אלי קדם
המכה ה-11

המכה ה-11

כמו על המצרים האומללים, גם עלינו נחתה מכה מכה. ושם המכה, מכת פציעות. למעשה נחתה המכה על ספורטאינו המצוינים. לכאורה, רשאים הם לאמור, עלינו נחתה המכה, לא עליכם. אבל כפי שנחת הברד על אלו שנמצאו מחוץ לביתם בלבד, ועדיין אומרים, נחת הברד על המצרים כולם, כך במקרה דנן. או משהו שכזה. כידוע, מכה היא מהעניינים המקובלים בעיקר בבתי ספר ובמיוחד בפעילויות ספורטיביות. אולם כשמכה מתלווה למכה, עד שקשה להניח כי מדובר ביד המקרה, או אז אפשר לקרוא אותה מכה במובן המקולל. כלומר, מכה מכה. לא מן הנמנע ששנת התשע"ז הייתה השנה שבה מישהו ניסה להגיד לנו לשחרר את הגרסה המקומית של היהודים דאז. מבט זריז במפה הסינופטית מעלה חשד, שאפשר להחשיב לסביר, כי ככל הנראה מדובר באל הנורא והאיום, והרחום כמובן, של הקהילה האתאיסטית.

עירוני מודיעין הייתה הראשונה לסבול מנחת זרועו של האל הנזכר לעיל. והיא עודנה סובלת. נציגת עיר העתיד איבדה משחקניה עד שנותר ממנה שמה בלבד, ודשא סינתטי, כמובן. דניאל יפת, מצטיין העונה הקודמת, קרע את הרצועה הצולבת בברך כבר במחזור השלישי וגמר את העונה. אבי אבינו, שהגיע לכאן להנהיג, עם רזומה בליגת העל ובליגה הלאומית, נפצע במחזור הרביעי ולא שב למגרשים. ערן חדד, מלך שערי הקבוצה אשתקד, שבר את ידו ונעדר כשלושה חודשים. אמיר ציון קרע רצועה בברך במחזור השמיני ותם פרקו. בר חזות, שהגיע במהלך העונה והפך למלך השערים הזמני של הקבוצה, קרע את הרצועה הצולבת בברך ויצא לפגרה מוקדמת, דוד קנבסקי, הקפטן, נעדר כחודשיים. גיא סרוסי נפגע בקרסולו ונעדר חודשיים גם הוא, בן בכור נפצע, בפעם השנייה, והשבועות מוסיפים לחלוף. זוהי רק רשימה חלקית.

אם הייתה מכת הפציעות מסתכמת בעירוני מודיעין, אפשר והאשמה הייתה מתגלגלת לפתחו של הצוות הרפואי ותו לא. אפשר וגם לאיש לא היה אכפת. להוציא את המאמן, היושב ראש, והאוהד היחיד של הקבוצה הזאת.

* * *

אלה לא רק ספורטאיה הזוטרים של העיר שנפלו קורבן למכה האחת עשרה. גם הבכירים שבהם כבר אובדי עצות. יוני ניר, הגיבור הקולע, נפגע בשריר התאומים ולא היה יכול לעזור לקבוצתו, הפועל רמת גן גבעתיים, במאבקי המיקום החשובים שלה לקראת הפלייאוף העליון. אחרי חודש שבו ישב על אזרחי הוא שב לפעילות במחזור האחרון בתקווה לחזור לכושר מספק על מנת לסייע לקבוצתו להעפיל לליגת העל. כלומר, התזמון לא היה יכול להיות גרוע יותר.

בן שהר, יקיר העיר הכובש, שבר אך לאחרונה את אצבע כף ידו, לא ידוע כרגע אם מדובר באצבע המורה או באצבע המשולשת, אבל נאמר שהוא סובל מכאבים עזים ומדירי שינה. מומחה ייעץ לו לעבור ניתוח שאמור היה להשבית אותו לשארית העונה, אך לאחר שקיבל חוות דעת נוספת, הוא החליט לנשוך שפתיים ולהחזיק חזק. שוב, זאת לא רק הפציעה, זה בעיקר התזמון שלה.

אחרונה חביבה ואחלה חביבה היא כמובן נסיכת הטניס, שחר פאר, שהכריזה ממש לאחרונה על סיום הקריירה שלה. הסיבה? איך לא, פציעה. "אני פורשת" היא הודיעה "הגעתי להחלטה זו בעקבות דלקת כרונית בכתף". אמנם הדלקת הכרונית המדוברת נמשכה מעל לשנתיים, אולם העובדות היבשות מלמדות שהמים הגיעו עד נפשה רק לאחרונה.

* * *

אם אחד זה מקרה ושניים זה צירוף מקרים, מן העובדה שכל שלושת הספורטאים הבכירים של העיר מוכים וחבולים כבר אי אפשר להתעלם. שחר פאר, כאמור, אפילו שילמה בקריירה שלה. עליהם חובה להוסיף את הכמות יוצאת הדופן של הכדורגלנים ואת מי יודע כמה הספורטאים הנוספים מהענפים האחרים, כגון הג'ודו והפטאנק. כלומר, כבר עכשיו אפשר להניח בבטחה, אם הקורבנות של מכת הבכורות, היו הבכורים, הרי שהקורבנות של מכת הפציעות הם, כפי שצוין בתחילה, בעיקר הספורטאים. יאמרו הספקנים, הם ספורטאים, פציעות הן חלק מהעסק. בדיוק משום כך מדובר במכה מתוחכמת במיוחד. אולי כך בדיוק חשבו המצרים בספקנותם, 'ובכן, חושך? זה לא עניין נדיר כל כך, יש ממנו לפחות שתיים עשרה שעות ביממה, בחורף אף יותר', 'ארבה? הם קיימים, הם חייבים להיות במקום כלשהו, העיקר שנארח אותם יפה', 'שחין? צפוי, המגיפה האמיתית היא האנשים שלא מוכנים להתחסן כי הם חושבים שחיסונים גורמים לאוטיזם'.

אם היה בית חולים במודיעין, סביר להניח שהוא היה קורס תחת העומס, ולא רק בגלל שמדובר בנורמה. הכל מתפלאים על טיפשותם של המצרים, שחיכו עוד מכה ועוד מכה, בטרם נפל להם האסימון. אף על פי שאסימונים טרם הומצאו אז. אז מה נגיד אנחנו?

בתמונה יוני ניר צילום ארכיון

יאיר דנון