הום סטייל 17.5.18
כללי המשחק השתנו

כללי המשחק השתנו

בזכות הלהיט העולמי פוקימון גו, מצאנו הקיץ ברחובות מודיעין בני נוער שצועדים למרחקים ברגל ואפילו מרוצים מכך. למשחק הזה שמצליח לנתק את ילדי העולם ממסכי המחשב הביתיים ולהוציאם החוצה אל הרחוב והטבע, יתרון נוסף בכך שגורם לשחקנים לתקשר אחד עם השני. אז מה רע? שלושה בני נוער מקומיים שנדבקו בחיידק נאספו לשיחה קלה שעניינה פוקימונים, פוקידורים, פיקאצ'ויים ועוד כמה מילים שמתחילות בפה.

ללכוד כמה שיותר

זה התחיל בארץ רק לפני כמה חודשים, אבל נדמה שזה כבר מחלחל ומשנה את ההרגלים של בני הנוער הישראלי בכלל, והמודיעיני בפרט. ולא מדובר רק בנערים וילדים אלא גם באנשים שחצו את גיל העשרים. האחראי לכך הוא משחק פוקימון גו, אפליקציה שמשגעת את כל העולם, ודורשת מהמשתמשים לעזוב את הכסא החם מול המחשב ולצאת אל העולם הגדול במטרה ללכוד כמה שיותר פוקימונים, והכל באמצעות הטלפון הנייד.

עדן, תומר ועידו. "בפארק ענבה יש כמות מטורפת של פוקימונים מיוחדים"

מודה, לקח לי זמן להבין במה מדובר. הילדים שפגשתי דיברו והסבירו בלהט מה קורה במשחק הזה עם שלל ביטויים שזרים לי, עד שלבסוף הובהרה התמונה: זהו משחק המתנהל במרחב הממשי בו נע השחקן עם הטלפון החכם שלו. על השחקנים לחפש פוקימונים המופיעים באזור בו הם נמצאים. עם מציאת פוקימון, יש ללכוד אותו באמצעות זריקת כדור-תפיסה מיוחד (המכונה פּוֹקדוּר) לעברו. מאותו רגע, השחקן יכול לטפח את הפוקימון שברשותו ולאמנו, כך שיוכל להילחם בפוקימונים אחרים. את חומרי העזר הם משיגים בתחנות רענון מיוחדות הממוקמות במקומות מרכזיים (הנקראות פוקיסטופ). בנוסף, ניתן לשחק מול משתתפים אחרים ולהחליף איתם פוקימונים.

תוך שבוע מהשקת "פוקימון גו" הוא הפך למשחק הסלולרי המבוקש ביותר בארצות הברית ביחס לכמות ההורדות ומספר המשתמשים באותו פרק זמן.

עוזבים את המסכים

עידו, עדן ותומר, שלושה נערים ממודיעין, בין הרבבות המכורים למשחק, התחילו לשחק רק לפני כחודש חודשיים ומאז הספיקו כבר לגמוע מרחקים ברגליהם. הם יוצאים בחבורות, בעיקר בלילות, הולכים קילומטרים רבים ברגל ולפעמים גם באוטובוסים והכל כדי להשיג כמה שיותר סוגים של פוקימונים מיוחדים.  

עדן. "מאז תחילת המשחק הלכתי ברגל, לפי מה שכתוב,  147.2 ק"מ"

לפני שהכיר את המשחק, עדן אדלהייט (14) היה הרבה יותר בבית, מול המסכים. "הייתי משחק הרבה בפלייסטיישן, באקס בוקס. בעיקר עכשיו בקיץ כשחם ואין מה לעשות בחוץ כל כך." מאז שהחל לשחק בפוקימון גו הדברים השתנו. גם חברו, תומר בן משה, אף הוא בן 14, אמנם מתעמל כבר הרבה שנים אך מודה שהמשחק הזה הוציא אותו מהבית "האמת שלפני זה היינו סתם בבית, לא היינו משחקים ממש בכלום". עידו בראשי (12) מספר שאמנם היה יוצא לחוגים ולספורט, אבל מלבד זאת, אוהב משחקי מחשב ולפני המשחק היה מבלה מולם שעות ארוכות.   

ספרו לי קצת על המשחק.

תומר: "חברים שלי הכירו לי את המשחק לפני כחודש וישר נדלקתי עליו. זה משחק כיפי שלא משעמם".

עדן: "המטרה הראשונית של המשחק היא לתפוס כמה שיותר סוגים שונים של פוקימונים ושהם יהיו ברמות כמה שיותר גבוהות. בגדול אתה יוצא מהבית ומסתובב  ומחפש  פוקימונים על כל המפה. מה שכיף במשחק זה שזה לא משחק שאתה משתעמם בו כי כל הזמן יש דברים חדשים ואתה לא מפסיק לחפש אותם בכל זמן ובכל מקום. אני מניח שזה משחק שישאר פה הרבה זמן." הוא אומר ולפתע קם ורץ קצת הצידה למה שנקרא בשפת המשחק פוקיסטופ, תחנה וירטואלית, כדי לקחת ממנה כדורים הנקראים פוקדורים.

