מרבית ילדי העיר מכירים את עינת חרוש מההצגות, שעות הסיפור, וקבלות השבת שהיא עורכת בגנים וברחבי העיר. לאחרונה שילבה את האהבה שלה לילדים ולאנשים בכלל עם האהבה שלה לבובות ולעולם התיאטרון וגילתה תחום מרתק שבו היא עוזרת ומטפלת באנשים – טיפול באמצעות בובות. "באמצעות הבובה אפשר לעשות הכל".

בית אמי

גילוי נאות. את עינת חרוש תושבת כפר האורנים אני מכירה כבר כעשר שנים, מאז שבתי הגדולה היתה בת ארבע. רק שאצלנו בבית, אולי כמו בהרבה מבתי העיר, קוראים לה אחרת: עינת עם שאילתא, על שם בובת התיאטרון המוכרת שלה. חרוש (46), נשואה ואם לשלושה, מפעילת החוג 'תיאטרון בתנועה של עינת', היא ירושלמית במקור. את בית ילדותה היא מתארת כבית חם מאד, מתירני, מאפשר ופתוח. "אמא שלי היתה תמיד בבית להגיש לנו ארוחת צהריים חמה, השאירה לנו פתקים, היא לקחה חלק מאד דומיננטי ופעיל בחינוך וקיבלתי כל כך הרבה ממנה, היא היתה גדולה מהחיים." האם עבדה כאחות במחלקה אונקולוגית ילדים בבית החולים הדסה. את הרגישות הרבה שמאפיינת כל כך את חרוש היום, היא מקשרת לאמה. "היא טיפלה בכל חולה וחולה כאילו הוא היה היחיד שם. היא היתה חוזרת ומשתפת אותנו בסיפורים עצובים על משפחות שנמצאות שם חודשים רבים. כשהייתי בת 12, הייתי נוסעת איתה למחלקה, יושבת עם ספר וקוראת לילדים סיפורים ליד המיטה."  

חרוש בוגרת 'דוד ילין' במגמת חינוך לכיתות גן וא'-ב', נישאה ב- 98' לדרור, ועד שבנו את ביתם בכפר האורנים, עברו השניים לגור בקיבוץ צובה, שם עבדה כגננת.

הרומן עם סיפורי ההצגות החל בשנת 2000 כשבנתה הצגה אחת, ועימה נסעה לגני ילדים במודיעין להציע את החוג שלה. בשנה הראשונה היא העבירה את החוג בשישה גנים, ושנה לאחר מכן, כבר מילאה את היומן לחלוטין. היום, היא מעבירה את החוג שלה ב-18 גנים בשבוע, כל שבוע עם הצגה חדשה.

בשביל חרוש, חוגי התיאטרון שלה, הם הרבה יותר מעוד הפעלה או חוג לגן. היא מגיעה אליהם מהדאגה לילדים השקופים, מהצורך החזק שלה, לתת מקום לכל ילד. "אני זוכרת שהייתי בכיתה ז', המורה לגיאוגרפיה קראה לי ללוח, פתחה את המפה הגדולה וביקשה ממני למקם ערים ויישובים שונים. למזלי, היה לי מספיק בטחון עצמי ולא נפלתי מזה, אבל אני זוכרת את עצמי חושבת באותו רגע, שאם אי פעם תהיה לי נגיעה לחינוך, אזכור שמורים תמיד אוהבים את התלמידים הטובים, המוצלחים, אלה שלוקחים על עצמם תפקידים למרות שיש עוד המון ילדים שקופים, כאלה שלא מצביעים, כאלה שילדים אחרים לא רוצים להיות זוג שלהם, לתת להם יד. לכן אני תמיד אבחר אותם, הם יהיו הזוג שלי. בעיני ללמוד להרגיש זה מקצוע ואת זה אני עושה ואוהבת לעשות. אני ממש משתדלת לתת לכל ילד בטחון שמה שהוא לא ייעשה, זה בסדר, אפילו אם הוא שותק. כשאת מאפשרת לילד להיות מי שהוא, ולא להיות לחוץ, זה הכי טוב."

בעקבות כך גם כתבה לפני שש את ההצגה 'מלכת הכיתה', העוסקת בנידוי חברתי של ילדים, הצגה שאיתה הופיעה בכל רחבי הארץ.

