אלי קדם
עושים שרירים

עושים שרירים

העלייה במודעות לאורח חיים בריא גורמת ליותר ויותר אנשים להיכנס לשגרה ספורטיבית ולתזונה בריאה, ותכניות כמו "שומרי משקל" ו"חלי ממן" הן חלק מחיינו. אבל אם חשבתם שהדיאטה שלכם היא דיאטת "כסאח", חכו עד שתכירו את ג'וי שוורץ ושגב שושן, שניהם בני 21 ממודיעין, מפתחי גוף מקצועיים (בודיבילדינג), שמשטר קפדני של אימונים ותזונה הוא חלק זעום משגרת יומם.

בגלל האמריקאים

ג'וי שוורץ, החלה להתעניין בפיתוח הגוף לפני 3 שנים, בתחילת שירותה בצה"ל. היא מתגוררת עם הוריה בשכונת השבטים ובוגרת תיכון עירוני ג'. "בתור ילדה הייתי רוקדת באלט והיפ הופ, ובשלב מסוים בחיי הבוגרים יותר הגעתי לחדר הכושר. הייתי עושה יותר אימונים אירוביים, הליכונים, פחות התעניינתי בהרמת משקולות. "הסוויץ'" הגיע דווקא מטיול משפחתי בארצות הברית. ראיתי אמריקאים רבים אוכלים בלי לעשות חשבון, ראיתי את הכבדות שלהם. אדם צעיר, בגילי, שנראה מבוגר מגילו בעשרות שנים, בקושי מטפס כמה מדרגות. ברגע שחזרנו התחלתי להתעניין יותר, לקרוא, להיחשף לתחום באינטרנט, עקבתי אחרי דוגמניות "פיטנס" וזה העלה לי את המוטיבציה. אמא שלי שפית ולא סיננתי את האוכל, יכולתי לסיים צנצנת שוקולד נוטלה עצמי. יחד עם זאת לא הייתי מלאה, אבל הרגשתי שאני מתנוונת. החלטתי לאזור אומץ ולנסות להתחרות גם. הספורט תפס מקום במשפחה, אבא שלי רץ מרתונים, אבל אני מרגישה שהתשוקה שלי לכושר באה מעצמי."

הייתי ילד שמן

שגב שושן משכונת הפרחים, בוגר בית הספר עירוני ב', מתאר כיוון שונה לגמרי שממנו הגיע לתחום. "בתור ילד הייתי שמן מאוד. אכלתי המון חטיפים ובכלל לא בררתי את המזון שנכנס לי לגוף. זה אפילו פגע בבריאות שלי. בגיל 14.5 נשקלתי אצל רופא, והצג הראה 102 קילוגרם. זה הפריע לי והחלטתי שאני מרזה. נרשמתי ל"הולמס פלייס", קיבלתי תמיכה ממאמן שעזר לי מאוד בתהליך.

ירדתי בשמונה חודשים 22 קילוגרם וזה רק המשיך. בסופו של דבר, ירדתי למשקל של 68 קילוגרם, והיום אני שוקל כמעט 80 (מסת שריר). לאט לאט הגיע הרצון לפתח שרירים, יש מן חלום לגוף מושלם כמו פסל והדרך לשם מביאה סיפוק רב. כל התחביבים שלי סבבו סביב המטרה הזו. הייתי במשטר, הבאתי אוכל בקופסאות לבית הספר ואפילו לאירועים משפחתיים ומסעדות. ויתרתי על בילויים עם חברים, על מסיבות ועל צריכת אלכוהול. אני למדתי שככל שתקדיש יותר, כך התוצאה הסופית טובה יותר."גוף חטוב בביקיני

המושג "בודיבילדינג" טומן בחובו עולם שלם של מושגים וקטגוריות שיפוט. קיימות כיום תחרויות נפרדות לגברים ולנשים והן כוללות מגוון תחומים אשר בוחנים היבטים שונים של פיתוח הגוף. כך למשל, בקטגוריית ה"פיטנס" של הגברים לא ניתן להיות גדול במיוחד, אך יש להגיע לרמת חיטוב גבוהה מאוד ופרופורציונאליות.

אצל הנשים, גם כן יש חלוקה ברורה לקטגוריות. קטגוריית ה"ביקיני" לדוגמה, דורשת גוף חטוב להפליא, פחות שרירי ובעל פרופורציה נכונה וקטגוריית ה"וולנס" בוחנת נשיות וגוף בריא וחטוב ברמה סבירה.
מה כולל סדר היום שלכם?

