אלי קדם
אבן, נייר ומספריים

אבן, נייר ומספריים

למרות שמם הזהה אין בין מיכאל לוי ותמיר לוי, שום קרבת משפחה או קשר. אבל שניהם בני 35, גדלו בבית שמש, למדו באותו בית ספר במגמת אומנות ומציירים מילדותם. אחרי שנים רבות הם נפגשו במקרה, ומיכאל שהיה כבר בעל מספרה במודיעין הציע לתמיר לעבוד איתו. כאן גילו שלא רק אהבה לעיצוב שיער ולאמנות מחברת ביניהם אלא גם הומור שהצמיח במספרה זוג סטנדאפיסטים

את המספרה של מיכאל לוי, באחת השדרות הוותיקות והמוצלות בעיר, תוכלו בקלות לפספס אם תעברו לידה באקראי. אבל אם תכנסו ותשבו שם שעה קלה, תבינו שמדובר במקום קצת שונה. אולי אלו הציורים הגדולים והצבעוניים שמעטרים את קירות המספרה או חילופי הדברים בין שני הספרים מיכאל ותמיר, שמזכירים לעיתים מופע סטנד אפ. לפעמים גם אחד הציורים שתלויים על הקיר נמכר ואחד אחר נתלה במקומו. הציורים הגדולים והצבעוניים הם של תמיר. מיכאל אף הוא נותן ידו במכחול אולם רישומיו טרם ראו אור.

ביד אחד מכחול בשנייה מספריים

שניכם עכשיו רוב היום ביחד אבל גם כל אחד לחוד. ספרו לי קודם על הלחוד.

מיכאל: "נולדתי  בבית שמש אבי אשר, יליד מרוקו היה שוטר, אשר ואימי אביבה הייתה ספרית ובתקופות מסוימות אף ניהלה משפחתון. הילדות בבית שמש הייתה טובה הרבה אנשים חמים, לא גדלנו רע אבל הייתה יותר צניעות. היינו רוכבים על אופניים ומשחקים כדורגל מציירים. שנים ניגנתי בפסנתר. למדתי במגמת אומנות בתיכון שייבר בעיר. זו מגמה מורחבת 12 יחידות אמנות. תולדות האומנות רישום, ציור, פיסול. ציירתי אז ואני גם מצייר היום, בעיקר בפחם ובעיפרון בעיקר רישומים שאיכשהו נוגעים גם במסורת.  בגיל הנעורים  היה לי חבר שהוריו נתנו לו 50 שקלים להסתפר. רצה לקנות פיצה בכסף שההורים נתנו לו הוא אמר לי אולי תספר אותי אתה?  ניסיתי ויצא יפה . בכיתה י"ב כבר סיפרתי לא מעט חברים ואפילו את המחנכת.  מצאתי את עצמי ממש עובד בזה. לאמא שלי היה מרתף עם מספרה שיכולתי להשתמש בו. זה סלל אותי חברתית ואהבתי את זה. התגייסתי בשנת 1999 לשריון. הייתי נהג מג"ד של רענן ברנר, תושב מודיעין שהיום מסתפר אצלי, למדתי ממנו הרבה על החיים. איך לעבוד איך למתוח גבולות".

ידעת אחרי השחרור שפניך מועדות למקצוע הספרות, עיצוב שיער?

"הורי דגלו בכך שצריך לתמוך בבחירות העצמאיות של ילדיהם גם אם הם לא ממש "מיין סטרים". אחד משני אחי למד משחק בבית צבי ואני בחרתי ללמוד עיצוב שיער אצל מישל מרסייה בתל אביב. אחרי קורס של כמעט שנה המשכתי לעבוד אצלו במספרה בתל אביב ואז חזרתי לבית שמש ועבדתי במספרה בעיר. בשנת 2006 החלטתי לפתוח מספרה בעיר הנבנית מודיעין מתוך מחשבה שיש כאן פוטנציאל עסקי.  עברתי לכאן עם שרית, אז אשתי הטרייה. ואחרי שנולדו הילדים החלטנו לחזור אל קרבת ההורים שעוזרים הרבה. שרית היא מדריכה בחברת תוכנה ומדריכה אנשי משטרה ויש לנו שלושה: ילדים אלון בן 6 רוני בת 4 ויעל בת שלושה חודשים. אבל למרות שחזרנו לגור בבית שמש השורשים במודיעין המשיכו להעמיק דרך המספרה".

