אלי קדם
של מי אתה, ילד?

של מי אתה, ילד?

"סארו - הדרך הביתה". בימוי: גארת' דייויס. תסריט: לוק דייויס, ע"פ ספרו האוטוביוגרפי של סארו בריירלי. שחקנים: דאב פאטאל, רוני מארה, ניקול קידמן, דייויד וונהאם, סאני פאוור. אוסטרליה, 2016. 120 דקות. 3 כוכבים.

סארו (סאני פאוור המתוק והנהדר) הוא ילד בן חמש שגדל בכפר קטן במדינת מדיה פראדש שבמרכז הודו. אמו סוללת כבישים, מזיזה אבנים כבדות בידיים, כמו מיליוני נשים הודיות אחרות. אביו לא קיים. את ימיו הוא מבלה עם אחיו הגדול גודו, שאוהב אותו ושומר עליו ולוקח אותו להרפתקאות מסעירות, כמו גניבת פחמים מרכבת נוסעת. כאשר הוא מתעורר לילה אחד ומוצא את גודו מתכונן ליציאה הוא מתעקש להצטרף אליו, אבל מתקשה להחזיק את עצמו ער ונרדם בזרועות אחיו. גודו משאיר אותו ישן על ספסל ברציף תחנת הרכבת ויוצא לברר מתי צריכה לצאת הרכבת שלהם. כשסארו מתעורר הוא מוצא את הרציף ריק ונטוש. הוא יוצא לחפש את אחיו, עולה על רכבת שהוא מוצא בתחנה ונרדם שוב. כשהוא מתעורר הרכבת נוסעת ונעצרת שוב רק לאחר שני לילות, בכלכותה העצומה.

מרגע זה סארו בכוחות עצמו. הוא בן חמש, הוא לבד, וגם כשהוא מצליח לגייס מבוגרים שרוצים לעזור לו – דבר לא פשוט בהודו הקשה, הענייה, בה למיליונים אין אפילו גג מעל לראשם וילדים יתומים המתגלגלים ברחובות הם מחזה שכיח – הוא לא יודע לבטא נכון את שם כפרו, או איך קוראים לאמא שלו חוץ מ"אמא". פעמיים הוא מצליח להימלא בעור שיניו מחיות טרף הולכות על שתיים. כשהוא כבר נלקח לבית יתומים ממשלתי – מסתבר שחיות הטרף אורבות גם שם. ואז מודיעה לו אישה מבוגרת ומכובדת למראה שאפסו סיכוייו למצוא את משפחתו, ומציעה לו לנסוע לגור באוסטרליה הרחוקה, עם זוג שאת תמונותיו היא מראה לו באלבום. סארו לא מודע לזה, אבל יש לו מזל: הוא מועמד מושלם לאימוץ בין-מדינתי. הוא קטן עדיין, הוא יפה ומנומס, אין לו צלקות נראות לעין או מחלות איומות. הוא גם חכם מספיק, כבר בגילו הצעיר, כדי להבין שאין לו בעצם ברירה, שזו הדרך היחידה שלו לצאת מהגיהינום בו הוא נמצא. הוא מוותר, במודע, על השאיפה לראות שוב את משפחתו. הוא נוסע לאוסטרליה. הוא גדל. הוא שוכח. עוברות כמעט עשרים שנה עד שנפגוש בו שוב, כצעיר שנזכר לפתע בעברו ומחליט לנסות ולשוב הביתה.

"סארו" הוא לא סרט אלגנטי במיוחד. את הסיפור שהוא מספר הוא מרפד בעובדות שהבמאי גארת' דייויס סבר שאינן מחרידות מספיק לכשעצמן, ובחר לתקוע אותן בראשנו, שוב ושוב, עם פטיש כבד. אבל הוא מעלה שאלה מעניינת: מה עדיף? האם עדיף היה לסארו, לו היה הדבר אפשרי מבחינתו, לאתר את אמו ולשוב למשפחתו האמיתית, או שעדיף היה לו לעלות על המטוס לאוסטרליה העשירה והשבעה, ולהתבגר בבית שבו יש לו כל מה שהוא רוצה – רוחנית וחומרית? השאלה הזו מקפלת בחובה סוגיה מורכבת הרבה יותר, שעניינה אימוץ ילדים ממדינות עולם שלישי על ידי זוגות מהעולם הראשון. בעיניים שלנו, המערביות והשבעות, נראה שאין פה בכלל דיון: מדובר בילדים בלי משפחה, בלי אף אחד שיאהב אותם, שחשופים לסכנות איומות, ואימוצם ע"י זוגות מערביים לא רק מציל את חייהם, ברמה ההישרדותית הבסיסית ביותר – הוא גם מעניק להם הזדמנות לחיים טובים יותר, להשכלה, לשפע. את העמדה הזו מגלמת סו (ניקול קידמן), אמו המאמצת של סארו, המבהירה לו בשלב מסוים כי היא אימצה אותו ואת אחיו מסיבות אידיאולוגיות. היא יכלה ללדת ילדים משל עצמה - אבל בחרה לקחת ילדים שאין להם כלום בעולם ולהעניק להם הכל.

ומצד שני, אתה לא באמת יכול לנתק ילד מהעבר שלו ומהמקום שלו, לא משנה כמה תתאמץ. לא במקרה מספר הסרט דווקא את סיפורו – המדהים כשלעצמו – של סארו, שמרגע שמתחיל להיזכר בפרטים אודות משפחתו האמיתית הוא לא מוצא מנוחה. הוא מתפטר מעבודתו, עוזב את לוסי חברתו (רוני מארה) ומקדיש את כל כולו למעקב, דרך תוכנת Google-Earth, אחר עשרות-אלפי תחנות רכבת ברדיוס מתאים מכלכותה, בחיפושיו אחר זו שבה ראה לאחרונה את אחיו. לא במקרה מביא הסרט גם את סיפורו של מאנטוש, אחיו המאומץ של סארו, שהגיע לאוסטרליה מצולק נפשית – איש לא יודע ממה ולמה, אבל הסרט בהחלט רומז – וגם כאדם בוגר לא מצליח לשקם את עצמו. העיתונאית אריאנה מלמד חשפה לפני מספר שנים באומץ את הסיפור המלא שלה ושל ילדיה המאומצים, הלוקים בתסמונת אלכוהול עוברי. אין ספק שגם הם, בדיוק כמו סארו, ניצלו מגורל אכזר בצורה בלתי נתפסת – אבל גם אותם העבר רודף. העובדה שסארו מוצא בסופו של דבר את כפרו ומשפחתו, ומצליח להביא שקט לנפשו הדואבת, היא נקודה של אור במציאות הקשה והעצובה הזאת. נקודת אור נוספת מופיעה בכתוביות שבסוף הסרט, בהן נכתב: יש מיליוני ילדים בבתי היתומים של הודו, ממש כמו סארו, וככה אנחנו מנסים לעזור להם, אתם מוזמנים לבקר באתר שלנו ולראות איך גם אתם יכולים לעזור. ואם אחרי המסע שהסרט הזה מעביר את הצופים, והבוטות בה הציג את והעוני והעליבות והאלימות, הוא יצליח להזיז לפחות חלק מהם ולגרום להם לתרום, בצורה כלשהי, ולהפוך את העולם למקום מעט טוב יותר – אז אפשר לסלוח לו על הכל.

יאיר דנון