ביבס 2.10.18
בשם האב

בשם האב

מאבק האבות נגד הנורמה המשפטית הנהוגה כיום בתחום הגירושין, מתנהל מזה מספר שנים ותופס תאוצה רבה בתקופה האחרונה. בין אם זה בקבוצת "א' זה אבא" המיליטנטית יותר או עמותת "הורות משותפת" בה הטונים רגועים יותר ופחות מתלהמים, המאבק קיים ואבות גרושים רבים החשים שנעשה להם עוול יצאו לקרב על שינוי המצב הקיים.

על שלושה דברים

בשבועות האחרונים מקיימים אנשי "הורים שווים", ביניהם גם נשים, מאהל מחאה מול הכנסת בירושלים. מאבק האבות נסוב סביב שלושה נושאים עיקריים: הראשון שבהם הוא המאבק המתמשך הגורר התנגדויות לרוב מבין המחנה הפמיניסטי, למען ביטול "חזקת הגיל הרך" הנהוגה כיום במערכת המשפט. חזקת הגיל הרך קובעת למעשה כי במקרה של זוג הורים המתגרשים כאשר ילדיהם מתחת לגיל 6, תקבל האם באופן אוטומטי את החזקה עליהם כמשמורנית עיקרית, בעוד האב ייאלץ להסתפק בהסדרי ראייה ולא יוכל לעמוד על זכותו למשמורת משותפת. נושא חזקת הגיל הרך רגיש בצורה מיוחדת כאמור, כאשר בין הטיעונים נגד נטען כי ה"טרנד" החדש של ניסיונות גברים לקבל משמורת משותפת נובע מרצונם בהפחתת תשלומי המזונות. מנגד טוענים הגברים, כי כל מבוקשם הוא לגדל את ילדיהם בצורה שיוויונית ומעורבת בחייהם בדיוק כמו האם. 

הנושא השני הוא עניין תשלומי המזונות. בישראל אין חוק רשמי בעניין, אולם נקבעה נורמה לפיה מינימום התשלום עבור כל ילד יעמוד סביב 1,300 שקל לחודש, לא כולל את השתתפות האב במחצית מהתשלומים עבור חוגים, מוסדות חינוך וטיפולים רפואיים. שתי ועדות הקימה ממשלת ישראל במהלך השנים, שמטרתן הייתה להסדיר את הנושא ולמנוע את המצב הרווח בו אבות גרושים נקלעים למצוקה כלכלית איומה. המספרים לא ידועים רשמית, אולם ברור כי מאות אם לא יותר מהאבות הגרושים נאלצים לחזור לגור אצל ההורים עקב תשלומי המזונות שאינם פרופורציונלים לשכרם. במדינות רבות באירופה נהוגה שיטה לחישוב תשלומי המזונות, המתבססת על נתוני השכר של שני ההורים בשקלול עם מספר הימים בהם הילדים שוהים אצל כל אחד מהם. לישראל השיטה הזאת טרם הגיעה למרות המלצות הוועדות, המלצות שלא יושמו בידי ממשלות ישראל לדורותיהן.

הנושא השלישי, ואולי המקומם מכולם, הוא עניין תלונות השווא. במדינת ישראל כיום קיים מצב לפיו גם אם התברר כי אישה העלילה תלונת שווא על בעלה/פרודה/גרושה, הרי שלא יינקטו צעדים משפטיים נגדה. מטרת החוק הזה הייתה למנוע מצב בו נשים הסובלות מאלימות יפחדו להתלונן, אולם בסופו של דבר נוצר מצב בו גברים רבים הנמצאים בסכסוכים קשים סביב הגירושים מוצאים את עצמם במעצר על לא עוול בכפם.

במודיעין קיימות כיום מאות משפחות שאחרי גירושים, אם לא יותר. במאהל המחאה, ובכלל בפעילות למען שינוי המצב הקיים, פעילים לא מעט מתושבי העיר.

חצי משכורת למזונות

ד' בן 55 ממודיעין הוא אב לשלושה ילדים. סיפור הגירושים שלו החל לפני שש שנים.  "היינו נשואים 15 שנים בלי בעיות מיוחדות. הפרש הגילאים בינינו היה מאוד גדול ובוקר אחד היא קמה ואמרה שאני כבר זקן מדי עבורה, שאני לא מרוויח מספיק ושהיא רוצה מישהו אחר. אני לא אדם קנאי. את רוצה להיפרד, תהיי בריאה. אני מאוד פמיניסטי מהבחינה הזאת. אנשים צריכים לחיות איך שהם רוצים. כשהתגרשנו אני הרווחתי 7,500 שקל והיא הרוויחה 15 אלף. במהלך השנים אני פחות התעסקתי בקריירה, היה לי חשוב יותר הבית והמשפחה ואני זה שגידלתי את הילדים וישבתי איתם לעשות שיעורים".