הכל התחיל בשתיל של אבוקדו

ואתה תמיר? ספר על דרכך עד שחברת למיכאל.

תמיר: "נולדתי בצרפת בעיר קטנה על גבול ספרד בשם פה. אמא שלי, דליה, עבדה במנועי בית שמש  היא ילידת הארץ שהתאהבה במהנדס בשם ז'ילברט שהגיע המצרפת לעבוד במפעל. הוא פתח לה באבירות את הדלת של הרכב והיא נפלה בקסמו ובקסמם של נימוסיו הטובים. אחרי הנישואים עברו הורי לצרפת ואבי עבד שם במפעל למנועים של מטוסים. כשהייתי בן שנה הגעגועים של אמא לארץ הכריעו והם חזרו לכמה שנים ושוב חזרו לצרפת כשעליתי לכיתה א'. אני זוכר ילדות בנוף אירופאי הררי קריר עם מקומות נהדרים אבל מסגרות חינוך נוקשות מאוד בבית ספר פרטי. אבא שלי נולד שם למשפחה שברחה מהנאצים. השואה הייתה ברקע מאז שאני זוכר את עצמי. נשאר בי איזה אנטי לצרפת לא ביקרתי שם מאז... עד גיל עשר הייתי בעיר הפסטורלית בצרפת  אז החליטו הורי שוב לחזור. מעגל המשפחה העיראקית החם של אימי ניצח. שוב חזרתי  לבית שמש, הפעם ילד עם מבטא כבד בצרפתית שמנסה להשתלב בכיתה ו'. הייתי ילד מאוד סקרן. יום  אחד הצקתי לאמא שלי במטבח וכדי לנפנף  אותי היא נתנה לי שתיל של אבוקדו, דף ועפרון וביקשה ממני לצייר את השתיל. כשהיא חזרה היא ראתה דיוקן עם הצללות וקימורים והיא הבינה שיש כאן משהו. גם אבא שלי מצייר בחסד. כילד, הערצתי את יכולת הציור שלו. אימי עודדה  אותי להמשיך ולצייר וכשגדלתי קצת התחלתי לפסל. לפסל מדברים וחפצים שפירקתי. היה לאמא שלי תנור ישן שהיא קבלה מאמא שלה ופירקתי אותו ופיסלתי דמות של אינדיאני.

היייתה לי אש בידיים ליצור הייתי לוקח חומרים, בלי לשאול והם היו מתפעלים ממה שראו והכעס היה שוכח... הייתי  ונשארתי אוטודידקט, מעולם לא למדתי במסגרת מסודרת אומנות. כשגדלתי רציתי לקנות מערכת תופים אבל לא היה כסף אז בניתי אחת מדיקטים שיותר מאוחר מתופף קנה אותה עד כדי כך היא היית המוצלחת. יום שבת אחד רציתי לצייר ציור קיר ולא היו צבעים אז הלכתי למנזר בית ג'מאל, מצאתי פרחים בצבעים, כתשתי אותם, ערבבתי עם חלבון של ביצה. והכנתי צבעים. החדר הסריח הרבה זמן. כל הזמן ציירתי פסלתי בניתי. בבית הספר ידעו היטב שאני מצייר. כיום יש לנו לקוחה כאן במודיעין שהיא  של מורה מהתיכון שלי וכשהיא שמעה שאני עובד במספרה היא התאכזבה לשמוע שלא יצאתי בסוף אמן."

תמיר כמו מיכאל מעולם לא הפסיק לצייר. "חשבתי אחרי השחרור ללמוד בבצלאל הסתובבתי שם יום אחד במסדרונות והבנתי שזה לא המקום בשבילי. אחרי הצבא (תמיר שירת בנח"ל) השתחררתי ב- 2003 למדתי תשע שנים עצמאית תוכנה שנקראת מאיה לאנימציה ממוחשבת בסגנון עידן הקרח שרק. התחלתי לחקור אותה ולעשות אנימציות קטנות.

