אלי קדם
רוצו על זה

רוצו על זה

על קו הסיום של מרתון אמסטרדם, באוקטובר האחרון, עמדה חבורה של שישה גברים ובכתה. הם בכו מההתרגשות, מההגשמה, ובעיקר מהעובדה שאחרי כל מה שעברו יחד, הצליחו להגיע לקו הגמר של  ריצת 42 ק"מ.  בין חבורה הזו, קבוצת הריצה של המאמן המודיעיני אריק מורה, גם שרון אטקין ומנשה וילציג, שעבורם במיוחד, קו הסיום הזה, סימל הרבה יותר.

בזכות הרכב שבמוסך

שרון אטקין (46) ממודיעין, נדבק בחיידק הריצה לפני כמה שנים, די במקרה. "הכל התחיל בערך לפני שנתיים כששמתי את האוטו במוסך. כשהבנתי שהאוטו לא יהיה מוכן בזמן, כעסתי. הייתי צריך ממש להוציא אנרגיות אז התחלתי לרוץ." בפעם הזו אטקין רץ חמישה קילומטרים. מהר מאד, החמישה הפכו לעשרה והריצה הפכה להתמכרות.  שרון רץ לבד, העלה לפייסבוק מסלולים שעשה ונהנה מכל רגע. כעבור כמה חודשים הצטרפו אליו חברים בהם מנשה וילציג.  מאז הם נרשמו למירוצים יחד, החל במרוץ מודיעין ואח"כ במרוץ עין גדי ובמרתון תל אביב. עשרת הקילומטרים הפכו לעשרים ואחד ואחר כך לשלושים.  "התמכרנו לאווירה, התחלנו להירשם לכל מרוץ אפשרי, מרוצי לילה, מרתונים שונים."

ביוני 2015, נרשמו כבר למרתון טבריה, בו היו מתוכננים לרוץ 42 ק"מ, דבר שהוביל לעליית מדרגה ברמת האימונים. "אמרנו שאם נרשמים למרתון הזה, אז כבר צריך מאמן. הם פנו לאריק מורה, צירפו אליהם עוד כמה חברים והחלו באימונים. "נכסנו לתוכנית אימונים משמעותית מאד. היתה בה הרבה משמעת של אוכל, זה היה משמעותית יותר רציני מקודם." אטקין התחיל להרגיש שהקבוצה משנה אותו. "לפני הקבוצה, הייתי  יכול לאכול המבורגר בשתיים בלילה, חי איך שאני רוצה. בשנה של האימונים הורדתי 16 קילו. זה הכניס גם חיים חדשים לבית ולמשפחות שלנו." תוכנית אימונים של הקבוצה כללה שלוש פעמים בשבוע אימוני ריצה ועוד פעם של אימון כושר. " זה אומר לקום בארבע או חמש בבוקר, בשמש ובגשם. זה מחויבות לקבוצה. כל פעם שאתה רואה את עצמך משתפר, זה נותן  לכולם מוטיבציה להמשיך. אין לי ספק שאם לא הייתי בתוך הקבוצה, הייתי איש שמן, ממורמר ומדוכא היום. "

רוץ שרון, רוץ!

אטקין, גרוש וחי עם בת זוג, עובד כיום כסוכן מכירות. באוגוסט 2015 עוד ניהל מחלקה של פרגולות בחברת סוככים. בוקר אחד יצא לשטח לעזור לצוותים שלו בהתקנה ונפל מסולם בגובה שלושה מטרים. כתוצאה מהנפילה הוא ריסק את שורש כף היד ועבר ניתוח קשה בו הוכנסו לו פלטינות ליד שמאל. בנוסף, הוא סבל (ועדיין סובל) מכאבים חזקים מאד בכתף. "הפציעה היתה קשה גם פיסית וגם נפשית. הייתי מושבת כמעט שנה מבחינת עבודה. היה לי קשה מאד לקבל את זה.  אחרי שהורידו לי את הגבס, גיליתי שאני לא מצליח לעשות דברים בסיסיים כמו לפתוח לבד את המכנסיים כשאני רוצה ללכת לשירותים. הבנתי שזה הולך להיות שיקום בעייתי ומורכב מאד. צללתי לרמות מאד נמוכות של ייאוש. הייתי מוצא את עצמי עם דמעות בעיניים ולא מבין איך זה קרה לי, הרי אני אדם כזה זהיר."  

