(new)דיור מוגן 1/7/18
אלפא דאד

אלפא דאד

טל חן הרגיש את הצורך בשינוי, בחיים ובסדרי העדיפויות, כאשר הבין כי הקריירה התובענית שהוא מנהל תגרום לו ככל הנראה להיות מהאבות האלו שפספסו את המילה הראשונה או הצעד הראשון של ילדיהם. היום, אחרי השינוי שביצע בחייו ועם צאתו לאור של ספר הילדים ("סיפור על מילה שחסרה לה התחלה", הוצאת כנרת זמורה ביתן) שכתב, הוא בא להציג את הגרסה שלו לאבהות במאה ה-21 – זאת שמעורבת לחלוטין בכל תחום ורגע בגידול הילדים וחיי המשפחה.

לא רוצה לפספס

חן (38, נשוי+2) שימש עד לפני שנה כסמנכ"ל דיגיטל באחד ממשרדי הפרסום הגדולים בענף. 12 שנים בילה בתחום בכמה תפקידי ניהול בכירים. הדרך לשינוי החלה לפני מספר שנים: "עברנו למודיעין לפני חמש שנים, התחתנו ונולד לנו ילד. התפקידים בהם עסקתי הלכו ונהיו יותר ויותר תובעניים. זה כמו בהיי-טק רק בלי המשכורות. הייתה לי גם תחושה של "מור אוף דה סיים". הצורך להמציא את הגלגל מחדש בכל יום, זה שואב אותך. יש לענף הילה כזאת אטרקטיבית והמון אנשים רוצים להשתלב בתחום, אבל הייתי חוזר הביתה מינימום בשעה 21:00 כשהילדים כבר ישנים. גם יש לי תחושה שהענף כבר פושט את הרגל בעולם מורכב מהמון שינויים ואתגרים. מתי בפעם האחרונה ראית פרסומת טובה?"

אז מה קרה לך אחרי שהילד נולד?

"כשהילד הבכור שלי נולד התחלתי לפחד מסיטואציות שאחזור הביתה ויגידו לי שפספסתי את המילה הראשונה, את הצעד הראשון שלו. המגורים במודיעין והנסיעות לעבודה גזלו זמן רב עם המשפחה וזה דבר שמקשה במיוחד על האבות. כשנשים מגיעות לריאיון עבודה שואלים אותן, למרות שאסור, אם הן מתכוונות ללדת. רומזים, בודקים. גבר אף פעם לא ישאלו דבר כזה. זה מובן מאליו שאם יש מסיבה בגן אז לא הגבר יהיה זה שייצא מוקדם מהעבודה בשביל להגיע. כשעבדתי במשרד ורציתי לצאת מוקדם זה גרר הרמות גבה מטורפות. התגובות היו כאילו נחמדות, בסגנון של "איזה יופי שאתה עוזר עם הילדים", אבל היו גם "למה אשתך לא עושה את זה". קיבלתי המון תגובות כאלו מנשים דווקא. אומרים שהתמונה משתנה ויותר נשים נכנסות לשוק העבודה ואני חושב על הצד השני של המטבע – שצריך שיותר ויותר גברים ייכנסו לתוך המשפחה".

אתה לא חושב שיש היום יותר ויותר אבות מעורבים? דוגמת קבוצת הפייסבוק "פאפאזון"?

"זה נכון ואני מקווה שאני חלק מאותו שינוי, אבל כמה גולשים יש בפאפאזון וכמה במאמאזון? פי עשר יותר בקבוצה הנשית. אבל אני רואה את השינוי קורה אצל עוד אנשים מסביבי, עוד אבות שנכנסים יותר לתוך המשפחה. יש גם עניין שנשים שומרות על המקום שלהן ועדיין לא נותנות להגברים להיכנס.

אבא בבית

לפני שנה החליט חן סופית לערוך שינוי בקריירה ובחייו. "עזבתי את העבודה במשרד והעברתי את המשרד הביתה. כיום אני עובד בעיקר דרך חברת ייעוץ, סידרתי לי פינת עבודה בבית ואני הרבה יותר אדון לגורלי".

ומה זה אומר לגבי סדר היום שלך?

"בעבר הייתי חוזר הביתה בתשע בערב כשהילדים כבר ישנים, שם רצף של פרקים בקודי ונגמר היום. היום אני אבא שלוקח בבוקר את הילדים לגן, עובד, מחזיר אותם בצהריים ואיתם עד הערב ואז חוזר לעבוד. כשאתה עובד במשרד יש המון זמן מבוזבז שהולך על ארוחות צהריים ארוכות וישיבות מיותרות. הזהירו אותי בהתחלה כמה זה קשה לארגן את עצמך וכמה משמעת עצמית זה דורש, שאלו הנקודות החלשות שלי. היה לי ברור שזה לא יבוא לי בקלות ושיהיה אתגר גדול".