באותה תקופה נפתח בבית שמש מפעל DPSI  מפעל אנימציה מעין שלוחה של דיסני בהר טוב בבית שמש. בשביל להתקבל לעבודה נתנו לי פס קול וביקשו ממני להלביש עליו דמות. כשהבאתי את הדמות שלי אמרו לי שהתקבלתי ושאתחיל עוד שבועיים לרוע מזלי נוצר שם איזה סכסוך משפחתי והחברה הזו נסגרה. החלטתי לקבל איזו שהיא הסמכה באנימציה ונרשמתי למכללת סלע ברמת גן ובגלל שהיה לי כבר ידע מוקדם עשיתי בעיקר את פרויקט הסיום. עד היום סרטון השיווק שלהם הוא פרויקט הגמר שלי. אבל קשה למצוא עבודה בתעשייה הזו בלי ניסיון רב. כדי להתפרנס לימדתי ציור בחברה בתל אביב שנקראת ""clours, מציירים על כל דבר אפשרי, קסדות אופנועים, גיטרות, חולצות  בטכניקה של מברשת אוויר. אהבתי את זה מאוד".

שנינו ביחד וכל אחד לחוד

שני  ה"לווים" מיכאל ותמיר למדו באותו בית הספר, באותה שכבה ובאותה מגמה אבל מעולם לא נוצרו ביניהם קשרי חברות והם הסתובבו במעגלים חברתיים נפרדים. כך זה היה ממשיך עד קץ הימים לולא הצטלבו דרכיהם בערב אחד, בפאב שפתח חבר ילדות משותף. באותה תקופה שניהם חזרו לבית שמש, מיכאל כבר בעל משפחה ומספרה ותמיר אחרי תקופה תל אביבית, עבד באופיס דיפו בבית שמש, צייר וגם סיפר לעיתים, כתחביב. מיכאל שמע שתמיר חזר מתל אביב וחשב כמה חבל שהבחור שאותו זכר כיוצר מוכשר כל כך מהתיכון עובד בחנות לציוד משרדי, זה נראה לו בזבוז. מיכאל: "מצאתי את עצמי ניגש לתמיר ושואל אותו אם בא לו לעבוד אצלי. הוא הסכים מיד...."

זה היה לפני שש שנים. מאז הפכו לקולגות שנפגשים יום יום במספרה ומבלים את רוב שעות היום בצוותא ובהרמוניה. היום כבר ברור שמדובר בסיפור הצלחה מסחרר. "אהבה מאוחרת" הם צוחקים. תמיר עבר לגור בכפר אורנים, מקום שהוא מאוד אוהב ואומר שבעל הבית שלו גילי סהר הוא אחד האנשים הנפלאים שיצא לו לפגוש.

לקוחה שיושבת בזמן שאנו מדברים במספרה מבקשת את רשות הדיבור ואומרת שמיכאל ותמיר הם גם זוג סטנדאפיסטים שמתמחים באלתורים. מסתבר שבמהלך השנים השניים יצרו דמויות זה של רעהו שעליהן הם מספרים באופן כל כך אמין ומשכנע שקשה להאמין שחלק מהסיפורים הם חלק מהדמות הדמיונית וחלק על מיכאל ותמיר האמיתיים מהילדות והנעורים בבית שמש של שנות השמונים והתשעים.

ההשראה של סבתא נאזימה

אחד הסיפורים המיתולגים קשורים לסבתא של תמיר. מיכאל: "תמיר היה שר בטכסים של בית הספר. הייתה לו סבתא שקראו לה נאזימה ושהייתה מסתובבת עם כיסוי ראש, רטיית עיין ושמלות פרחוניות. זה היה בתחילת שנות התשעים והייתה סצינה חזקה בתקשורת של ילדי פלא וגם היא רצתה שתמיר יהיה ילד פלא. היא רצתה להיות האמרגנית שלו. היא הייתה באה לכל הטכסים וגם בקטעים העצובים הייתה מחיאות כפיים בהתלהבות. באמת?! אני מתרגשת. "לא" אומר מיכאל. זה חלק מתמיר הדמות אבל סבתא נאזימה כבר הפכה להיות דמות כמעט אמיתית מהסיפורים שהמצאנו עליה במהלך השנים תוך כדי עבודה. תמיר: "למיכאל היה תסביך גיבור על, כל הפסקה שהיה צלצול הינו רואים שמיכאל רץ לבד יוטה ישן ומלוכלך לוקח חתיכה ובורח. עקבנו אחריו וראינו שמהבדים הוא תפר לעצמו חליפה של גיבור על. הוא קרה לעצמו איש התרנגול". "זה נכון?! "אני שואלת. "לא זה חלק ממיכאל הדמות". מיכאל: "עכשיו אני מדבר ברצינות. זכרתי שתמיר היה מאוד מוכשר בבית הספר.   כשהצעתי לו להצטרף חשבתי שאפשר לנסות,  לא ידענו איך זה יהיה אבל החיבור היה מצויין וזה עובד כבר שש שנים. ברור שכמו בכל "זוגיות" יש עליות ומורדות אבל לא היינו שורדים כך אם לא היינו מרגישים שאנחנו מעבירים את רוב שעות היום בכיף".

