(new)ויקטורי
סקווש להמונים

סקווש להמונים

מישהו חייב לעשות מעשה! סקווש זה לא שם של משחק. כלומר, זה שם של משחק, אבל שם לא משהו. מסופר (אנציקלופדיית 'וואיינט') שמקור שמו של משחק ה'סקווש' בצליל שמשמיע הכדור כשהוא נחבט בקיר. מעבר לעובדה שלכו תסבירו את זה לחירש, על פי ההיגיון הזה לכדורסל אפשר לקרוא 'ווש', לטניס אפשר לקרוא 'טלאק', לקפיצה למים  'ספלאש' ולכדורגל - "השופט בן זונה", על פי הצליל שמשמיעים הצופים, לא משנה מי בועט. בסוף תתחיל האולימפיאדה וכולנו נדבר כמו סינים. אלה החליטו הרי שטניס שולחן ייקרא 'פינג-פונג' והעלו פרדוקס שטובי המוחות עדיין מנסים לפצח. אפילו זנון היה משתגע, כיצד ייתכן שמטקה אחת עושה צליל 'פינג' ואילו מטקה אחרת, זהה לחלוטין, משמיעה צליל 'פונג'? זה לא הגיוני מבחינה פיזיקלית. היה אפשר לצפות שלכל היותר ייקרא המשחק 'פינג פינג', או 'פונג פונג', אבל לא כך הדבר.

270 קמ"ש, מינימום

בשורה התחתונה, להוציא את השם, סקווש הוא באמת משחק נהדר. שני שחקנים וכדור קופצים בתוך חדר, במה שנראה מבחוץ כאילו הם רוקדים פוגו. חדי העין יבחינו שכל תנועה מתוזמנת היטב, דבר אינו שרירותי, מיצמצת-פיספסת, מהלך מדהים. פתאום מבינים שסקווש זה לא פוגו, אם כבר, 'פאסט פורוורד' טנגו.

"אני בדרך כלל משווה סקווש לטניס", רון לוי מסבר את האוזן, "אבל אם הגשה בטניס מגיעה למאתיים קמ"ש, בסקווש כל חבטה מינימום מאתיים שבעים. זה משחק אינטנסיבי יותר, על מגרש קטן יותר. מהירות היא שם המשחק - מהירות מחשבה, מהירות תגובה, מהירות ביצוע".

ככה זה, בעולם שלנו, כשמסתכלים על שני אנשים שחובטים בכדור, אפילו כשמדובר באבי בר כרס ואלי שעיר החזה משחקים מטקות על החוף, הם נראים לכולם כמו פדרר ונדאל. בעולם אחר, טניס זה סקווש לצבים ואבי ואלי חולמים להיות ג'ונתן פאוור וראמי אשור.

ואולי לא צריך לקפוץ לחור תולעת, אפשר פשוט להחתים דרכון. אם בישראל יש 150 מגרשי סקווש, כשמעגלים למעלה, באנגליה יש יותר מעשר-אלף, ובלי ששמנו לב, גם השכנה הפכה לאימפריה. “מובארק היה פריק של סקווש, ומצרים זאת לא דמוקרטיה. הוא פמפם כסף והתוצאות הן שכבר מעל עשור מצרים היא המדינה המובילה בענף. יש להם אלוף עולם, סגן אלוף עולם, בעשירייה המובילה יש ארבעה מצרים, בעשירייה השנייה עוד חמישה", רון לוי מדבק בהתלהבותו. "הייתי בקהיר, עשרים ושמונה מגרשים, פה בישראל, הכי הרבה זה ברעננה והרצליה, שמונה. שם? מאות ילדים, אלפי צופים, מגרשים מפוצצים".

יש ערימה של כוכבי סקווש ברעות

"אבל מי זה רון לוי?", אתם שואלים, ובכן, במצרים כנראה ילדים היו סוחרים במדבקה שלו באלבום 'סופר- סקווש'. כאן צריך להסביר. בגיל 6 הוא התגלגל בעקבות אביו למועדון סקווש ברעננה ונדבק בחיידק (“אבא שלי היה ספורטאי, שיאן חזה באנגליה של שנות השישים, אהב מאד גם סקווש"). בגיל 10 הוא כבר היה אלוף ישראל עד גיל 12. בגיל 16- סגן אלוף אירופה לנוער. אלוף ישראל לבוגרים 2004-2006, אלוף המכבייה לבוגרים 2005. רדף אחרי החלום במדינה שבה חלום כמו שלו לא זוכה להתייחסות. הוא הפך למקצוען (“היה לי ספונסר. מימון פרטי") ובשיאו דורג 118 בעולם, כולל ניצחונות על מדורגים בטופ 80. לפני 11 שנים הקים את מועדון הסקווש ברעות ביחד עם אלוף נוסף, תומר נוח, תוך שיתוף פעולה עם האיגוד הארצי, ועכשיו, כשהג'וק התחרותי כבר שבע, יש לו די זמן להגשים חלום נוסף - לאמן, לבנות, להצמיח, לגדל את הדור הבא באקלים הספורטיבי הבעייתי. כמה בעייתי? לפני ארבעה חודשים נבחרת ישראל זכתה באליפות אירופה דרג 2 ועלתה בחזרה לדרג הראשון, כעת היא אחת משמונה הנבחרות הטובות באירופה. מישהו שמע? רוסיה נפלה שדודה בחצי הגמר, נורבגיה הוכתה 0:4 בגמר ובעיתון מתלוננים על הכדורגל, הכדורסל והטניס, ומספרים לכולם שאין ספורט בישראל. רון, אגב, שיחק ארבעה משחקים וניצח בכולם. גאווה מקומית. כשמיטש גולדהאר, הבעלים של 'מכבי' וחובב מחבטים לא קטן, הזמין לארץ את ידידו הקנדי, אגדת הסקווש ג'ונתן פאוור (אלוף העולם 10 שנים, עד 2009), מי שנבחר לשחק מולו במשחק הראווה היה לא אחר מרון בכבודו ובעצמו, שמסכם בחיוך: “זכיתי. היה ערב מרגש, לא כל יום מגיע לכאן מישהו בקליבר כזה. הוא ניצח בקושי. הובלתי והוא הפך את התוצאה. בכל זאת, אין מה לעשות, זה ג'ונתן פאוור".

