הום סטייל 17.5.18
אור של כוכבים

אור של כוכבים

"לה לה לנד" | תסריט ובימוי: דמיאן שאזל | שחקנים: אמה סטון, ראיין גוסלינג | ארה"ב, 2016 | 128 דקות . 4 כוכבים

הפעם האחרונה בה כבש מיוזיקל את בימות האוסקר הייתה בשנת 2002, כאשר "שיקגו", המבוסס על מחזמר משנת 1975 ובמרכזו נערת שעשועים ההופכת לסלבריטי לאחר שהיא רוצחת את המאהב שלה, קטף שישה פרסי אוסקר, ובהם פרס הסרט הטוב ביותר ופרס שחקנית המשנה לקתרין זיטה ג'ונס, שגילמה את הכוכבת ולמה קלי. מאז, היו כמה מחזות זמר שניסו לשחזר את ההישג; "עלובי החיים" משנת 2012 – גם הוא מבוסס על מחזמר בימתי – היה הקרוב ביותר: הוא קטף שלושה אוסקרים, ועל אף שלא זכה בפרס לסרט הטוב ביותר, גם הוא זיכה את שחקנית המשנה שלו – אן האתווי – בפרס. "לה לה לנד", המיוזיקל החדש של דמיאן שאזל, עשוי להיות זה שיצליח לשחזר את ההישג של שיקגו ולקחת את כל הקופה. אלא שבניגוד ל"שיקגו" ול"עלובי החיים" – את "לה לה לנד" ראוי יותר להשוות דווקא ל"אמריקאי בפריז", זוכה פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר לשנת 1951, או ל"שיר אשיר בגשם" מהשנה העוקבת, שלא זכה באף אוסקר אבל הוכתר לפני מספר שנים כמיוזיקל הטוב ביותר בכל הזמנים: כמותו, גם הם מיוזיקלס שנכתבו ישירות למסך הגדול, וגם הם עוסקים בסיפור אהבה על רקע עולם האמנות.

"לה לה לנד", שנפתח בנאמבר מוזיקלי מרהיב בן שוט אחד, המתרחש בפקק תנועה בלוס אנג'לס – היא לה לה לנד, עיר החולמים – עוסק בסיפור אהבתם של השחקנית מיה דולן (אמה סטון) ופסנתרן הג'אז סבסטיאן "סב" וילדר (ראיין גוסלינג). הם נפגשים לראשונה באותו פקק, ובפעם השנייה כשמיה המתוסכלת חוזרת מעוד מסיבה חסרת תוחלת וסבסטיאן, שנגינתו פורטת על נימי נפשה, בדיוק מפוטר מעבודתו. סיפור אהבתם מתפתח לאט, במקביל למאבקי הקריירה שלהם: היא חולמת להיות שחקנית מפורסמת, ובינתיים עובדת כמלצרית בבית קפה שממוקם בתוך אולפן סרטים. הוא רוצה לפתוח מועדון ג'אז שייתן כבוד ובמה ללהקות המגנות בסגנן הקלאסי, ובינתיים מתפרנס, בקושי, מעבודות נגינה קטנות ומבזות. האם הם יכולים לתחזק, במקביל, את החלומות שלהם ואת סיפור אהבתם?

בנוסף למכשולים הסטנדרטיים העומדים בפני מיה וסב – העובדה שהם צעירים מאוד, עניים למדי, נאלצים להתפשר ולהתפשר שוב בכל אספקט של חייהם כמעט – עומד בפניהם מכשול נוסף: נראה שכיווני הקריירה שלהם הפוכים. הוא חולם על משהו קטן ואליטיסטי, היא מכוונת הכי למיינסטרים שאפשר. ובמסגרת נסיונותיהם ליישב את הסתירות בחייהם, מנסה כל אחד מהם ללכת קצת בדרכו של האחר: מיה כותבת לעצמה הצגת יחיד ומעלה אותה באולם קטן, בעוד סבסטיאן מצטרף ללהקת ג'אז מצליחה וזוכה לטעום את אור הזרקורים. ולצד התמיכה שהם משתדלים להעניק זו לזו צצה גם קנאה, ומרירות, ואי הסכמות על נכונותה של הדרך ועל השאלה עד כמה מה שהם עושים כרגע הוא באמת הדבר הנכון בשבילם, האמנות כפי שהם רוצים לעשות אותה. כך ש"לה לה לנד", בדיוק כמו "וויפלאש" - סרטו הקודם, השונה בתכלית והמעולה לא פחות, של דמיאן שאזל - הוא סיפור על טוטאליות. אין משפט מזיק יותר בשפה האנגלית מאשר "עבודה טובה", אומר בסרט ההוא המנצח הסדיסט פלטשר, בגילומו המבריק (ועטור האוסקר) של ג'יי.קיי.סימונס, שמגיח גם פה להופעת אורח. בחיים של מיה וסב, במילים אחרות, אין מקום למשהו שהוא פחות ממעולה. לא באמנות, לא באהבה. ואם מסתכלים על זה ככה אפשר להבין מראש לאן הרומן הזה הולך.

הסיפור המתוק־מריר הזה מופקד בידיהם של אמה סטון וראיין גוסלינג המקסימים בתכלית, שעל אף שאיש מהם אינו זמר או רקדן בחסד, הכימיה ביניהם – זהו כבר סרטם המשותף השלישי – נעימה וזורמת. "אודישן", הסולו של אמה סטון, הוא מסוג הסצינות שמזכות באוסקר, וגם סצינת האודישן הראשונה שלה, בה היא משחקת מונולוג קורע לב ומדמיע אל מול מלהקת משועממת ואדישה, ראויה לתשואות. ובכלל – יש פה שירים וריקודים, ממש כמו במיוזיקלס של פעם. בלי להתנצל, בלי להתבייש, בלי קריצה אירונית ובלי להידרש לתירוצים. למעלה משישים אתרי צילום ברחבי לוס אנג'לס משמשים כרקע לסיפורם של מיה וסב, ובהם אולם הקולנוע ריאלטו, בו חולקים הגיבורים את נשיקתם הראשונה; מצפה הכוכבים גריפית', המשמש רקע לריקוד מרהיב על ענן שהוא כל מה שהחלומות יכולים להיות; והפוניקולר של העיר, שסגור כבר כמה שנים לשיפוצים ונפתח במיוחד לצורך הצילומים. כמו גיבוריו, גם דמיאן שזאל – שהוא רק בן 31, לעזאזל – חולם בגדול ולא מתפשר על כלום. 

יאיר דנון