לאחר הניתוח שעבר, ומתוך הייאוש, הבין אטקין שהדבר היחיד שיציל אותו ויחזיר אותו לחיים הוא הריצה. "אף אחד לא ידע לומר לאיזה תפקוד אחזור אחרי התאונה, אבל למדתי להתמודד עם המגבלות ולעבור את המכשולים האלה בזכות הריצה. היה הכי קל לשבת בבית, לכאוב בהבדלי בקור ובחום, להגיד אני פצוע ולהיתפס על זה. לכן ההחלטתי שלפחות אמשיך לרוץ עם החברים.  אבל כשהחלטתי שאני מצטרף למרתון, אמרו לי שזה מסוכן. הרופאים חששו מה יקרה אם אפול. במשפחה לא אהבו את הרעיון בכלל, אמרו לי שזה מסוכן מדי." אטקין בשלו, החליט לעשות הכל כדי לצאת מהפציעה ומהנכות שנגרמה לו בעקבותיה. חיידק הריצה אמנם התחיל הרבה לפני הפציעה, אך בדיעבד, ייתכן שהחיידק הזה, הוא זה שהציל אותו ממנה. "בעקבות המצב הנמוך אליו הגעתי אחרי התאונה, הבנתי שהשמים הם הגבול ושאני אחראי לגורלי. היום אני מגיע לתפקוד כמעט מלא, מה שלא היה בטוח שאגיע אליו. אני חושב שחשוב להבין שכשאתה לא נעצר ולא מוותר ברגעים קשים, אתה יכול להיות מאושר. הריצה הביאה אותי למקום שאני מאושר ולא נפלתי למקום אחר."

בגלל המשקל

גם מנשה וילציג (42) בטוח שהריצה החזירה לו את החיים. פשוטו כמשמעו. הוא נשוי ואב לשלושה, כיום מנהל מוסך באשדוד, ובעברו מפעיל גרר ומנהל חברת גרירה. "כל החיים הייתי ילד שמן" הוא מספר "כילד הגעתי לסביבות ה- 120 ק"ג. אבל האמת היא שזה לא הפריע לי, כי לא הייתי שמן עצלן ומבחינתי, הכל היה בסדר." הוא לא ראה סיבה לשנות את אורח חייו, גם כשהגיע למשקל מקסימילי של 160 ק"ג. הייתי קם בבוקר, שותה קולה בכמות של שישה ליטרים ביום, מעשן קרוב לשלוש קופסאות סיגריות ביום, חי על בורקסים ומה לא. לפני כמה זמן חישבתי והגעתי למסקנה שחייתי אז על בערך 30,000 קלוריות ביום."  גם בעבודתו על הגרר לא הרגיש וילציג מגבלה. הוא לא סבל מכולסטרול או בעיות בריאותיות אחרות ומבחינתנו, חייו התנהלו כשורה.

