כשהכדור אינו עגול
ביבס חינוך 2.8.18
כשהכדור אינו עגול

כשהכדור אינו עגול

אחרי חמש שנים בפארקור (וגם בגלל פציעה כאן בעיר), אוהד שמואלי החליט שזה משעמם מדי. הוא החליט לשחק פוטבול ולהתאמן ואט אט הפך מצופה פאסיבי לשחקן פעיל. עכשיו הצעיר מניל"י כבר חבר בנבחרת ישראל

בפארקור, ספורט המבוסס על תרגול מכשולים של הקומנדו הצרפתי, המטרה היא להגיע מנקודה א' לנקודה ב' במינימום זמן. העוסקים בו, בין השאר, קופצים מעל מכשולים עירוניים כגון גדרות, מעקות וגגות של בניינים. אוהד שמואלי מניל"י, היום בן 19 וחצי, החליט אחרי חמש שנים בענף שזה כבר נהיה משעמם ושאולי הגיע הזמן למשהו רגוע יותר. למשל, פוטבול.

יש ענף כזה, מסתבר. כלומר, בישראל. גם אוהד הופתע לגלות. אחרי שנתקל במקרה בקבוצת הפייסבוק של שחקני ליגת הפוטבול הישראלית הוא עשה "לייק" ונשאב לעולם חדש של קפיצות. קפיצות מעל אנשים. חלקם אכן מזכירים בניינים.

ההורים בטח לא מבסוטים...

"ההורים שלי, מסכנים, לא מבסוטים כבר מגיל ארבע עשרה. אבל זה מה שאני אוהב, את הסיכון, את האדרנלין. הם באים למשחקים, לא מכירים את החוקים, אבל מעודדים ותומכים".

והחברים מהבית?

"בשוק שאני תמיד מוצא את הספורט הפחות מוכר".

מאוהד לחבר נבחרת

עד לפני שנתיים אוהד הכיר פוטבול בעיקר מהטלווויזיה. שנה אחת בארצות הברית, אי אז בכיתה החמישית, הספיקה לו כדי להתמכר לכדור האליפטי. בימי ראשון וחמישי בלילה הוא היה יושב מול ה-NFL ומעודד את אריזונה קרדינלס. היום? היום הוא חבר מן המניין בסגל נבחרת ישראל בפוטבול. חובה להתעכב על זה, כי זה באמת לא טריוויאלי. להפוך מאוהד לשחקן נבחרת. בתוך שנתיים. טוב, לא בדיוק שנתיים. קצת פחות.

בלי ניסיון קודם, רק מצפייה אינטנסיבית בטלווויזיה, אבל עם כל הניסיון של הפארקור, אוהד הלך על זה. הוא כיתת רגליים לאימונים של שלוש קבוצות שונות בליגה הישראלית בפוטבול, דחה שתי תל אביביות שחשקו בשירותיו ובחר בקבוצה ממזכרת בתיה, בימים שעוד נקראה רחובות. היכולות שפיתח בעיסוקו קודם, להגיע מנקודה א' לנקודה ב' במהירות ולקפוץ לגובה ולרוחק, התאימו בשלמות לדרישות משחקן בתפקידים כגון רסיבר וראנינג בק, תופס ורץ. הוא צד כדור ועיניים במהירות. כולל את אלו של מאמני הנבחרת.

ראן אוהד, ראן!

"משהו כזה. אני מאמין שלקחו אותי בזכות הפוטנציאל. היה יום גיבוש וגיוס לקראת נסיעה מתוכננת לשני משחקים באיטליה בספטמבר, קמפיין 2016. הגעתי להיבחן לתפקיד רץ אחורי. חצי מהזמן התרכזנו בפוטבול וחצי כמו גיבוש צבאי. בדקו, למשל, אחרי שלושים ספרינטים, מה קורה לספרינט שלך. עשיתי המון גיבושים שנה קודם לכן, הכנה לצבא, באתי בכושר והרגשתי שהלך לי ממש טוב. אחרי חודש קיבלתי זימון באימייל. זאת הייתה שמחה גדולה".

התחלת מאפס?

"התחלתי מקרוב לאפס. ידעתי את החוקים, גם לא את כולם. זה אני חושב המשחק עם הכי הרבה חוקים שיש. זה השחמט של הספורט. לשמחתי יש בענף הזה בארץ אנשים שיודעים לקחת חבר'ה בלי ניסיון וללמד אותם".

יש עוד לאן להתקדם בענף הזה?