שגב: "באופן כללי היום מחולק בצורה נוחה. כרגע אני נמצא בשלב של צבירת מסה. לכן אני מתאמן ארבע -חמש פעמים בשבוע, ואוכל כמות גדולה של פחמימות כדי לעלות במשקל. בסוף התקופה הזו אתחיל תהליך של חיטוב, שזו תקופה אינטנסיבית יותר שמטרתה להפוך את המשקל הצבור לשריר. יש כל מיני שיטות אימון, המטרה היא לעודד את חילוף החומרים בגוף."

ג'וי, שמתכוננת בימים אלה לתחרות פיטנס עולמית בספרד בקטגוריית ה"ביקיני", לוקחת על עצמה שגרה עמוסה אף יותר. "תקופה של הכנות לתחרות היא עמוסה מאוד. אני מתאמנת פעמיים ביום, אימונים מפוצלים, מוקדם בבוקר ואחר כך בצהריים או בערב. בבוקר אני עושה אימון אירובי על בטן ריקה ובערב אימוני כוח והרמת משקולות. אני אוכלת מאוד מדוד, כל שעתיים - שלוש ומקפידה על שתייה מרובה של מים."

אין מצב שאני נשברת

אורח חיים העמוס והאינטנסיבי מציב בפני שגב, ג'וי ושאר מפתחי הגוף אתגרים וקשיים רבים. התהליך הזה דורש התמדה, משמעת, לא מעט עבודה קשה ואפילו רגעי שבירה וייאוש. הקושי לדעת ג'וי הוא שחייבים לבצע בדיוק מה שהמאמן אומר. "צריך להיצמד לתכנית. אם יש יום שבו אני קמה רעבה יותר או עצבנית, אין מצב שאני נשברת או חורגת מהכללים. פשוט מתאפקת ועושה מה שצריך לעשות. זה גם מאוד מקשה לשלב את ההרגלים האלה עם עוד פעילויות. זה הופך להיות העיקר שלך, אבל אני עדיין רואה את זה כתחביב. אני מתכננת לשלב עוד תחומי עניין בחיי, אבל כשזה מגיע לתחרות - זה מעל הכל. אני עובדת במכון הכושר "הולמס פלייס" בעיר, היו ימים שהייתי קמה בחמש בבוקר כדי להתאמן לפני העבודה ומתאמנת עד חצות כדי לסיים את מכסת האימונים שלי לאותו יום. אוכל הוא נחמה כשעובר עליך יום קשה, ולנו אין את זה."

גם אצל שגב המצב דומה. המאמן שלו (דני קגנוביץ) שהיום הוא בעל התואר "מר עולם", הצמיד לו את הכינוי "רובוט" ולא לשווא. "אם קשה לך זה לא משנה. צריך לעמוד בתכנית ויהי מה, בלי שום מקום לרצונות. לא מתחשק לך לאכול כל היום ביצים, אורז וטונה במים, אבל זה מה שאתה עושה. דני הדריך אותי בשתי התחרויות הראשונות, כל שבועיים נסעתי אליו לבאר שבע וקיבלתי הנחיות קפדניות. "