הכל השתנה לפני ארבע שנים, כשהיה בן 38. "היתה לי עבודת לילה עם משאית בירושלים. כשהגעתי לצומת שילת לפנות בוקר, בדרך חזרה הביתה, התחלתי להרגיש לא טוב, להיות חלש, הופיעה לי זיעה קרה, בחילה וחולשה נוראית.  עצרתי בצד, ירדתי מהמשאית ונשכבתי על הכביש בין המשאית לגדר בטיחות." וילציג היה בטוח שאלו רגעיו האחרונים. "הרגשתי שזו הנשיפה האחרונה שלי. הטלפון היה בתוך הרכב ולא היה לי כוח להגיע למשאית. אני זוכר את עצמי מדבר  עם אלוהים ומבקש ממנו שיתן לי למות בבית ולא פה." הוא לא זוכר איך זה קרה, אבל בשש בבוקר מצא עצמו שוכב בחדר הילדים על הרצפה וקורא לאשתו לעזרה. הוא פונה לבית החולים והחשד היה לבעיות בכבד. לאחר שלושה ימי אשפוז, הוא שוחרר הביתה עם הפניה להמשך טיפול אצל רופא המשפחה, אליו וילציג לא הלך. " אחרי משככי הכאבים הרגשתי חזק וחזרתי לתפקד כרגיל. " אבל ההתקפים לא פסקו ווילציג עבר שלושה התקפים בחודש שלאחר מכן.  "כבר לא היתה לי ברירה אלא ללכת לבדוק וברור שבדיקות הדם היו מתחת לכל ביקורת. הם הראו כולסטרול גבוה, סוכר גבוה ועוד. כשנשקלתי אצל הרופאה וראיתי בפעם הראשונה את המספר 160 ק"ג, נבהלתי מאד." הוא גם הבין שעתה הוא בסיכון גבוה מאד לשבץ או אירוע מוחי, והופנה במיידית לניתוח קיצור קיבה.  אבל במקום זאת החליט לקחת את עצמו בידיים, לעשות דיאטה וספורט. "לפני זה, לא הייתי פעיל ספורטיבית אף פעם. החלטתי להתחיל לעשות הליכות. הייתי יוצא מהבית, הולך מאה או מאתיים מטר וחוזר עייף כאילו הלכתי 40 קילומטר."  אבל לא ויתר והחל כל יום לפנות בוקר לצאת מהבית, לרכב באופניים ולהתאמן. כעבור פחות משנה השיל ממשקלו 65 ק"ג, התמכר לספורט והחליט שהוא רוצה לנסות לרוץ. "אשתי הציעה לי להצטרף לקבוצת ריצה של חברים שהיא מכירה. שם פגשתי את שרון ואת שמעון והתחלנו להתאמן.  הם דיברו על יעדים של מירוץ עין גדי של 21 ק"מ ואני בקושי רצתי עד אז, וכשנרשמנו למרוץ, התחלנו להתאמן. היינו עושים שלוש ריצות בשבוע, ובנוסף הייתי עושה כל יום אימון כוח וחדר כושר. "

מאיפה קיבלת את הכוח. את הרצון לחיות?

"בסופו של דבר, כשהרופאה אמרה לי שלא ברור לה איך אני עדיין חי, זה פשוט מניע אותך לפעול. פתאום אתה רואה תוצאות, יורד כל חודש שישה ק"ג, ואין עודפי שומן זה מדהים. הרופאה לא האמינה כשהבדיקות שלי חזרו להיות תקינות לחלוטין כמו של ילד בן 16 וכל זה תוך שנה.

את הצלחותיהם מייחסים השניים לקבוצת הריצה ולמאמן שלהם, מורה. "הקבוצה הזו הפכה למשפחה ברמות שאת לא מבינה, יש לנו קבוצת וואטסאפ שאנחנו חופרים בה כל יום כל היום, יותר גרוע מנשים שמדברות. המאמן מייעץ לנו, קשוב אלינו, חשוב לו שנסיים ולא ניפצע. הוא לקח אותנו יד ביד וליווה אותנו לאורך כל הדרך, גם במשברים וגם כשקשה. "

מה עם הסכנות הכרוכות בריצה?

וילציג: "אם עושים את זה נכון ובהדרכה נכונה, אין בזה סכנה. היום אנחנו מבינים איזה טעויות עשינו לפני שנעזרנו במורה. הוא הסביר לנו, בנה אותנו גם נפשית וגם פיסית. לימד אותנו שהרגל צריכה לדרוך ככה והמהירות צריכה להיות ככה והקצב צריך להיות ככה. וכך למדנו שמה שחשוב בריצה זה לעשות את זה נכון ולא להפצע."