החלטנו על משמורת משותפת בה הילדים ישהו חצי מהזמן אצלי. עברתי להתגורר בבניין ממש לידם ואז פסקו לי מזונות של 3,500 שקל לחודש, כאשר בבית המשפט אף אחד לא מכחיש את פערי השכר בינינו. אמרתי לשופטת: "מה אתן לילדים כשיבואו אלי? את רוצה שאוכל לגדל אותם, לא?" היא ענתה שהיא רואה את טובת הילדים מול עיניה. היא עוד הוסיפה שאם אני מרוויח מעט, כנראה שאני לא מוצלח במיוחד. אתה עומד שם המום במצב הזה. למזלי אימא שלי השכירה את הדירה שלה בתל אביב ובאה לשכור במודיעין. אני גר איתה עד היום, אחרת הייתי ברחוב".

"בשנתיים הראשונות, עד שנקבעו סופית המזונות, עוד המשכתי לשלם מחצית מכל עלויות החוגים והשיעורים הפרטיים. ביקשתי מהשופטת שלפחות תקזז את הסכום מהמזונות, והיא ענתה: "למה שילמת? מי אמר לך לשלם". על ערעור ויתרתי כי לא היה איך לממן את העלות. לסיוע משפטי לא הייתי זכאי כי ראו שאני מרוויח 7,500 שקל והתעלמו מזה שחצי ממנה הולך למזונות. שתבין, דיון המזונות שלנו נמשך עשר דקות! השופטת אמרה שהיא לא מרגישה טוב ויש לנו חמש דקות לכל אחד לטעון את הטיעונים שלנו. נכנסתי לחובות, לבעיות עם הוצאה לפועל. רק לפני חודשיים הצלחתי לסיים את הסיפור הזה".

"הרמתי ידיים. הבנתי שאני נלחם במערכת שלא יכול לנצח. לאט לאט הילדים נשארו יותר ויותר אצל אימא שלהם והפסיקו לבוא אלי. הבנתי אותם. לא היה לי כסף לקנות אוכל ויש להם איכות חיים גבוהה יותר אצל האימא. אני בן אדם שלא מתרגש בקלות, אבל מה שבאמת כואב לי זאת התפרקות המשפחה והפגיעה בילדים. הבן שלי, שהיה בכיתת מצטיינים במתמטיקה, סיים עכשיו את התיכון בלי בגרות. הילדים הלכו לאיבוד בתוך כל זה. הבן הגדול התנתק ממני. בשלוש השנים האחרונות ראיתי אותו רק כמה פעמים. את הקטנים אני רואה יותר וזמין בשבילם 24 שעות ביממה, אבל מצד שני גם לא נדחף לאיפה שלא רוצים אותי".

"אתה שואל על החיים האישיים שלי? אין לי כסף לקנות סנדוויץ'. אני עכשיו בונה מחדש את הקריירה כדי שיהיה לי עתיד. בניגוד למה שחושבים, המצב בארץ לא משתפר. אתה עדיין תלוי על איזו שופטת תיפול. עורך הדין שלי אמר לי שהוא מרחם עלי שנפלתי על השופטת שלי, שאני מסכן. אתה מגיע למצב שמאבד לגמרי שליטה על היכולת שלך להשפיע על הדברים. אני לא נלחם פה את המלחמה של הגברים, אני נלחם באי השיוויון".

את הנזק אי אפשר לתקן

נ' ממודיעין בן 56 גרוש כשבע שנים ואב לארבעה ילדים משני נישואים. "אני הייתי אבא שגידל את הילדים, הייתי הורה משמעותי. בשלב מסוים גרושתי החליטה שהיא רוצה לחזור בתשובה. אמרתי סבבה, אבל היא רצתה שגם שתי הבנות שלנו יהפכו לדתיות. לזה לא הסכמתי, הרי הייתה לנו הסכמה שהן יגדלו כחילוניות. גרושתי איימה עלי שאם לא אכנע לדרישה היא תגרום לכך שהן לא יהיו אתי בקשר. כנראה שהיא התייעצה עם עורך דין ומתישהו היא פשוט חטפה אותן והלכה למקלט לנשים מוכות. היא העלילה עלי שאני גבר מכה. בסופו של דבר, אחרי שנים, התברר שהכל היה עלילה אבל את הנזק אי אפשר לתקן. במשך כמעט חצי שנה היא הייתה במקלט עם הבנות ואני כמובן לא יכולתי לראות אותן. אחר כך התייחסו אלי כאל אדם מסוכן והייתי צריך להיפגש עם הבנות במרכז קשר תחת פיקוח. כל הזמן הייתי צריך להוכיח שאני לא פושע, אבל אף אחד לא הסכים להקשיב לי. אמרתי להם שיחקרו את העניין. שידברו עם השכנים, חברים ומשפחה, שיעשו לי בדיקת פוליגרף. כלום לא עזר. אמרו לי שאם גרושתי רוצה להיות במקלט אין מה לעשות בנידון".

