אלופת העולם!
ביבס חינוך 2.8.18
אלופת העולם!

אלופת העולם!

תשכחו מכל מה שידעתם על ספורט, כולל מסי, קרי וג'וקוביץ'. ברגע שבו הכריזו על שי אלמוג ממודיעין - ש"חיידק טורף" חיסל לה את הברך בגיל שמונה – כזוכת המקום הראשון בפאראטריאתלון, כל החוקים השתנו. ואיזה כיף לפרגן לדליה קולדהם שהאמינה בה ודחפה אותה בשעות שכולכם עוד התהפכתם על הכרית

יש בעיה עם ספורט, שיש בו מקום ראשון, אבל אין בו מקום גבוה יותר. והרי במקרה של שי אלמוג, היא זכתה במקום הראשון, אבל מגיע לה מקום גבוה יותר. אולי זאת בכלל לא בעיה של הספורט, אלא מגבלה לשונית. אין כמו שי אלמוג כדי להוכיח שמגבלות זה שטויות, אולי היא גם תמצא פתרון למקום גבוה מהמקום הראשון.   

כששי אלמוג הייתה בת שמונה בלבד, "חיידק טורף" כילה סחוס בברכה השמאלית והותיר אותה מוגבלת בתנועה. משא כבד לשאת, על אחת כמה וכמה כשמדובר בילדה כל כך קטנה. היא ניסתה פיזיותרפיה, הידרותרפיה, הגבהות, מדרסים, ד"ר הו וד"ר שמו, אורתופדים, אורתודנטים, אורתודוקסים ומה לא. כשהיא הגיעה לדליה קולדהם, לא בטוח שמישהו עדיין האמין שזה יעזור. בטוח שאף אחד לא האמין ששנה לאחר מכן שי תסיים ראשונה בטריאתלון הנשים, בקטגוריה ספרינט פאראטריאתלון. לא רע בכלל עבור מתמודדת שרק רצתה לסיים את המסלול הסיזיפי בשלום.

"לא האמנתי שאוכל לרוץ עד לקו הסיום, הרבה זמן לא יכולתי לרוץ", שי מספרת. "עשיתי את זה. אמא שלי בכתה, אחותי הגדולה מאד התרגשה, גם היא לא האמינה. המשפחה שלי הכינה שלטים וחולצות וזה ריגש אותי נורא. זה היה הרגע המדהים ביותר בחיי".

* * * 

דליה קולדהם, מנהלת "הסטודיו של דליה", מודה שהיא התרגשה לא פחות. שי הגיעה אליה עם אבא שלה לפני פחות משנה, צולעת, מתקשה בהליכה: "ילדה, רגישה, יפה ושקטה. בכל יום שלישי, בשתיים בצהריים כמו שעון, נפגשנו מחוץ לשער בית הספר, בדרך לאימון בן שלוש שעות. שלוש השעות הכי כיפיות בשבוע שלי".

שי הייתה מקבלת שיעורי בית קטנים. הכלב מעולם לא אכל אותם. לבית הספר היא הגיעה בימי שלישי ההם על אופניים. דליה לקחה אותה לאימוני עליות, אימוני שטח, היא ראתה אותה מתחזקת. לא רק פיזית. רופא אמר לה שהיא לא צריכה לצאת לטיול שנתי. שי התעקשה. הדרך לטריאתלון עוברת בכמה תחנות לא צפויות. זה לא רק סיפור של ספורטאית פורצת גבולות, זה גם סיפור של מאמנת ששכנעה אותה לחלום שוב.

"אני מתנדבת כבר שנים רבות בקבוצת פאראטריאתלון, קבוצה של אנשים עם מוגבלויות. היה להם טקס פתיחת שנה. הבאתי את שי, אמרתי לה שאף אחד מבעלי המוגבלויות לכאורה הוא לא באמת מוגבל. 'כשתצאי משם תביני שמי שבאמת מוגבל הוא מי שבחוץ. תראי עיוורים שרצים, בחורה עם רגל אחת שוחה תריסר קילומטר במים פתוחים. אנשים שעושים את הבלתי אפשרי'. אחת הבנות שם, קטועת רגל, סיפרה על התהליך שהיא עברה, שהיא הייתה ילדה ביישנית אבל מאז שהיא עברה את הקטיעה, היא הפכה להיות מסמר הכיתה. זה פתח אותה. היא התחילה לעשות ספורט בגלל זה. הסיפור הזה נגע בשי. אחרי שנכנסנו לאוטו היא אמרה לי 'אני בדיוק יודעת איך היא הרגישה ומה היא מרגישה. אני גם יכולה'. באותו רגע ידעתי שנעבור את הטריאתלון בכיף".