אטקין: "בכל דבר יש סיכונים, המחיר הזה של הברכיים לא אגיד שאני לא חושש ממנו, ואני יודע שכל דבר שעושים קיצוני יכול להגמר רע. אבל כל דבר שאתה עושה בצורה נכונה מקטין את הסיכון.   שצריך את האיזון. בסופו של דבר, הנפש הבריאה שלי, בהחלט שווה לי את הסיכון."

כך נראית התמכרות

שניהם גם מגדירים את עצמם כמכורים. וילציג. "אני מודה ומתוודה, אני מכור רשמית. אם אני לא קם בבוקר ועושה ספורט אני עצבני כל היום. אין לי יום בלי פעילות ספורטיבית. היום שלי מתחיל בארבע בבוקר כשאני יוצא לאימון הראשון ומסתיים בעשר כשאני נכנס הביתה אחרי הלימודים. אני לא מתפשר ולא מוותר לעצמי." 

אטקין : "אתה אומר לעצמך רק המרתון הזה וזהו. ואז יש את אמסטרדם ואתה חושב כבר על היעד הבא. יש את מרוץ המדבר לים במאי ובאוקטובר הבא בלי נדר אעשה את סובב העמק שזה 61 ק"מ. חייבים את היעד הבא".

בעוד אטקין מפנטז על הגדלת המרחקים, וילציג כבר חושב רחוק יותר. "היעד הבא הוא איש הברזל, זה חלום שצריך להגשים אותו,  וזה כיוון שמחלחל בי עכשיו חזק מאד".

בדרך להגשמת החלומות, כאמור, לפני כחודש, הם נסעו יחד למרתון אמסטרדם, חוויה מרגשת לכולם. אטקין: "זו היתה חוויה מטורפת, חו"ל, 12 אלף איש רצים יחד מרתון, אי אפשר להשוות את זה לאוירה בשום מקום אחר. הצלחת לסיים את 42 הק"מ בשלוש שעות ושלושים דקות, שברתי את השיא של עצמי. כשהגענו לקו הסיום, בכיתי כמו ילד. הגעתי למרוץ עם המון חששות אם נצליח בכלל לגמר את המרוץ ובסוף האוירה עבדה כמו שעון. כל השישה התחילו וסיימו. הלכתי שם כמו טווס.  "גם חברו התרגש מהמירוץ. "בסוף כולנו בכינו, לא האמנתי שאני אבכה ככה."

וילציג ואטקין אמנם חוללו שינוי בחייהם, אבל הם מדגישים את חשיבות הקבוצה והתמכיה המשפחתית כתנאי הכרחי להצלחה. אטקין: "זה לא מובן מאליו לנשים ולמשפחה שלנו. אנחנו קמים כל יום בארבע בבוקר, עושים רעש כשאנחנו חוזרים ומושבתים לכמה שעות אחרי שרצים 35 ק"מ. אם לא היה לנו את התמיכה של המשפחה זה היה פחות עובד. כשסיימתי את המרתון, ואשתי והילדים מחכים שם בסוף, אתה חייב לפרוץ בבכי, זו התרגשות לא מובנת מאליה בכלל."

ווליציג מוסיף: "מבחינתי, אני חי פה בזכות אשתי. בלעדיה לא הייתי פה. הפכתי להיות פנאטי, מכור ומתאמן שש פעמים בשבוע. אני צריך להודות לה יום יום על זה שהיא תמכה בי. בסוף כל מרוץ היא והילדים מחכים לי וזה הכי מרגש שיש. " 

בתמונה: שרון ומנשה. הריצה עושה אותם מאושרים, צילום אינגריד מולר

יאיר דנון