"החלום שלי זה לשחק בקולג' בארה"ב. זה נדיר נורא. נדמה לי שרק אחד עשה משהו כזה עד היום. צריך הרבה ניסיון שחסר לי. צריך להכין קלטת יפה של מהלכים מהמשחקים ולשלוח בתקווה שזה ירשים שם מישהו. זה חלום מאד רחוק, אבל הוא כן יושב לי בראש ואני כן מרשה לעצמי לחלום אותו".

גם הרסיבר וגם הראנינג בק הם שניים שדי חשופים לפגיעות.

"כן, כבר חטפתי כמה זעזועי מוח טובים. לומדים להתחמק".

אין שום פחד?

"בפארקור שברתי כתף. את עצם הבריח. ארבעה חודשים לא יכלתי לעשות כלום. זה היה בתחרות במודיעין, במסגרת אירועי תרבות רחוב. עשיתי סלטה וחצי על קיר ונפלתי לא טוב. לשבור משהו זה יותר מפחיד אותי. לא בגלל הכאב, לשבת בבית, חודשים, בלי יכולת לעשות, זה מפחיד".

ובמודיעין? יבש

לא בטוח שאוהד באמת מכור לאדרנלין. יש סיכוי קלוש שהוא פשוט נמשך מכוח מיסטי לענפי ספורט שמתחילים באות פ'. חוץ מהפארקור והפוטבול הוא גם עושה פאוורליפטינג. כלומר הרמות כוח. מדובר בתחום תחרותי של הרמת משקולות שאין לו קשר לגרסה האולימפית המוכרת. בפאוורליפטינג יש שלושה מצבים: סקווט, לחיצת חזה ודדליפט, כאשר ניתן להתחרות בהם בנפרד או ביחד במסגרות של קרב שתיים או קרב שלוש.

ובפוטבול? בגובה של 1.78 ס"מ אין לו את המימדים הנדרשים כדי לעמוד בהגנה. בעיקר בגלל משקל (נמוך מדי). אבל הוא כן נדרש למסה מינימלית כדי לשרוד את ניסיונותיהם של הללו לעצור אותו בכל מחיר.

"התחלתי חדר כושר בגיל 15 בערך. לפני שנתיים הצטרפתי לקבוצת עירוני א' בפאוורליפטינג. אני מתחרה בלחיצת חזה בלבד, לחיצה אחת במשקל הכי גבוה שאני מסוגל. חודש הבא אליפות ישראל, אנחנו מתאמנים לזה הרבה זמן.  לקחתי מקום ראשון פעם קודמת, גם בקטגוריה שלי וגם באבסולוטי. כמו הפארקור, זה עוזר לי כמובן לפוטבול".

אני חייב להבין, איך משתעממים מפארקור?

"חמש שנים עשיתי פארקור, זה הרבה זמן. קבוצת הפארקור שהתאמנתי איתה במודיעין התפרקה והתאמנתי לבד שנה. בכלל, זה ספורט די בודד".

והחבר'ה לא דוחקים בך לחזור?

"הייתי משתתף במפגשים של הקהילה. עוד לפני הימים של התחרויות. נשארו לי הרבה חברים מאותה תקופה, כשהם שואלים אותי איפה אני, אני אומר להם בפוטבול, בואו".

איך מתקדמת העונה עם מזכרת בתיה?

"נשארו שני מחזורים לסיום העונה. משחק אחרון ניצחנו את מכבי פתח תקווה. אנחנו מקום שישי מתוך עשר, קבוצת אמצע טבלה. בדרך כלל יש אמריקאים בקבוצות. מכירים פוטבול מהבית, מתאמנים מגיל קטן. אצלנו אין אף אחד כזה, כולם גדלו כאן בלי מסורת של פוטבול. רק המאמן שלנו אמריקאי. הגיע השנה ועשה עבודה אדירה. הכניס תרגילים חדשים. הוא מתכוון לחזור בקרוב, לנסות לאמן בקולגים ואני מקווה מאד שיצליח לו".

יש פוטבול במודיעין?

"נכון להיום במודיעין אין כלום. יש קבוצה חמודה של ילדים שמתאמנת בימי שישי בפארק הדגים. כולם בגיל 14 ככה. הלכתי לבקר כמה פעמים. אני מקווה שהם יהיו דור העתיד ושיבואו לשחק בליגה כשיגדלו".

בתמונה: קבלו אותו (מס' 81) בדרך לטאצ'דאון (צילום פרטי)

יאיר דנון