דיור מוגן
סיירת אגוז

סיירת אגוז

שנתיים עברו מאז מותו של חן אגוז בן ה-21, תושב מודיעין שכבר בגילו הצעיר הפך ללא פחות מאגדה בקרב קהילת האופנוענים בישראל הודות ליכולות המדהימות שרכש לעצמו כפעלולן. למרבה האירוניה, את מותו מצא חן לא במהלך אחד מהפעלולים המסוכנים שביצע, אלא דווקא בתאונה סתמית ומיותרת.

מאז מותו עסוקים בני משפחתו וחבריו בהנצחת האופנוען הצעיר, בין השאר בעמוד הפייסבוק לזכרו אחריו עוקבים למעלה מ-18 אלף גולשים. כעת חנכו בני המשפחה את המצפה על שמו. בדיוק בגבעה הסמוכה למודיעין שהפכה למקום האהוב עליו.

רק עם אופנוע

חן נולד בלוד ועבר עם משפחתו למודיעין בגיל צעיר. הוא נולד עם מספר רב של מומים בלב וכבר בגיל 9 חודשים הובל לחדר הניתוחים. אסף אגוז, אחיו הגדול של חן, מספר: הוא נולד עם שבעה מומים בלב ואחרי הניתוח היה מורדם למשך שלושה ימים. הרופאים כבר אמרו לנו להיפרד ממנו, אבל קרה נס והוא התעורר".

חן למד בבית הספר היסודי "רמון" במודיעין, המשיך לחטיבת הביניים בעירוני ג' ולתיכון ברנקו וייס. לצבא לא התגייס, לאחר שנדחה בשל הניתוח שעבר כתינוק. "הוא יכל להתנדב", מספר אסף, "אבל הוא לא הסכים. מבחינתו זה היה או לעשות צבא עד הסוף או בכלל לא. ניסיתי לשכנע אותו להתנדב, אבל הוא לא הסכים. בדיעבד, אולי הכל יכל להיות אחרת. אולי הוא היה מתגייס והאהבה לאופנועים לא הייתה מתפתחת ככה ומתגברת עם השנים".

בחיידק המוטורי נדבק חן כבר בגיל צעיר. זה התחיל עם טרקטורון ומיד בגיל 16, בו יכל להוציא רישיון דו גלגלי, הוא פצח במסע שכנועים אצל הוריו עד שאלו נכנעו. "הוא התחיל עם טוסטוס 50 סמ"ק, אח"כ רצה אופנוע גדול יותר והחליף ל-125 סמ"ק וככה הלאה עד שביום שנהרג הוא עבר את הטסט וקיבל רישיון לאופנוע כבד בלי הגבלת נפח מנוע. כבר היה לו בבית אופנוע חדש שחיכה לו, אחרי שהגיע בקונטיינר. הוא הספיק לקרוע את הניילונים ולעשות סיבוב קטן".

הלוחש לאופנועים

קרובת משפחה תיארה כך את התאונה בה מצא חן את מותו: "חן הגיע ל"פס" כשהוא רכוב על קטנוע שקיבל מהעבודה. הוא חיכה ליום ראשון, כדי לקבל את הרישיון המוגדל ולרכב על האופנוע החדש שקנה וחיכה לו בבית עוד בניילונים. כשחן הגיע לפס הגיע נער שרכב על אופנוע בנפח קטן מאוד 125 סמ״ק וביקש מחן לבדוק לו משהו באופנוע ולעשות פעלול שהוא לא היה מסוגל. חן שאהב תמיד לעזור, בא לצאת לסיבוב על האופנוע כשלפתע ממולו הגיח רוכב אופנוע כבד שנסע במהירות מטורפת של 200 קמ״ש ויותר, הרוכב השני החל לאבד שליטה על האופנוע . החברים שצפו במתרחש צרחו לחן שיזהר... חן קלט באיחור את האופנוע שבא מולו, הוא ניסה לברוח הצידה לצד שמאל, כשבמקביל האופנוע שבא ממולו ברח לאותו כיוון שחן ניסה לברוח... לצערנו, לא נותר לחן סיכוי והאופנוע הכבד נכנס בו בעוצמה רבה מאוד. לאחר ניסיונות החייאה, כוחות ההצלה שהגיעו נאלצו לקבוע את מותם של חן ושל שלומי שנכנס בו". 
 