משמעת עצמית

כשמסתכלים על ג'וי ושגב רואים ניצוץ בעיניהם. פיתוח גוף הוא לא עוד סתם תחביב מבחינתם, זו השקפת עולם. היכן שיש קשיים ואתגרים, יש גם הזדמנות להצלחה וסיפוק רב. שגב מדגיש כי היתרון הכי בולט הוא המשמעת העצמית. "אתה מקבל על עצמך משמעת עצמית ברמה מאוד גבוהה. המשימה לבצע את התכנית של המאמן לא פשוטה בכלל ולמדתי המון על עצמי בדרך למטרה. פיתחתי יכולת להגיע להישגים שלעולם לא הייתי חושב עליהם. אחרי שאתה מצליח כמה פעמים, יש פתאום תחושה ש'קטן עליך' לבצע משימות פשוטות יותר. זה ספורט מסביב לשעון, לא סתם ללכת לאימון ולחזור."
ג'וי מצטרפת לדבריו של שגב ומוסיפה כי לתחום פיתוח הגוף ולספורט בכלל אין סוף. "הכיף הוא בתהליך עצמו. אנשים רואים רק את התוצר הסופי. בתחרויות יש אווירה מדהימה. אתה סובל ביום יום, אבל יש בזה גם משהו מאוד מספק."
במערכה כזו אי אפשר להישאר לבד, והתמיכה מהמשפחה ומהחברים מקבלת בעיניהם ערך מוסף. ההבנה והסבלנות נדרשות בהיבטים רבים כמו רשימת קניות נפרדת כשהולכים לסופר, מנוי למכון כושר וקבלה של שינוי ניכר בהרגלים בבית.
לא תמיד קל לקבל ולהבין מחוייבות כל כך טוטאלית
ושגב מעיד כי קשה יותר להתאמן לבד. "כשהייתי מתחרה ניסיתי למשוך איתי חברים לאימונים, לעודד אחד את השני. להתאמן לבד זה כיף, אבל לא כמו עם פרטנר. כשרק התחלתי כולם צחקו על הטונה וחזה העוף בקופסאות. אחרי כמה חודשים פתאום ראיתי אנשים מגיעים לבית הספר עם קופסאות בדיוק כמו שלי. חבריי יצאו למועדונים, אכלו ושתו ואני פחות נהניתי. כל הזמן אמרו לי לאכול רק ביס אחד ואני המשכתי להזמין חזה עוף וחסה. אנשים בדרך כלל נרתעים ממשהו שהם לא רגילים לראות. מאמא שלי קיבלתי תמיכה מלאה. היא קנתה לי את האוכל שאני צריך בכמויות שצריך. אני יודע שהיא בכלל לא רצתה שאמשיך, היא ראתה אותי סובל והיה לה קשה מאוד כשהרגשתי רעב. אפילו הפנים שלי היו רזות מאוד. אמא שאלה אותי מה גורם לי להחזיק מעמד, והייתי אומר לה שהיא לא תבין, פשוט כל כך רציתי להצליח. אבל בכל זאת, היא תמכה ועשתה הכל כדי שאגיע למטרה שלי ועל זה מגיעה לה תודה ענקית. היא הבינה שאני רוצה לכבוש מטרה ובסופו של דבר זה קרה. קיבלתי את התואר אלוף האלופים בתחרות ארצית ב-2013."

כל הכבוד, אבל מספיק

לג'וי יש דווקא פרטנרית לאימון, אחותה הקטנה תום לב שוורץ. "אני מתאמנת יחד עם אחותי, היא רואה אותי בבית והרצון להצטרף היה יוזמה שלה. גם אנשים בעבודה מתעניינים. אני יכולה לומר שלהורים לקח זמן להבין לאן אני חותרת. אמא שלי פחדה שאני אגדל ואהיה שרירית מידי, כל מיני מיתוסים שמתנפצים כשמתחילים להבין במה מדובר. סך הכל הם אנשים שלא מבינים בתחום וגם לא מאותו הדור, אז היה קצת קשה לקבל. אבל הסברתי מה המטרה ומה התהליך שאני הולכת לעבור. בסופו של דבר תמכו בי מאוד, אבא שלי הולך שלוש פעמים בשבוע לעשות לי קניות כדי שאוכל לאכול לפי התכנית.

גם חברים שלי ידעו שאני עוסקת בפיתוח גוף, אבל את העובדה שאני הולכת לתחרות שמרתי בסוד. זה פשוט נראה להם מוזר. אמרו לי כל הכבוד על האימונים, אבל שלא יהיה יותר מידי, מספיק ככה. לפעמים אנשים קצת מפחדים מלהשתפר, אבל זו השאיפה שלי, הרצון להתקדם. בתחרות הארצית שבה השתתפתי לקחתי מקום שלישי."

גבר שרירי נתפס כנורמטיבי יותר מאישה שרירית ותחום הבודיבילדינג נתפס בעיני רבים כעולם גברי, מה דעתכם?
ג'וי: "אני מבינה על מה את מדברת, אני גם מרגישה את זה. נתקלתי בתגובות מהסוג הזה לא פעם, אבל זה לא מעניין אותי. זה מה שחשוב לי, זה עושה לי טוב ואני חיה את החיים שלי. אני בכלל לא מחכה לאישור של מישהו למה שאני עושה."
שגב מצטרף לרוח הדברים ומדגיש כי היה רוצה מאוד לנפץ את המיתוס הזה אחת ולתמיד. "צריך שנשים יתאמנו. הן יגדלו להיות חזקות יותר, בטוחות יותר ובגיל מבוגר גם ירימו את הנכדים על הידיים. כואב לי לראות אנשים באופן כללי שלא יכולים לקום מהכיסא. זו פשוט איכות חיים אחרת, גם בעתיד. יש לזה מן יתרון תנועתי, אתה מרגיש חיוני יותר, נפשית זה מעלה את המורל ואצל נשים זה לא שונה."

את מרגישה שבנים מתייחסים אלייך שונה?