צועדים למרחקים

ההליכה הרבה ברחובות העיר מסתבר טובה לא רק כדי ללכוד פוקימונים אלא גם לעבור מרחקים שמקנים הטבות במשחק. עדן: "מה שטוב במשחק שזה לא משהו שאתה נתקע בו בבית, אלא יוצא ומסתובב. זה מעולה שמוציאים אותך מהבית. מאז תחילת המשחק הלכתי ברגל, לפי מה שכתוב  147.2 ק"מ, וזה רק עם האפליקציה, כלומר כשאני משחק."

תומר. "ברור שהמשחק יכול להיות מסוכן אם אתה נוסע באופניים ומסתכל בטלפון"

גם חבריו צברו מרחקים מרשימים וכולם מודים שלולא המשחק היו יוצאים הרבה פחות. "זה לא שלא היינו הולכים גם קודם," הוא ממשיך לשתף, "אבל זה  בהחלט העלה מאד את המרחק שאתה הולך. בחופש אתה בעיקר נשאר בבית ונהנה עם חברים אבל המשחק בהחלט שינה לי את החופש, גיליתי מקומות רבים בעיר שלא הגעתי אליהם קודם "

עידו: "לפני המשחק החברים שלי ואני לא ממש רצינו ללכת הרבה ברגל, היינו מבקשים מההורים שלנו שייקחו אותנו למקומות. עכשיו אנחנו מנצלים הזדמנויות ללכת וגם אם הולכים לפארקים או למקומות אחרים אז כבר נלך ברגל ונתפוס עוד."

פארק הפוקימונים

במודיעין ניתן לראות בכל מקום ילדים צמודים לנייד בחיפוש אחר פוקימונים אולם המוקד נמצא בפארק ענבה בו מבלים עשרות בני נוער בכל ערב. "עדיף לצאת בלילה", מספר עדן. "ולצאת למקומות שבהם יש יותר פוקימונים. לדוגמא בפארק ענבה יש כמות מטורפת. יש שם הרבה יותר וגם סוגים מיוחדים אחרים." ותומר מספר על חוויה טרייה: "לפני כמה ימים ישנתי אצל עדן במכבים, יצאנו מהבית שלו עם תיק ומים ברגל לענבה, הסתובבנו בחוץ  בערך שש שעות, עשינו סיבוב ענק וחזרנו דרך עמק החולה עם עצירות ועיקופים כדי לעצור בתחנות השונות." "אנחנו נוסעים באוטובוס לענבה" מוסיף עידו. "בכל פעם שאני הולך לשם, אתה רואה בכל נקודה כשלושים אנשים פשוט יושבים ותופסים."

גופה במקום פוקימון

גם ההורים רואים במשחק הזה צדדים חיוביים כמו למשל עצם העובדה שהוא משחק שיתופי ולא משחק תחרותי או אלים כמו משחקי מחשב אחרים.

אין באמת תחרות על לכידת הפוקימונים?

עדן: "אמנם יש כמה קבוצות ויש ביניהן תחרות על כמות המקומות (נקראים ג'ים בשפת המשחק) שיש לכל קבוצה אבל זה לא משנה אם זה מישהו מקבוצה אחרת. אנשים שתופסים משהו מיוחד גם אם זה מקבוצה אחרת, הם ישתפו את האחרים שיהיו שם."

עידו. " היום רואים הרבה יותר בני נוער הולכים בחוץ מפעם."

אבל לכל יתרון יש גם חסרון, והיו מקרים בעולם שהמשחק גרם למוות אחרי שאנשים נפלו מצוקים או נדרסו למוות ובארץ גם כמה נפצעו במהלך המשחק היות ולא שמו לב לכביש או עצים בדרך. היה גם את המקרה המוזר של שיילה ויגינס, בת ה-19, תושבת וויומינג, שהלכה לחפש פוקימוני מים ליד הנהר בריברטון, ומצאה גופת אדם צפה בנהר ווינד.

אז מה, זה באמת מסוכן?

תומר: "ברור שהמשחק יכול להיות מסוכן אם אתה נוסע באופניים ומסתכל בטלפון. אבל כשאתה נכנס למשחק, הוא מזכיר לך להיזהר, כתוב בו לא להיכנס לאיזורים מסוכנים והם ממש רוצים לדאוג לזה שלא תכנס למקום מסוכן. זה כבר תלוי בך מה תעשה."

עדן: "לפני שיורדים לכביש אנחנו תמיד עוצרים ומסתכלים, לא צריכים להיות צמודים לטלפון בכל שניה".