ואיך זה הולך עד עכשיו?

"תשמע, המציאות יוצרת את הכורח. עם הרבה חריקות והרבה מרדף אחרי עצמי, אבל בסופו של דבר הלקוחות והחברה מרוצים".

מה היו הלבטים העיקריים לפני השינוי שעשית?

"בוא נקרא לזה חרדות. כלכליות, ענייני פרסטיז'. הייתי סמנכ"ל במשרד פרסום גדול והיום אני כבר לא. גם תמיד היה לי מין שלט מהבהב כזה "מתי שתרצה תוכל לחזור" והמשיכו להגיע הצעות לחזור לתחום".

אילו תגובות קיבלת?

"יש את התגובות המתפלאות, בגן ואצל החברים, למרות שהסביבה שמקיפה אותי יש בה הרבה מאוד אבות מאוד מעורבים ופעילים. גם אצל הלקוחות שלי היום יש פליאה. זה מגיע גם עם הערכה וחיוך כאילו נחמד ומפרגן, אבל גם מסתכלים עליך כעוף מוזר. במיוחד כשאני מספר שההחלטה הזאת מגיעה מרקע של אידיאולוגיה. ישר מניחים שזה היה בעל כורחי, שפיטרו אותי. יש כאן ממש עניין של עד כמה הסביבה נותנת לאב להיות מעורב. אתה נתקל בהתנגדויות בעבודה, אצל חברים וגם המשפחה. מודיעין היא למעשה דוגמא מצויינת לזה. העיר הזאת היא בעצם בירת מעמד הביניים, עם הרבה מאוד גרושים/ות, הרבה מאוד אנשים שעובדים מחוץ לעיר וממש רואים נתק מוחלט לפעמים בין אבות למשפחות. מדברים על זה שבעיר יש הרבה מאוד עצמאיים, אבל אני רואה  בעיקר עצמאיות. גם כאן יש יותר פריביליגיה לנשים דווקא ללכת אחרי החלום ולפתוח עסק של תכשיטים לדוגמה, או לכתוב ספרי ילדים, מה שלא בהכרח יכניס כסף".

פרלמנט האבות

עוד לפני שעשה חן את השינוי הפיזי בחייו, התחיל השינוי להתרחש מעצם האבהות הטרייה שהביאה עימה עולם חדש: "במשך שנתיים הייתי חלק מ"פרלמנט האבות" באתר XNET, בו קבוצת אבות כתבה על חוויית האבהות. כתבנו על נושאים מברית מילה כן או לא ועד לשכוח ילד באוטו או מה יקרה כשהילדים יתגייסו. עשינו את זה במשך שנתיים ובתגובות שקיבלנו נתקלנו בעוד מקום שהוא קשה ואילו תגובות הנשים דווקא. תגובות כמו "קודם כל תדאגו לזכויות הנשים ואז תדברו על מעורבות הגבר". אני כל כך משוכנע שאילו שני דברים שצריכים לקרות יחד – אתה יוצא מחדר אחד ונכנס לשני. מדברים על הפער בשכר שמגיע ל-30% לרעת הנשים, אבל הפער הזה מגיע גם מכך שאבות עובדים יותר שעות. אם מסתכלים על השכר לפי שעה רואים שהפער מצטמצם לעשרה אחוז. אם גברים יהיו יותר בבית אז נשים יוכלו לעבוד יותר. היום אשתי עובדת יותר ומצליחה יותר מפני שאני נמצא יותר בבית ויכול להשלים את מקומה. שוב, כל הסיפור הזה הוא נורא קלאסי למודיעין ואני בטוח שאת הדילמה הזאת תראה בהרבה מאוד משקי בית בעיר".

היום, שנה אחרי השינוי, אתה יכול לראות איך זה השפיע על הילדים?

"בטח, רואים הבדל בהתנהגויות שלהם. זה בא לידי ביטוי בדברים שהיו, כמו חרדות נטישה. היום יכול לראות בבירור כמה חשוב להם לראות אותי יותר בבית איתם, לאכול ארוחת ערב משפחתית כמעט כל יום. מבחינתי זה פיצוח השיטה, לשבת איתם כל ערב ולדבר ולשמוע מה הרגיז אותם, מה מצחיק אותם. עכשיו אני יודע עליהם יותר, פתאום אני מכיר את החברים שלהם מהגן, מכיר את הגננות והן מכירות אותי. הרבה מאוד מהאבות הלא מעורבים הם כאלו כי ככה היו האבות שלהם, זה מה שהם מכירים. בקרוב יש לי הרצאה שאני מעביר במכון אדלר. אם פעם המונח המקובל היה "אלפא מייל", אז היום המונח הוא "אלפא דאד". זה קורה אגב גם בענף הפרסום. יש היום יותר ויותר פרסומות שמתארות את חווית ההורות הגברית".