"דווקא הפוך. בנים יותר מתלהבים מהקטע של הספורט. ודווקא בנות סולדות יותר, ומפחדות לגדול".
שניהם מסכימים שרואים פחות נשים "בודיבילדריות" מאשר גברים. הן לרוב נראות גדולות מאוד ושריריות ולא הרבה נשים שעוסקות בפיתוח גוף שואפות להגיע לרמה כזו. אבל שגב דואג להדגיש: "צריך להוריד את הכובע בפניהן, כי אישה שהגיעה לרמה כזו, עבדה מאוד מאוד קשה."

בדרך לתחרות עולמית

היקף הזמן שמשקיעים ג'וי ושגב בפיתוח גוף יכול להפוך בקלות את התחביב למקצוע. כבר שלוש שנים שהם מתאמנים על בסיס קבוע והסוף לשגרה הזו בכלל לא באופק.

ג'וי שלקחה כאמור את מקום שלישי בתחרות בארץ במאי האחרון, ממשיכה לכוון גבוה ונמצאת בעיצומן של הכנות לתחרות עולמית באי טנריף. מבחינתה זה גם טיול אחרון לפני שהיא מתחילה ללמוד במכון וינגייט.  "בתחרות אני אעמוד מול נשים שכבר שנים מתחרות ומתאמנות. באוקטובר אני מתחילה ללמוד לתואר ראשון  בחינוך גופני במכון וינגייט. אלמד על תזונה ועל ספורט, אני מחכה לזה מאוד. החלום הוא לפתוח קליניקה משלי, להיות עצמאית. זה תואר שחלק נכבד ממנו הוא מעשי, אז אין ספק שאני ממשיכה באורח החיים הזה וכרגע זה הכיוון."

התכניות של שגב קצת פחות חד משמעיות והוא משאיר מקום לעוד מחשבה.  "יכול מאוד להיות שאמשיך להתפתח עוד ואולי לא. זה מאוד קשה, מדובר בהרבה הוצאות כספיות והמון דברים שצריך לוותר עליהם. אני רוצה להשקיע בעצמי, בלימודים, להתנסות גם בדברים אחרים.

הענף בארץ לא כל כך מתגמל. אני משקיע אלפי שקלים בהכנה לתחרות ויוצא מזה סך הכל עם תואר גבוה בקטגוריה שלי. נכון, זה היה הכי כיף שיש לקבל את תואר אלוף האלופים, אחרי שהייתי מקום ראשון בקטגוריה שלי ובקטגוריה נוספת. אומרים שמקום שני הוא הראשון להפסיד ורציתי מקום ראשון. הדברים שעברתי בדרך לשם מרתיעים אותי היום ולא בטוח שאחזור לזה. אני מאמן כושר ואני אוהב מאוד לאמן אנשים, מספק אותי מאוד לעזור להם ולגרום לבן אדם להשתפר במשהו. מה שיפה בתחום הזה הוא שאתה משקיע במשהו מהבוקר עד הלילה והתוצאה הסופית תלויה בך. אתה עומד על במה ומציג משהו שיצרת בעצמך, זה סיפוק שאין גדול ממנו בעיניי. עברה לי בראש גם מחשבה על ללמוד רפואה."

שניהם מסכימים על כך שמי שרוצה להיכנס לספורט פיתוח הגוף חייב להיות אדם טוטאלי. קל יותר להשקיע כשמדובר באדם צעיר בלי מחוייבות למשפחה ועבודה במשרה מלאה. אך שגב מדגיש כי אם יש רצון ותמיכה מהמשפחה הכל אפשרי.

גם אתם יכולים
בתור כאלה שכבר התנסו במידה רבה ואף התחרו בתחרויות פיתוח גוף, ג'וי ושגב יכולים לתת טיפים לא רעים בכלל להתמודדות היום יומית של מצטרפים חדשים למשפחת מפתחי הגוף. חשוב להם שהמודעות לתחום בפרט ולאורח חיים אקטיבי בכלל תמשיך לעלות ושאיפתם היא להפיץ את הבשורה. ג'וי מבקשת שמי שמתחיל ייתן צ'אנס. "אנשים מרימים ידיים מהר מידי. לא רואים תוצאות תוך שבועיים ומתייאשים." ושגב מוסיף
 : "נקודות שבירה קורות. אנחנו בני אדם ואי אפשר התנזר לגמרי. נופלים פעם אחת, קמים יום אחרי וממשיכים. חלקו את מטרת העל ליעדים קטנים ובכל פעם תרשמו לעצמכם הצלחה חדשה."  

בתמונה: ג'וי ושגב. צילום: אינגריד מולר

יאיר דנון