אוגוסט הוא חודש לא פשוט, ולא רק להורים שביניכם. רק לפני מספר שבועות סיימו בוגרי י"ב את הבגרויות וכבר הם מתחילים להרגיש את הגיוס המתקרב. בין אם ישרתו כחיילים קרבים או פקידי לשכה, הגיוס הקרוב מביא עימו לא מעט חששות ושאלות.
כינסנו השבוע ארבעה חיילים לעתיד, כולם בוגרים טריים של תיכוני מודיעין, כדי לשמוע מהם על הבחירה היכן לשרת, האם להתגייס לשירות קרבי או שלא, איך מרגישים ההורים שלהם ואיך הם הרגישו כתלמידי תיכון בעיר שנדמה כי הפכה לקדוש את רעיון השירות המשמעותי בכלל, והשירות הקרבי בפרט.
סהר לוי, בוגר תיכון מו"ר, יפקוד את הבקו"ם בנובמבר הקרוב ויתגייס למסלול קצונה ייעודית, אותו יסיים כקצין כוח אדם ויחתום לשנת קבע. היות והפרופיל שלו אינו מאפשר לו להתגייס ליחידות החי"ר, הרעיון המקורי שלו היה להתגייס לשריון. עד שהגיע הזימון למיונים לקצונה הייעודית ומשם כבר הכל יהיה היסטוריה.
עוד בוגר תיכון מו"ר הוא גלי דליצקי, שגם הוא צפוי להתגייס בנובמבר. לדליצקי עדיין אין שיבוץ ליחידה מסויימת. למרות המוטיבציה שלו לשירות קרבי הוא בינתיים מנסה להגיע ליחידת לוחמה אלקטרונית. "זה נראה לי תפקיד מאוד מעניין, אבל אם לא יילך אז אני מניח שאתגייס לקרבי".
מתיכון עירוני א' מגיעים אביתר מנקובצקי ואלון בריל, שיתגייסו במרץ ובינואר בהתאמה. מנקובצקי עדיין לא שובץ וכנראה שיתגייס לחיל התקשוב וגם בריל עדיין אינו יודע לאן יתגייס. "אין לי פרופיל קרבי, וגם לא רציתי להתגייס לחי"ר. אני מקווה להתקבל לתפקיד בחיל החינוך ולהדריך בפרויקט דומה ל"תגלית"".
לוי: "למה אתה לא רוצה להתגייס לקרבי?"
בריל: "זה מסוכן. וגם קשה ומפחיד. זה לא בשבילי".
אפשר לתרום בלי להתגייס
כאשר אנו מדברים על בני נוער שהתחנכו במודיעין, אי אפשר שלא לשאול על תחושותיהם נוכח העידוד המשמעותי שמקבלים בני נוער בעיר מכל כיוון לשירות בקרבי.
לוי: "בתיכון לגמרי דחפו לנו את זה כל הזמן. עשו כל מיני סדנאות בעניין".
דליצקי: "זה גם מאוד בולט בגלל כל אנשי הקבע שגרים פה מסביב, במיוחד בתיכון מו"ר".
מנקוצבקי: "מיליון פעם דיברו איתנו ועשו לנו סדנאות של כושר קרבי".
לוי: "אפילו יש יום בוגרים כזה בתיכון מו"ר, בו באים כל הבוגרים משנה-שנתיים קודם, כל אחד עם המדים ומסבירים לנו על התפקידים והיחידות בהן הם משרתים. המוני חיילים מגיעים לזה. אתה גם רואה שכולם מסביב לוחמים".
ואיך מרגיש מול זה מי שדווקא ממש לא רוצה לשרת בקרבי?
בריל: "לא מרגיש כלום. פשוט יושב שם ושותק".
מנקובצקי: "לי זה מרגיש אחרת. כאילו, אני לא בכיוון של לשרת בקרבי, אבל כן מרגיש שמצפים ממני למשהו כזה".
ואיך מגיבים מסביב לעובדה שאתה לא רוצה ללכת לקרבי?
מנקובצקי: "עם החברים שלי כמובן שאין בעיה ואף אחד לא מסתכל עלי בצורה מוזרה. רק אלה שממש מורעלים על הצבא ועל קרבי".
אם הייתם יכולים שלא להתגייס, הייתם מוותרים על השירות?
דליצקי: "אני לא הייתי מוותר. הייתי מתגייס".
מנקובצקי: "אני הייתי בוחר בדרך אחרת לתרום. לאו דווקא בשירות בצבא".
בריל: "הסיבה היחידה שאני הולך להתגייס לצבא ולא מבקש פטור היא כי אני חושב על עבודה אחרי השירות. אני יודע שאני מתכוון לגור כאן בארץ ובכל מקום עבודה שאגיע אליו ישאלו אותי מה עשיתי בצבא. אז זאת הסיבה היחידה שעושה את זה".