לראשונה - ליגה מבוססת רמה

אבל עזבו את רון לוי, הוא כבר חדשות של אתמול. אפילו הוא מודה, ומשחק ראווה בין פנסיונרים זו רק חותמת הגומי. באקדמיה לסקווש הוא כבר מכשיר את הספורטאים שיום אחד יירשו ממנו את המחבט ובכל מה שקשור לנעליים, הם צפויים להזמין מידה גדולה יותר. ירדן אהרונסון, רק בן 15 וצופים לו גדולות ונצורות (“שחקן הנוער המוביל באקדמיה ומודל לחיקוי לשאר הצעירים”) - סגן אלוף ישראל לנוער בשנתיים האחרונות וחבר נבחרת ישראל לנוער. רוני קסטן היא סגנית אלופת הארץ לנוער 2011, חיילת וספורטאית מצטיינת, חברת נבחרת ישראל הבוגרת. שקד והדר קירש, שני אחים בני 14, נמנים על סגל נבחרת ישראל לנוער בשנתיים האחרונות. שון יונה, סגן אלוף ישראל עד גיל 13 בשנת 2011 (“שון הוא דור העתיד שלנו. שחקן מוכשר, חרוץ ונחוש להצליח"). בסך הכל פעילים במועדון כ-35 שחקנים, ילדים ונערים, במסגרות אימונים קבוצתיות ואישיות. השנה, לראשונה, מקים רון לוי ליגה מקומית המבוססת על רמה, בניגוד לחלוקה המקובלת על פי גילאים, החל ממתחילים ועד למתקדמים. בליגה צפויים לקחת חלק שחקנים מירושלים, ראשון לציון, אשדוד וכמובן מודיעין.

להיחשף ולהידבק

"כרגע יש בערך שבעת אלפים שחקנים פעילים ובסביבות חמש מאות שחקנים תחרותיים, עשירית בערך משוק הטניס, למשל. אני רוצה לחשוף אנשים למשחק המדהים הזה. דווקא יש התעוררות עכשיו, לפני שנה הקימו איגוד מקצועי שאחראי על קיום תחרויות, מרגישים תכונה ופעילות בנוער, ואנשים טובים עושים עבודה אדירה בקידום הענף. אולי אין הרבה כסף, אבל מצד שני אין שחיתות, הכל נקי, לכולם חשוב, כולם פועלים למען מטרה משותפת. כמו שאמרתי - לחשוף, מי שנחשף, נדבק בחיידק. ככה קרה לי".

למי זה מתאים?

"סקווש זה משחק שגם מתחילים יכולים ליהנות ממנו. אפשר לשחק בכל מצב, אין מגבלות של מזג אוויר או תנאי חוץ, אפשר לשחק ולהתאמן לבד או במסגרת קבוצתית. זה ספורט שמסייע לגמישות, משפר את הקואורדינציה ומאתגר את המוח, הצורך לחשוב ולעשות דברים מהר, להחליט, להגיב, מצריך מיומנויות של עיבוד נתונים וביצוע תחת לחץ, ולא רק גופני. אני רואה הרבה טייסים שמשחקים סקווש וזה כנראה החיבור הזה, האתגר הגופני והמחשבתי".

אולי בגלל המהירות הזאת סקווש נשמע כמו עסק מסוכן.

"בכדורגל נפצעים יותר. שני אנשים עם מחבטים, על שטח קטן, על פניו זה נשמע אולי מסוכן, אבל בניגוד לענפי ספורט אחרים, המטרה היא לא לחתור למגע, אלא להיפך. היום עד גיל 19 משחקים עם משקפי מגן, פגיעה של כדור בעין הייתה יכולה להיות עניין מפחיד, אבל כבר אין סכנה כזאת, אם הכדור פוגע בגוף, זה באמת לא נורא. מניסיון, מדובר במשחק ג'נטלמני, והסכנה הכי גדולה היא למתוח שריר כי לא עושים חימום כמו שצריך".

בוא נחזור למצרים, עכשיו עם הבלגן מסביב.

"ראמי אשור, בן 24, עילוי, הוא כרגע השחקן הכי טוב בסבב. הישאם אשור, אח שלו, בן גילי, 12 בעולם, אחד שכיף לראות אותו משחק, היה אמור להגיע לכאן. דיברנו שנעשה פה מחנה אימונים ואז התחיל האביב הערבי. הוא אמר לי 'אם אני בא לישראל, אין לי לאן לחזור'. הבנתי אותו. האחווה בינינו היא מעבר ללאום ולפוליטיקה, גם אם לפעמים היא מכתיבה לנו את המציאות. היה לי מאמן פקיסטני מוסלמי, יש לי חברים מצריים. הפוליטיקה אולי מפרידה אותנו פיזית נקודתית, אבל בנפש הסקווש מחבר בינינו ואין לזה זמן ומקום. כשאנחנו נפגשים בחו"ל אנחנו צוחקים על הכל".

בצילום לוי (במרכז) וצמרת המועדון. "רוצה לחשוף אנשים למשחק המדהים" (צילום ארכיון)

(new)שלומי תבלינים 18.5.20