* * *

גרסתה של שי, אגב, קצת שונה. דליה אולי ידעה שהן יעברו את הטריאתלון בכיף, אבל הטריאתלטית לעתיד העדיפה לנקוט בטקטיקת ההדחקה: "המליצו לי על דליה והלכתי על זה. רק רציתי לחזק את הרגל. לא חשבתי על טריאתלון, ממש לא, עד שהגענו לשלב באימונים שהיא הציעה לי את זה. בהתחלה לא רציתי, די נלחצתי. זאת פעם ראשונה שאני עושה דבר כזה. גם כשאמרתי 'כן' לא באמת הבנתי למה אני מסכימה, אז די המשכתי כרגיל, כאילו התעלמתי, עד שהגיע חודש לתחרות. ואני כזה, וואיי, כבר?! אמאל'ה!".

"ההורים שלה בכלל לא הבינו על מה אני מדברת, אם טריאתלון כותבים בט' או בת'", דליה משחזרת. "אבל הם התחילו להתגייס לעניין ככל שהתקרב המועד. לקחתי את אבא שלה לאימון בים, שיראה מה הולך לקרות, הוא ראה, התחיל להתרגש, למחרת הוא התקשר אלי ואמר לי שהוא הולך לקנות לה אופניים חדשים. ושאל איזה בגד היא צריכה. ההורים הבינו שיש כאן משהו. שהוא קצת מעבר לרגיל. הם לא האמינו שהיא תצעד, טריאתלון היה נראה להם לא הגיוני".

* * *

באירועים מן הסוג הזה, טריאתלון ראשון של מתמודדת ירוקה לחלוטין, אי אפשר כמובן בלי תקלה בלתי צפויה. תקלה בלתי צפויה זה עניין כל כך צפוי באירועים שכאלה, שזה כמעט פשע לקרוא לה "תקלה בלתי צפויה". שי, דליה והילה, מאמנת השחייה, בהתנדבות, יצאו בארבע בבוקר לדרך. ארבע בבוקר, על זאת בלבד מגיעה לכל המשתתפים מדלית זהב. אבל במתחם התברר שהגלים גבוהים עד כדי סכנה. המסלול השתנה, במקום לשחות מעין משולש בתוך הים, הספורטאיות נתבקשו לרוץ במים. דליה חששה שאם שי תרוץ בצורה הזאת, ספק רב אם יישאר בה כוח לרכב ולרוץ שוב בהמשך.

"נזכרתי שהייתה לנו בעיה דומה בקבוצה בה אני מתנדבת, ופתרנו את זה בכך שהספורטאית שחתה במקביל לחוף וכשהגלים סחפו אותה דחפנו אותה בחזרה למים. ביקשתי מניקול, מתנדבת נוספת, ומהילה, שיעזרו. ושי שחתה, ואנחנו דחפנו, והיא הצליחה להשלים את המסלול במים. יש ספורטאיות שעשו את הטריאתלון בשלשות. כלומר, כל אחת עשתה קטע. שי עשתה הכל. היא עלתה על האופניים, והיא רוכבת מדהימה. צעקנו סיסמאות כמו 'הכאב הוא רגעי, הניצחון הוא נצחי!' קראנו קריאות עידוד ברגעים קשים. היא סיימה את הקטע כמו ענקית. התחלתי לשים לב שהזמנים שלה ממש טובים, אבל אז עוד כל מה שעניין אותנו זה לסיים את זה. יצאנו לריצה, שניים וחצי קילומטרים, קיוויתי שנעשה את זה בצעידה מהירה. ראיתי שהיא מסוגלת, שהיא בסוג של אופוריה. החלטנו עשרה צעדים לדלג, עשרה צעדים לרוץ, עשרה צעדים לצעוד. שרנו 'ווי אר דה צ'מפיון', עשרה מטרים אחרונים היא נתנה ספרינט, אבא שלה צעק 'אני לא מאמין שהיא רצה, אני לא מאמין שהיא רצה!' והיא חצתה את קו הסיום. ההורים, וסבא וסבתא, כולם עם שלטים 'שי את האלופה שלנו', וכל המשפחה עם טישירטים. אלופה, אלופה".