לוי: "אתה אומר פה אמירה בעייתית. אתה נותן שלוש שנים גם כדי לשרת את המדינה שלך שנותנת לך בחזרה".
בריל: "הייתי מעדיף לתת חזרה למדינה דרך שירות לאומי ולא בצבא".
לוי: "אבל אנחנו מדינה שהבעיה שלה היא בביטחון. צריכים לוחמים".
בריל: "נכון, אבל זה מסוכן. אני לא מוכן לסכן את החיים שלי".
דליצקי: "אתה חי בישראל. אם היית חי בשווייץ, במדינה שחיה בשלום, אז אין צורך להתגונן. פה המצב שונה. אם כולם היו כמוך, מה היה קורה?"
לוי: "חברים שלך מתגייסים לקרבי?"
בריל: "כן".
לוי: "ולא מפריע לך שאתה שולח אותם להסתכן ואתה בעצמך לא תצטרף אליהם?"
בריל: "אני מקווה שלא יהיו עוד הרבה כמוני, אבל אני לא מוכן להסתכן".
דליצקי, אתה חושב האפשרות שתתגייס לקרבי ותעמוד מול הסכנה הזאת?
דליצקי: "כן ולא. חושב על זה, וגם אמא שלי מדברת על זה ויש ברקע את המבצעים כל כמה שנים. אבל אולי גם משתדל שלא לחשוב על הסיכון".
בריל: "יש עוד סיבה לא ללכת לקרבי וזה שאני לא יכול לדמיין את עצמי צריך להרוג מישהו. גם אם הוא טרוריסט. זה משאיר בך צלקת. גם אתה רואה חבר שלך נהרג. זאת טראומה לכל החיים. ואלה דברים שקורים".
מנקובצקי: "מה גם שכחייל בודד אתה לא באמת מונע כלום. אתה עוד פיון קטן".
לוי: "יש לי קרוב משפחה שהמשפחה שלו חיה בחו"ל והוא הגיע לכאן לבד והתגייס לצה"ל כחייל בודד. הוא אומר לי 'אני רוצה לשרת את המדינה שלי'. הוא מרגיש שייכות לכאן וזה עושה לי צמרמורת. אז הוא בא מבחוץ לעשות את זה ואנחנו לא?".
מנקובצקי: "כל אחד לוקח את זה למקום שלו".
דליצקי: "במציאות של היום אתה צריך ללכת לקרבי. אבל אני לא מסתכל על מי שלא רוצה לשרת בקרבי וחושב שזה עקום. לא לכל אחד זה מתאים".
לוי: "היית הולך עכשיו נגיד לקולג' במקום לצבא?"
מנקוצבקי: "כן. הטופ של הערכים שלי בכלל לא קשורים למדינה אלא להגשים את עצמי".
מה חושבים ההורים על הבחירות שלכם?
בריל: "אבא שלי היה אמנם בגולני והוא מספר שזאת חוויה משנת חיים, אבל הוא מסכים איתי ועם הדעות והבחירות שלי".
לוי: "אמא שלי תמיד רצתה שאני אהיה קצין. לא משנה איפה, לא משנה איך. העיקר שהיא תגיע לבה"ד 1 לראות אותי בטקס סיום קורס קצינים".
דליצקי: "אמא שלי עוד מהיסודי הייתה אומרת לי שאני הולך למכור וופלות בשק"ם. קשה לה עכשיו. כנראה שגם היא תהייה מהאמהות שלא ישנות שלוש שנים".
הקונפליקט של עזריה
אחרי הסמול טוק, היחסי, אנו מגיעים אל שלב השאלות המורכבות יותר. צה"ל עומד מאז ומתמיד בלב סיקור תקשורתי אינטנסיבי, כאשר עם נסיבות חיינו כאן עולות לכותרות עוד ועוד דילמות הקשורות לשירות בצבא. מ"שוברים שתיקה", דרך השירות בשטחים ועד לפרשת אלאור עזריה שירה במחבל לאחר שזה כבר נוטרל.
שוברים שתיקה – בוגדים או שממש לא?
בריל: "לדעתי הם מגזימים. המטרה יפה, אבל הם הגזימו. הם פונים אל מי שכבר נגדנו".
מנקוצבקי: "רוב החברים שם הם יוצאי הכי קרבי שיש. המטרה שלהם טובה, אבל יש דברים שהם עושים שסתם מוציאים רע את ישראל. מצד שני, זה שהם נמצאים שם ומדברים לסטודנטים בחו"ל, אולי זה מראה להם שיש גם ישראלים אחרים ממה שהם חשבו".
לוי: "שוברים שתיקה זאת נקודה רגישה במיוחד. אי אפשר להתעלם מזה שזה ארגון עויין, שממומן על ידי עמותות שעויינות את ישראל ומחרימות אותנו".
