכלל היא תפסול את הרעיון ואולי היא בעצמה תובך. ממש רעדתי כשהתחלתי לצייר עליה. זה הפך למשהו מאוד חשוב בחיים שלי. שירי היא אישה מעוררת השראה. יש לי נטייה הרבה פעמים לראות את הדברים בשחור ולבן. עכשיו למדתי לראות יותר בלבן, להבין שיש בחיים דברים הרבה יותר גרועים מאשר הבעיות שלי".
נשים משתפות קרחות
לאחר המפגש ביניהן העלתה אדיב לפייסבוק פוסט מרגש על הפגישה שלה עם התיכוניסטית ממודיעין, כאשר הגולשים לא נשארו אדישים לתמונות הציורים על קרחתה. "אחרי שהיא העלתה את זה לפייסבוק, הגיעו לזה מהתוכנית "חי בלילה" והזמינו אותה לאולפן לספר על הפרויקט. היא הגיעה לערוץ 10, הציגה את הפרויקט ואותי וזה צבר הד תקשורתי. זה מה שרציתי שיקרה, אבל לא דימיינתי שיכול לקרות. בסוף זה קרה. היא נתנה חיזוק לחולים אחרים וזה מדהים איך היא עם הגישה האופטימית שלה עוזרת לאחרים. מבחינתי זה מדהים לראות איך המודעות עולה ואיתה הביטחון העצמי של חולים בסרטן. שירי פרסמה את הקרחת שלה וסיפרה איך עד עכשיו היה מביך אותה ומציק לה להסתובב ברחוב עם הקרחת. אחר כך ראיתי שבתגובות לפוסט שלה עוד חולה אחרת שפרסמה גם היא תמונה שלה עם הקרחת".
למה בעצם שירי הסכימה להשתתף בפרוייקט שלך?
"ביליתי איתה יום שלם והיא אמרה שמאז המחלה נוחתות עליה הזדמנויות לעשות דברים שבחיים לא יצא לה לפני המחלה. היא סיפרה שכשראתה את ההודעה ממני, היא הרגישה שזאת הזדמנות שהיא רוצה לחוות. היא אומרת שמאז המחלה היא השתנתה, שהיא רואה עכשיו דברים בצורה אחרת".
למה בעצם לא בחרת כנושא לפרויקט משהו יותר פשוט, פחות טעון ומורכב?
"לא רציתי משהו פשוט יותר. גם כי לתערוכה שבה נציג את הפרוייקטים שלנו מגיעים אנשים מכל העיר וגם כי רציתי לחשוף את מה שאני מרגישה. רציתי לבוא מהמקום הכי פרטי שלי ולהראות אותו. כן, גם רציתי לאתגר את עצמי. יש הרבה עבודות במגמה שעוסקות בנושאים שגרתיים יותר, אבל אני רציתי לעשות משהו מיוחד. האמת, לא חשבתי שזה ייצא ככה".
איך אבא שלך קיבל את העיסוק בנושא הזה?
"אבא שלי מאוד התרגש. הוא אמר שהוא חושב שסבתא שלי, אימא שלו, הייתה גאה בי. המוות של הוריו היה מאוד טרגי עבורו ותמיד היה חשוב לי להעביר לנו את זה. גם כל המשפחה המורחבת שלי התרגשו נורא. הדוד שלי ממיאמי רצה לפתוח לי אתר שחולי סרטן יוכלו לשתף שם את התמונות שלהם".
האחים למשפחת לוי
יבול העבודות של תלמידי מגמת האומנות בתיכון מו"ר, הוליד השנה עוד פרויקט מעניין שגם הוא הגיע מהבית, הפעם של מור לוי, תלמידת כיתת י"ב.
"אנחנו משפחה עם שישה אחים חורגים. יש לי שני אחים גדולים מאבא אחר, אחות אחת מאימא אחרת ושני אחים ביולוגיים לגמרי. עברנו הרבה דברים במשפחה ואני מתמקדת בפרויקט שלי ביחסים בין אחים חורגים. תמיד אנשים חושבים שזה שונה מאחים רגילים, אבל זה לא ככה".
מלבד הרקע המשפחתי שהביא עימו את הנושא לפרויקט, גם הרעיון לתוכן עצמו הגיע מהבית של מור לוי. "אצלנו במשפחה בבר או בת המצווה, יש להורים שלי מנהג כזה שהם מראיינים את האח/ות, שואלים כל מיני שאלות ומכניסים את זה למצגת. אחת השאלות היא תמיד "עם איזה בעל חיים אתה הכי מזדהה?". כל אחד מאיתנו בחר בתורו חיה ואת זה הכנסתי לתוך פאזל שאני יוצרת עכשיו ועוד לא סיימתי את כל החלקים שלו. יהיו בפאזל שישה חלקים, שישה אחים ושש חיות שונות. אני מנסה להעביר ככה את יחסי הגומלין בין החיות שהן כמו היחסים בין האחים החורגים. כמו מערכת יחסי הגומלין בין החלקים השונים בטבע, תוציא חלק אחד והכל יקרוס. אז ככה גם ביחסים במשפחה עם אחים חורגים, אי אפשר להוציא אח אחד מהמשוואה".
אילו תגובות את מקבלת על הסיפור המשפחתי שלך?
"הרבה אנשים שואלים אותי אם יש בינינו קשר טוב, אם כולנו גרים באותו בית ומבקשים שאסביר להם מה בדיוק הסיפור המשפחתי שלנו. אני מנסה להעביר להם שאנחנו אחים לכל דבר. כמו בטבע, שיש הדדיות, תחרותיות ועוד המון דברים. בסופו של דבר, בדיוק כמו בטבע, אי אפשר להתקיים בלי אחד החלקים. אז ככה גם אנחנו לא יכולים אחד בלי השני. זה נושא שמאוד קרוב אלי, שמגדיר אותי. אני מנסה להראות שזה לא דבר כל כך חריג. זאת המשפחה שלי".
צילום אינגריד מולר