* * *

ברגעים הללו, לאף אחד לא היה אכפת מהמקום הראשון, כמובן. או אפילו מהמקום השלישי, לצורך העניין. הרי שי נקבעה כאלופה על ידי משפחתה בזכות השתתפותה ודי היה בכך, לכל המעורבים בדבר. בצדק גמור. דליה אמנם הסתכלה על השעון והגיעה למסקנה ששי עשתה בהחלט תוצאה מצוינת, אבל היא שמרה את הסוד לעצמה.

"כשהגיע טקס הסיום קראו לקבוצת פאראטריאתלון והלכתי ביחד איתן. התחילו לומר על מקומות ראשון שני ושלישי של ספרינט וספרינט קצר", שי נזכרת. "כשהגיעו לספרינט קצר קראו בשם שלי ואמרו לי שאני מקום ראשון. לא היו לי מילים, עמדתי עם דליה על עמדת המקום הראשון וחייכתי כל הזמן".

דליה חוזרת לרגע המדהים: "הקריאו את כל הזוכים ופתאום אומרים 'ספרינט פאראטריאתלון, מקום ראשון שי אלמוג'. זה לגמרי הפתיע אותנו. היינו מאושרים שהיא סיימה, לא ידענו. חשדתי. ראיתי שהיא עשתה את זה בשעה ושתיים עשרה דקות ושזה באמת זמן טוב, אמרתי לאבא שלה 'תתמקם עם המצלמה, יש לי תחושה טובה. הזמינו גם אותי, המאמנת שלה, לעמוד איתה על הפודיום, לקבל את הפרס'. מאז אני עוד מעופפת. כמה נלחמתי על שי וכמה הייתי צריכה לשכנע את ההורים שיירתמו איתי. זה רק אומר שתמיד יש משהו לעשות. היא יודעת עכשיו שהיא יכולה, שאין לה באמת מגבלות. היא יכולה להתגבר על הכל".

* * *

שי כבר רוצה לעשות הכל עוד פעם והיא נושאת עיניים לתחרות הבאה, הדליאתלון. דליה חושבת אפילו רחוק יותר, והיא זורקת לאוויר את המילה פאראלימפיאדה. "שי היא ספורטאית לחיים. רמזו לי כבר, מה עם שי לאולימפיאדה הבאה. אני אספר לשי ולהורים, יחשבו שבכלל אני התחרפנתי. אבל אני לא שוללת את האפשרות ששי תשתתף. יש לה את זה, אני ראיתי אותה נלחמת בגלים, יש לה את הרוח".

שי גורסת שהיא עדיין לא מוכנה לדבר כזה. אבל אם ללמוד ממקרי העבר, מקסימום דליה תציע, שי תגיד כן, אבל לא באמת תבין שהיא אמרה כן, חודש לפני הפאראלימפיאדה ייפול לה האסימון, היא תיתקף פאניקה ובסוף היא תזכה בזהב.

"אני רוצה ששי תהיה מסוגלת ללכת למסיבה ולרקוד כל הערב, שהיא תגיע למקסימום שהיא יכולה. אני הוכחתי קודם כל לשי, ולהורים, שהרוח יכולה לנצח את הגוף. מגיל שמונה היא נלחמת, אני חושבת שההורים, כשהם הגיעו אלי, הם כאילו קצת התעייפו. מגיל שמונה מחפשים פיתרון. זה בתי חולים, רופאים, אורתופדים, פיזיו, כל הזמן מנסים, הם הגיעו אלי. אני חושבת שהם כבר לא הרשו לעצמם לקוות. הם הביאו לי מתנה כל כך יפה, שרשרת פנינים, אמרו שאני פנינה. איזה חמודים. זה כל כך מרגש. פנינה אמתית הם אמרו. הכל שווה את זה. לראות מה זה עשה לשי... כן. נורא מרגש".

בתמונה קולדהם ואלמוג. האמינה בה. צילום פרטי

יאיר דנון