איך מדברים עם פעוט?

הדרך של טל חן אל כתיבת ספרו הראשון (אותו אייר אביאל בסיל) החלה באורח טבעי מתוך המציאות. "כחלק מהשינויים שעשיתי אז במקום לעשות תואר שני בשיווק עשיתי תואר שני בתרבות נוער והילד במדעי הרוח. לומדים הרבה על ספרי ילדים, תכנים דיגיטליים, תקשורת, סוציולוגיה וגם כלכלה. הרבה זמן כתבתי בלוגים ובסופו של דבר דגדג לי להגיד לעצמי "בוא ותעשה משהו שתהיה גאה בו". זה התחיל מהבלוג שכתבתי שמתאר את חוויית האבא והילד, לכתוב מתוך נקודת המבט של הילד. הרעיון התפתח לספר שבמקור סיפר על אימא וילד. כשהראיתי אותו לכמה מקצוענים בתחום, הם אמרו לי שאני כל הזמן מדבר על אבהות אז למה שאני לא כותב על זה. ברוב ספרי הילדים אין אבות, או שהם מאוד עסוקים ומדברים עם הילד בטלפון מהעבודה או שנרדמים בסוף. אז פתאום יש ספר שהוא לא ככה, שבסוף האבא גם רוקד עם הילדה באופן הכי לא גברי שיש".

הספר "סיפור על מילה שחסרה לה התחלה", מספר על ילדה בשם שחר שעדיין לא יודעת לדבר. היא רוצה לצייר לאבא ציור והאב מנסה לנחש מה היא רוצה לצייר. "בהתחלה ילדים קטנים שעדיין לא יודעים לדבר אומרים רק "דה" ואתה מנסה לנחש ולהשלים את המילה. כשכתבתי את הספר מילאתי ארבעה עמודים במילים שמסתיימות ב"דה".

אני אדבר על עצמי, אבל יש משהו בזמן האיכות של אבא וילד שלא בא טבעי. עם האימא בתוך שניות יש חיבור רגשי מדהים והם מבינים אחד את השני ברמה שלי לקח המון זמן להגיע אליה. אז בהתחלה אתה מתקשר עם הילד ב"קוקו" והוא מתפקע מצחוק, אבל אחר כך הם התחילו לדבר ופתאום נהיו בינינו שיחות. זאת הייתה נקודה מאוד משמעותית בשבילי. זה גם ספר שנורא כיף להקריא לילדים, מפני שגם ילד קטן שיודע להגיד רק "דה" יוכל להבין חצי מהספר. כך הקריאה עצמה יכולה להיות זמן איכות.

הייתי בטוח שאני אהיה האבא הכי מעורב בעולם. שכל הזמן אשחק עם ילדי ושאהיה קשוב אליהם, ואוודא שכל רגע עימם יהיה משמעותי. אבל גיליתי שהחיבור הרגשי, היכולת לתקשר ולהפוך את הרגעים ביחד למלאי תוכן, היה לי קשה (ביחס לאמא שלהם). מצאתי את עצמי יושב עם העולל על מזרן הפעילות. סביבנו מיטב הצעצועים מהבהבים ומצפצפים - ואני לא יודע מה להגיד, איך אני "משוחח" עם הפעוט? הוא מבין אותי? אני מבין אותו? גיליתי שאני לא לבד. לא מעט אבות - ואימהות - מסביבי הרגישו חסרי אונים, היה חסר לנו תוכן.

הקפיצה המשמעותית הראשונה הייתה כשהתחילו המילים הטרומיות ה"ננה" ו"בבה" וה"דה". פתאום כל הברה קיבלה אינסוף משמעויות והיכולת לקלוט מסר מהילד, בהתאם לאינטונציה, הקונטקסט ואפילו סתם אינסטינקט, הופכת לכישרון שכל הורה מתגאה בו במיוחד.

ככל שעובר הזמן נמצאות דרכים נוספות בהן הבילוי המשותף הופך משמעותי: סיפור סיפורים, ציור יחד, שיחות, לעשות עבודות בבית ביחד ואנחנו כל הזמן עסוקים, ביחד. אני חושב שבדיוק בגלל זה הספר הוא הזדמנות לכל הורה לפתח דיאלוג וזמן איכות עם פעוטות. הוא משתמש ביכולת של הילד, שעדיין לומד לדבר ומעניק לו תפקיד פעיל בהקראת הסיפור".


בתמונה טל חן בביתו. "כשעבדתי במשרד ורציתי לצאת מוקדם זה גרר הרמות גבה מטורפות", צילום אינגריד מולר

יאיר דנון