יוצא לכם לחשוב על השירות בשטחים והסיטואציות בהן אולי תעמדו?
דליצקי: "אני לא חושב על זה לעומק. שמעתי סיפורים מחברים, אבל אין מה לעשות – זה משהו שצריך לעשות".
מנקובצקי: "קראתי הרבה סיפורים של חבר'ה שהיו שם. כאלה שהיו מורעלים ומספרים שלפעמים אתה צריך לקחת צעד אחורה מכל עניין ה"לתרום למדינה". הם מספרים שיצאו מצולקים, פיזית ונפשית. הם לא אומרים 'אל תתגייסו', אבל כן 'קחו צעד אחורה ותחשבו על זה יותר לעומק'".
איך אתה מרגיש עם האפשרות שתמצא את עצמך משובץ לקרבי?
מנקובצקי: "הרגש הראשוני שעולה הוא קודם כל פחד. גם מהסיכון וגם מהקושי. גם בפן הנפשי, קשה בכלל לחשוב על מצב בו אני הורג אנשים. אני חושב גם על שירות בשטחים ושאצטרך להיכנס למשפחות הביתה באמצע הלילה. לא הייתי רוצה להיות במצב הזה, להיות שנוא ולדכא. אני לא אסרב ללכת לקרבי, אבל אנסה לתרום את המקסימום שיכול".
דליצקי: "אני מוכן לעשות את זה כדי להציל נפש אחת בישראל. אני מקווה שהייתי עושה את הדבר הנכון ולא פוגע סתם באנשים".
מה אתם חושבים על פרשת אלאור עזריה?
דליצקי: "זה חתיכת קונפליקט. יש כאן את שני הצדדים, אם היה מנוטרל לגמרי או שלא והיה סיכון".
מנקובצקי: "הסיטואציה ידועה. ידוע שהוא היה מנוטרל".
לוי: "בוא נחכה שהמשפט הזה יסתיים. היו כמה גרסאות".
מנקובצקי: "מצד שני, אתה רואה את המשפחה שלו יוצאת לתקשורת ומצהירים שהם לא מצטערים. זה לא המקרה של עזריה עצמו אלא איך מתייחסים אליו. גם צריך לחשוב איך זה מוציא את ישראל ואת צה"ל בעולם".
דליצקי: "ואם הוא לא היה עושה את מה שעשה ובסוף המחבל היה מתפוצץ, כל הסיפור זה היה שונה לגמרי והיו מאשימים מישהו אחר".
צריך להרוג כל מחבל שביצע פיגוע?
בריל: "בכל מקרה לא היה צריך לירות בו".
לוי: "אלון, מה התפקיד של חייל?"
בריל: "להגן על המדינה".
לוי: "יפה".
בריל: "אבל לא בצורה כזאת. לא לחסל כל מי שכבר לא מהווה סכנה".
לוי: "אבל זה לא סתם אדם פשוט, זה מחבל".
אנחנו לא נוער נאיבי
הדיון על אלאור עזריה והאם חש סכנה או שלא ואיך בכלל אפשר לגבש דיעה על פי הסיקור התקשורתי נמשך. ומוביל ישר לשאלה האם הם מרגישים שכחיילים יוכלו לסמוך על הצבא שיגבה אותם ויוכלו ללכת "בעיניים עצומות" אחרי מפקדיהם.
לוי: "בסופו של דבר, אני מאמין שיש על מי לסמוך".
מנקובצקי: "היו כל כך הרבה פאשלות, גם בקטע של התכנון ולא רק בפן המבצעי. אפילו לגבי הממשלה – לאיזה מדיניות היא הולכת? לשלום? יש בכלל נכונות לנסות ולמנוע את המלחמות העתידיות? או שבכלל מצידם שכל שנתיים-שלוש יהיו כאן מבצעים? המון פאשלות ואתה נתון לחסדי אנשים שלא בטוח שאני לוקח כמובן מאליו שסומך על מה שהם אומרים".
לוי: "מי שאחראי בסוף אלה ראש הממשלה ושר הביטחון והרמטכ"ל, שהם גם אנשים ויש גם מחדלים".
מנקובצקי: "השאלה אם אתה מוכן לסכן ככה את עצמך".
לוי: "אני מאמין שיש מי ששומר עלי ואני רוצה להאמין שזה גם מה שההורים שלי חושבים".
מנקובצקי: "אתה נכנס לתוך זה בלי ביקורת?"
לוי: "אני לא רוצה לשמוע ביקורת מאחרים לפני שחווה את זה בעצמי. אני יודע שלא הכל ורוד, אבל זאת החובה שלנו. אולי יקראו לזה תמימות ונאיביות, אבל אנחנו ממש לא נוער נאיבי".
בתמונה: אביתר, אלון, סהר וגלי. מתכוננים לבקו"ם, צילום אינגריד מולר