רק לאחר מותו של חן, גילו בני המשפחה עד כמה היה ידוע חן בקרב קהילת האופנוענים בארץ: "לא ידענו על זה בכלל, רק אחרי המוות זה התפוצץ לנו בפנים. באנו ללוויה ונחרדנו. היו שם 1,500 אופנוענים. שאלנו את עצמנו אם זאת ההלוויה של חן? מה קורה פה? אני זוכר שהכניסה לבית העלמין נחסמה כבר מתחנת הדלק ואנשים החנו לצד הדרך. חשבנו שאולי יש פה לוויה של איזה VIP. לא הבנו מי אלה האנשים האלה ומאיפה הגיעו".

עם הזמן שחלף גילו גם בני המשפחה לתדהמתם כי בן הזקונים של המשפחה היה פעלולן נערץ אחריו עקבו אנשים רבים מישראל ומהעולם, בין השאר הודות לסרטוני הפעלולים שביצע והיה מעלה ליו-טיוב. "אנחנו מפעילים את עמוד הפייסבוק לזכרו של חן ומגלים אנשים שהעריצו אותו מכל מיני מקומות בעולם. חבר'ה מברזיל ומטוניס. יש מישהו מברזיל שכל הפייסבוק שלו זה קטעים של חן. הוא אומר שחן היה מקור השראה בשבילו ובשביל חבר'ה צעירים בברזיל. הם היו רואים את הסרטונים שלו ומאז התאונה הם עדיין ממשיכים איתו. אני יכול להבין את ההערצה שלהם. שנתיים עברו והם לא מרפים. עשינו רכיבה לזכרו למצדה, שאני הובלתי, והיו שם מאות רוכבים עם חולצות עם התמונה של חן. זה נגע באופן אישי בהרבה מאוד אנשים". 
 
 
ילד חסר פחד

את מקור האומץ, או חוסר הפחד של חן על האופנוע, תולה אסף דווקא באותם ימים בהם היה בן תשעה חודשים: "הוא חזר משם עם לב שאין דברים כאלה. אמיץ וחסר פחד. תמיד אמרנו שרק בזכות הניתוח הוא קיבל כל מיני תכונות הזויות. תמיד שמרנו עליו ופחדנו שלא יתאמץ מדי, אבל הוא בכלל לא ראה בעיניים. לא לכל אחד יש את הביצים לעשות פעלולים כאלה, להרים גלגל קדימה וגלגל אחורה. כבר תור ילד קטן במגלשות מים, כשילדים בגילו פחדו, לו זה לא הזיז. הוא היה ילד שובב, שאומר את מה שהוא רוצה וגם דופק על השולחן אם צריך".

"בתור ילד ונער, חברתית היה לו מחסום, קושי להתחבר ופה אני הייתי בתמונה כמו אבא משני. אני הייתי זה שמחבק ומסביר ומדבר איתו. הייתי ממש מטפל בו. היו לו קשיים לימודיים, הוא לא היה ילד שיושב וכותב והאופנוע היה המקום שלו".

גבעה מספר 6

מקור הרעיון להקים את המצפה על שמו חן בגבעה שכה אהב, התחיל כבר בשנת 2004 כאשר משפחת אגוז עברה למודיעין. "במהלך הטיולים שלי גיליתי את הגבעה הזאת. חן ואני היינו מטיילים הרבה יחד ביער ובגבעות וממש היינו ממספרים את הגבעות. זאת הייתה גבעה מספר 6. היינו מגיעים לשם כל שבועיים, עושים מדורה ומדברים על הקשיים של חן להשתלב בעיר ובבית הספר. עשר שנים אחר כך הבנתי שזה המקום שצריך להיקרא על שמו של חן. יש לו הרבה תמונות משם, הוא היה מגיע לגבעה עם החברות שלו וזה המקום שהוא הכי אהב".

לאחר שעלה הרעיון יצאו בני המשפחה לתהליך, פנו לקבל אישורים מקרן קיימת לישראל ורשות העתיקות ולבסוף הפרויקט יצא לדרך ונחנך לא מזמן. המצפה נמצא באזור שבין הפארק הטכנולוגי וישפרו סנטר וניתן למצוא אותו בעזרת אפליקצית waze.