"בינתיים הבנות שלי הפכו לדתיות. הגבילו מאוד את היכולת שלי לראות אותן. אני אדם שניהל אופרציות גדולות בחברות ענק והעובדות הסוציאליות מתייחסות אלי כאילו אני פושע. גם השופטים התייחסו אלי באותה צורה. אתה מקבל תלונת שווא, מורחק מהבנות שלך ועד שנקבע שאתה זכאי זה כבר לא משנה יותר. הילדות התנתקו ממני לגמרי. במהלך השנים הן קיבלו את ההסתה נגדי מאימא שלהן. הבת הגדולה בכלל לא בקשר אתי ואת הקטנה אני בקושי רואה".

"זה לא שמישהו בא ואומר: "סליחה, טעינו. איך אפשר לתקן?". לא, עד היום אף אחד לא בא. אמרו לי במשטרה ובבית המשפט: "מה אתה רוצה, שנכריח את הבנות לבוא אליך? אי אפשר". אבל אתם אלו שיצרתם את המצב הזה. היום אני חצי בן אדם אחרי כל מה שעברתי. ויש עוד אלפי גברים עם סיפורים כאלה. אתה לא יכול לעשות כלום נגד זה. כמה שתסביר מי ומה אתה, זה לא עוזר. בינתיים גם הילדות כבר משתכנעות מהסיפור. עברו יותר משש שנים ואני עדיין לא מצליח לישון הרבה לילות. אני יודע שאסור לי לשקוע, שאני חייב לחיות גם בשביל הילדים שרוצים לראות אבא שמח ומתפקד.

ברור לי שיש כעסים ורצון לנקום ואנשים אפילו פוגעים אחד בשני. ברור גם שזה לא רק נשים רעות וגברים טובים, אבל המצב הנוכחי הוא בלתי אפשרי וחייב להיות שינוי. זה נורא קשה וגורם נזק לכל החיים לילדים. זה שהן חוו דברים כאלה, לחיות בשקר ולראות את המלחמה הנוראית, זה יגרום להן נזק איום ונורא".

בגיל 30 חוזר לתקופת הצנע

א' הוא אקדמאי בן 42 שחזר כעת למודיעין לאחר שנאלץ לנדוד למקומות זולים יותר. יש לו שני ילדים שהיו מתחת לגיל 6 בזמן הגירושים.

"הסיפור שלי הוא לא מהסיפורים ההזויים של אבות שלא ראו את הילדים שלהם שנים. אני ממש לא שם, אבל הגישה הזאת של החוק שהופכת אותי, אחרי שירות בקרבי ובמילואים, לאזרח סוג ב' שעל כל דבר קטן יכול לקבל תלונת שווא והוצאות לפועל, זה פשוט לא צודק" הוא אומר. "נפרדנו לפני עשר שנים, כשיום אחד אני חוזר הביתה ומוצא מכתב מעורך דין. אז מתחיל ההליך בו אני מנסה למזער נזקים לטובת הילדים. אני מוותר על הרבה מאוד דברים, רק שלא ייפגעו הילדים. הם היו קטנים אז אוטומטית החזקה הלכה לאימא, כשאצלי הם היו פעמיים בשבוע וכל סוף שבוע שני. המזונות שנקבעו לי היו יותר מחצי המשכורת שהרווחתי. איך שרדתי? עברתי לגור בדירת חדר וחצי במעונות של האוניברסיטה, חזרתי לעבוד בשמירה בלילות באוניברסיטה. הייתי אוסף את הילדים מבתי הספר במודיעין, לוקח אותם לירושלים ולמחרת בבוקר מחזיר למוסדות חינוך במודיעין. קיבלתי גם הרבה עזרה מהמשפחה. ככה כמעט שבע שנים, עד שחזרתי למודיעין עם בת זוג".

 

"מאות מהאבות הגרושים נאלצים לחזור לגור אצל ההורים עקב תשלומי המזונות"

"העניין הוא שאף אחד לא מסתכל על טובת הילדים כשהם עם האבא. הרי כשהילדים איתך אתה צריך להלין אותם, להאכיל, להלביש, שיהיו להם מים חמים. הירידה ברמת החיים שלי הייתה דרסטית. בגיל שלושים פלוס אתה חוזר לימי הצנע. הילדים היו במקום הראשון, עלי עצמי לא הוצאתי כלום. הכל למען הילדים כדי שלא ייפגעו ולא יהיה ניתוק בינינו".

"היום אני נלחם משפטית כדי לקבל משמורת משותפת. אין שום סיבה שילדים לא יזכו לשני הורים. אימא שלהם לצערי משחקת על עניין המשמורת כאמצעי להפעלת לחץ וכשבא לה אז הם אתי יותר וכשלא בא אז פחות. אין שום סיבה בעולם שלא אוכל להיות איתם בדיוק כמו שהיא איתם, שאוכל להוציא עליהם בדיוק כמו שהיא מוציאה. המאבק הזה הוא צודק. בכל העולם כבר הבינו שזה הזוי ורק אצלנו עדיין ממשיכים להיאחז בדין הדתי". 

בתמונה: ההפגנה ליד הכנסת.  (צילום פרטי)

יאיר דנון