תומר: "כן, בדיוק. אפשר לשים גם את הטלפון על מצב של רטט ולשים אותו בכיס. כשיש פוקימון בסביבה, הטלפון פשוט רוטט."

פיקאצ'ו על כתפו של ניתאי מולר  (צילום עמיאל מולר)

למרות זאת עדן הספיק ליפול מאופניו בעקבות המשחק. "נסעתי באופניים, הייתי עסוק במשחק ולא שמתי לב לאבן שהיתה שם, נתקעתי בה ועפתי. הטלפון עף ונשבר. אבל אי אפשר להאשים את המשחק, אני פשוט לא הייתי מרוכז מספיק. נכון, ששמעתי גם שאנשים נתקעו בזכוכיות בגלל שהיו עסוקים במשחק." 

עידו: " גם חבר שלי נתקע בעמוד כי הוא הלך עם הפלאפון, לא שם לב ונתקע עם הראש בעמוד." ותומר מוסיף ומרגיע. "נכון, קרו דברים, ואנשים אומרים לי שמלא אנשים נפגעו מזה, אבל אני חושב שלא שומעים מספיק את הדברים הטובים והכי קל למצוא את הרע.  יש גם סיפורים טובים. שמעתי על אנשים שהורידו המון במשקל כי הלכו הרבה במשחק."

עידו: "אני חושב שהמשחק שינה הרבה אצל ילדים בגיל שלנו. היום רואים הרבה יותר בני נוער הולכים בחוץ מפעם."

עדן: "כשהורדתי את המשחק, לפני חודשיים, הסתובבנו במכבים וראינו בקושי איזה חמש קבוצות של אנשים. אנשים חשבו שרק בשלוש בלילה רואים פוקימונים אז היו דבוקים לטלפון בשעה הזו. היום רואים הרבה יותר אנשים מסתובבים בחוץ. בחו"ל זה בכלל מטורף, כשהייתי בשוויץ, ראיתי מלא אנשים משחקים בזה, גם יש  שם הרבה יותר סוגים של פוקימונים. בישראל יש הרבה נופים, אבל אתה לא יכול לצאת ברגל לכל מקום. עוד אין לנו רישיון אז אי אפשר לתפוס דמויות שיש בצפון. פה יש לנו פחות או יותר את אותו דבר במכבים רעות."

"בסנטרל פארק היו מלא אנשים ואתה רואה קבוצות של עשרות אנשים דבוקים למסך." מוסיף תומר לעדכן מחוויותיו בטיול האחרון.

לא רק לילדים 

למרות שקהל היעד העיקרי של המשחק הוא הילדים ובני הנוער, מתברר שיש גם מבוגרים שנהנים מהחוויה ומשחקים. כמה מהאנשים הללו שפגשנו במודיעין, הרגישו לא נוח להתראיין לכתבה, אולי בגלל שזה נחשב למשחק ילדים. עידו: "אני מכיר גם אנשים אחרי צבא שמשחקים במשחק. גם בפארק ענבה יש כמה מבוגרים שמשחקים ושואלים אותנו איפה יש יותר לתפוס."

מה ההורים שלכם חושבים על המשחק?

עדן: "אבא שלי לא יודע על זה כלום אבל אמא שלי שמחה מאד שאני יוצא מהבית בחופש".

עידו:  "גם ההורים שלי התעניינו בזה ושאלו אותי איך זה עובד, אבא שלי ישר הבין את הכל".

תומר: "אבא שלי ממש התעניין, כשאנחנו יוצאים עם הכלבה הוא שואל ומסתכל איך אני משחק".

כמה אתם מכורים למשחק?

עידו: "אני לא מכור, לא כל יום מתעסקים בזה, יש לנו קבוצות בוואטסאפ שקובעים בהם והולכים אבל זה לא שאני כל שנייה רק מחפש פוקימונים."

עדן: "אני מסכים. בחופש זה הרבה יותר קל כי אפשר לישון עד מאוחר. אבל כשיהיה בית ספר, זה יהיה יותר קשה ולא יהיה הרבה זמן למשחק. אולי נצא לפעמים בעשר בלילה ונחזור בחצות, כי מחר יש בית ספר."

תומר: "זה לא משהו שאני לא יכול לעצור. זה ממש שונה ממשחק רגיל כי כאן אתה יוצא החוצה כדי לשחק. אתה מתקשר יותר עם אנשים כי אתה פוגש איתם, יוצא איתם, מסתובב ובגלל זה זה הרבה יותר כיף ממשחקים רגילים מול המחשב או הפלאפון. "

אז אולי הם לא מוכנים להודות שהם מכורים למשחק אבל במהלך השיחה הם מידי פעם קמו, הלכו הצידה, לקחו משהו מתחנת הריענון, ונשאבו לעולם וירטואלי שלגמרי נראה טבעי לכל מי שכבר בעניין. 

יאיר דנון