מאז מותו של חן ועד היום עדיין מנסים במשפחת אגוז להבין איך ממשיכים הלאה מכאן: "איך מתאוששים? אין הרבה ברירה. במבט לאחור אני אומר שאם זה היה הפוך, חן לא היה עוצר לרגע. הוא היה חי לפי המוטו: כל עוד אתה פה – תבעט. קשה לנו, אבל לי יש ילדים ואת אחותי וההורים. אבא משתדל להיות חזק, אימא יותר חלשה ורק עכשיו מתחילים לראות ניצנים של סימני התאוששות. אנחנו לא מוותרים לה וכל הזמן דוחפים אותה.

גם ההתעסקות עם ההנצחה של חן נותנת לי המון כוח. אני אדם של עשייה, שלא יכול לשבת, ואני מנציח אותו כמו שהוא היה. זה נותן לי תחושה שהוא פה. שנתיים לא עצרתי לרגע להתעסק בעצמי, התעסקתי רק עם להחזיק את ההורים ואת אחותי, שלא יקרוס כלום. אני יודע שזה מחכה לי בפינה, יש כבר ניצנים לזה. מה שקורה לי בלב אי אפשר לכבות, אתה לא יכול לעבוד על עצמך. זה תופס אותי מתישהו ומזכיר לך שזה קרה. אנחנו מנסים לחייך בכוח, אבל הכל זה מסיכות. כל העולם הפך למסיכה אחת גדולה".


חבריו ספדו לו

שרון גולדר

" חן, כשמך, כך היית. מלא בחן
מי שהכיר אותך יודע כמה אהבת את האופנוע שלך. מי שהכיר אותך יודע על כשרון הרכיבה שלך, ומי שלא הכיר אותך, שמע עליך
חן אגוז - שמך הלך לפניך. רוב האנשים מכירים את ״חן אגוז הפעלולן״, הבחור הצעיר שהביא לארצנו הדלה דברים שראינו רק בטלוויזיה,  אבל אני מכירה גם את חן אגוז האדם הלב הענק, הילד השטותניק, החבר הנאמן, איש סוד, רגיש, תומך, מצחיק, מפרגן והרשימה עוד ארוכה... 

אז איך קוברים ילד שמח, חייכני, מלא באהבה לחיים ולסובבים אותו? איך קוברים ילד כשרוני שחלק את הידע והניסיון שלו עם כל אחד שרק ביקש לדעת?
איך קוברים...ילד

הבוקר מאות אנשים קמים למציאות קשה וכואבת. אבידה גדולה לענף הדו״ג, למשפחה ולחברים ״ילד פלא״ קראו לך, הם צדקו האופנוע היה חלק בלתי נפרד מגופך, בלתי נפרד מחייך ובלתי נפרד ממותך היית דמות בולטת ותישאר חרוט בליבנו לעד. אוהבים, מבכים וכואבים"

ישראל בן שימול, אופנוען מוכר בקהילה

"חן היה אדם מיוחד ומזן נדיר. זאת הפעם הראשונה שאני נתקל בכל כך הרבה תגובות מאנשים שלא הכירו אותו.. הוא נכנס להם ללב בצורה כל כך עמוקה וכואבת אחרי המוות שלו. חן היה האדם הכי צנוע שהכרתי, ללא אגו. המון פעמים החמיאו לו על תמונות וביצועים שלו, והוא היה מתבייש ומצטנע. בחו"ל הספורט המוטורי מוכר שנים וזוכה להכרה. מקצים לו מסלולים מסודרים ושם מתבצעים כל הפעלולים שחן היה עושה. חן בסך הכל עשה פעלול שבחו"ל הוא מותר ומוכר. זה כמו לקחת כדור ולראות מי בועט חזק יותר או קולע לסל טוב יותר..

לחן הייתה את המיומנות שאין להרבה רוכבים בארץ. הוא ידע לעשות את זה על הצד הטוב ביותר. חשוב לציין שבכל פעם שחן היה מגיע ל"פס" בו מתאספים כל חובבי האופנועים, הוא היה מגיע עם קסדה איכותית, מיגון מלא ומעבר למעיל העור היו לו מיגונים איכותיים שהיה שם מתחת למעיל. חן לא היה "רוכב קצה", כלומר הוא אף פעם לא השתולל בכביש ברמות קיצוניות ומטורפות והביא את עצמו למצב של סיכון יתר. הוא גם לא סיכן את חייהם של אחרים. חן נהג לרכב לבד כדי לא לסכן חיי אחרים, כי תמיד קיימת הסכנה שאתה יכול להחליק לאיזושהי פינה". 

בתמונה חן והאופנוע. היה פעלולן מקצועי. צילום יוסי גוזלן

יאיר דנון