לאחרונה הצטרף אליהם גם נדב, משוחרר טרי שהיה לקוח שלהם מגיל צעיר והוא מעיד כי יש הרבה פרגון והערכה בין שניהם.

שניהם ממשיכים ליצור כל הזמן בעיקר תמיר שהוא עדיין רווק כי מיכאל מעיד ששלושה ילדים גוזלים זמן. באיזה שהוא שלב, לפני כשנתיים,  עלה הרעיון לתלות יצירות  שלו במספרה שהפכה להיות בעצם גם מעין גלריה. לעיתים לקוח קונה את הציור ובמקומו נתלה חדש. הוא בעיקר מצייר בסגנון שהוא קורה לו היפר ריאליזם: להגיע לאיכות של תמונה על קנבס. הוא מראה לי דיוקן שנראה כאילו צולם במצלמה דיגיטלית אני מתקשה להאמין שזהו ציור. מיכאל מגדיר את עצמו מופנם יותר ומרגיש פחות נוח להציג במספרה. שניהם  מעידים בלהט כי הם מאוד אוהבים את עבודתם הם רואים במספרה בית, מקום ליצירה וחיבור בין אנשים.

מה מבדיל בין הצלחה לאי הצלחה של מספרה?

מיכאל: "הרבה התמדה. היום בעסקים זה לא קל, אני מביט אחורה על עשר שנים וזו הרבה התמדה עם כוח רצון ועבודה קשה. התחלתי מאפס, לא הייתי מוכר כאן, העיר הייתה יחסית צעירה והגיעו אלי גם לקוחות מבית שמש. בעסק אתה צריך להיות דינמי אבל לפעמים גדילה מהירה מידי מזיקה". הם שומרים בקנאות על פרטיותם של הלקוחות שלהם ומעידים שהם עוברים איתם פיסות חיים בין שמחות  ומשברי חיים.

מה נותן לכם השראה?

מיכאל: "הכל. ללכת ברחוב, ללמוד תנועת יד מקצועית. בשבילי זה המון אם אלך להשתלמות של ספרים, ואני מקפיד להשתלם באופן קבוע, ואקח איתי אפילו תנועת יד קטנה שלא הכרתי, צורת חיתוך מסוימת הרי שכל היום היה שווה את זה".

תמיר: "אני אוהב סרטים. את חלקם ראיתי עשרות פעמים כמו את סינמה פרדיסו.  אני אוהב את הנוף והסביבה בכפר האורנים ולא מתגעגע לבית שמש. בנוסף לאמנות אני גם בונה טיסנים, מנגן על גיטרה תופים ולומד מסרטים ביו טיוב פיזיקה גרעינית כי זה מרתק אותי. אני מאמין באוטודידקטיות. כשאתה מחפש לבד אתה מוצא דברים. למשל ציור הריאליסטי שלי כשאני רוצה לעשות נקבוביות בעור אני משתמש בקליפת תפוז זה טריק שלמדתי לבד אחרי ניסיונות".

תכונה הכי חשובה של מעצב שיער?

מיכאל: "הכלה לדעת להתייחס ללקוח, להקשיב. אני מנסה לקרוא את הלקוח, אני יודע מה הסגנון של ואני אתחשב בסגנון. אבל בסוף זו טביעת היד שלי ואני משתדל להישאר נאמן למה שאני מאמין בו גם אם מסחרית, יכולתי להרוויח יותר כסף. אני מאמין שלעשות את מה שאתה מאמין בו תמיד ישתלם בסוף".

הלקוחה הוותיקה מבקשת שוב לומר משהו: "יש משהו בצמד הזה, בתמונות הצבעוניות, שהופך את המספרה הזו למקום קצת שונה". ואני מסכימה איתה. 

בתמונה  מיכאל לוי ותמיר לוי. מציירים ומספרים. צילום אינגריד מולר

 

יאיר דנון