בזכות שאילתא

חרוש מכונה בפי הילדים 'עינת עם שאילתא', על שם בובתה המוכרת, הפותחת כל מפגש של חרוש עם הילדים, והיא למעשה זו, שהובילה אותה לגלות את התחום החדש בו היא עוסקת בימים אלה. "שאילתא היא לא בובה יפה" מסבירה חרוש, "היא חצי סמרטוטי כזו, קצת ג'ינג'ית, לא כל כך יפה, אבל כל כך אהובה. היא תמיד פותחת וסוגרת את ההצגות, מספרת את הסיפור. לשאילתא יש בה את כל קשת הרגשות: לפעמים היא כועסת כי אמא שלה כעסה עליה ולפעמים היא עצובה, שמחה או מתרגשת. ואז לילדים הרבה יותר קל להזדהות, 'הי, גם אמא של שאילתא כעסה עליה'. כשהחוג מסתיים, היא עוברת ילד ילד וזה מדהים לראות את התגובות: יש ילדים שמחבקים אותה ולא מרפים. שאילתא היא אנושית לחלוטין, הם ניגשים אליה ומרגישים לגמרי חופשי לבוא לספר לה שגם הם היו עצובים היום. יש משהו בעיניים שלה שנותן לגיטמיציה להיות הכל מהכל –  עצוב ומותש וכועס ומאוכזב. כל התכנים נכנסים בבובה הזו. אני רואה את התהליך שהילדים עוברים במהלך כל השנה וזה מרגש. את רואה איך במשך הזמן הבטחון שלהם גדל, ואיך הם מתפתחים. אני חושבת שיש משהו בזה שמשאיר אותי עוד קצת ילדה כזה בעצמי."

יכולת ההזדהות של הילדים עם הבובות בכלל ועם שאילתא בפרט, יחד עם פניות של הורים ואנשי צוות אליה בנוגע לאתגרים וקשיים עימם הם מתמודדים, גרמו לחרוש לחשוב 'מה היא תעשה כשהיא תהיה גדולה'. ואז הכל התחבר.

בובות גם למבוגרים

אחרי שעבדה במשך שנים עם בובות, הבינה חרוש שהגיע הזמן להשתמש בכלי הזה כדי לעשות מה שהיא הכי אוהבת לעשות, להקשיב ולעזור לאנשים. לכן הלכה ללמוד 'תיאטרון בובות ככלי טיפולי', "שם למדנו הכל" היא אומרת "גם פסיכולוגיה, איך לגשת, מה זה הבובה ואיך להנגיש אותה. איזו בובה לבחור. למדנו להבין מי האדם שעומד מולך, מה אתה רוצה להעביר לו ואיך אתה עושה את זה." היום במקביל לעבודה בגנים, היא מטפלת באמצעות הבובות, מלווה קבוצות של בני הגיל השלישי בקפה אירופה, מעבירה ערבי נשים חוויתיים באמצעות בובות ומסכות, ומטפלת טיפולים פרטניים בילדים ומבוגרים.

מה זה טיפול באמצעות בובות?

"חפצים ובובות נושאים עימם תוכן רעיוני." מסבירה חרוש. "מדובר ביכולת לקחת חפץ ולהטעין אותו במשמעות. לכל דבר בעולם יש נפש, ובאמצעות עקרון ההנפשה, הבובות יכולות לבטא רגשות. דרך הבובות, אנחנו נוגעים במשאלות, דחפים וזכרונות לא מעובדים שנדחקו. הבובה תופסת, למעשה, את המקום הדמיוני ומאפשרת להתמודד עם המציאות וחוויות שלא תמיד קלות. היא מאפשרת לשאול שאלות שאולי לא היינו שואלים את עצמנו אם זו לא היתה בובה, ומאפשרת דיאלוג במקומות לא סגורים. דרך הבובה אנחנו בעצם מאפשרים למי שיושב מולנו להכיר ולקבל את עצמו גם בחלקים שהוא לא אוהב או סובל מהם, ומאפשרים לו לקבל את המגרעות שלו, להשתחרר מהתקיעות ולהרגיש הקלה."

מדובר בדרך טיפולית חדשה יחסית בעולם ובארץ, אבל המקורות שלה הולכים הרבה אחורה. זה התחיל מהשבטים הקדומים, בהם ראש השבט היה עורך טקסי מעבר מילדות לבגרות לרוב עם מסכות. המשיך בתיאטרון הקראוון, עם הדמויות המוכרות ומאוחר יותר, בשנות השישים, בתוכניות טלוויזיה של החבובות כמו רחוב סומסום, החבובות ופה  בחרצופים, כשלקחו דמות והקצינו אותה.

איך מבוגרים מגיבים לבובות?

"בהתחלה את אולי חושבת שהם לא ירצו לגשת לבובות, שזה יהיה מביך, אבל בפועל, זה עובד מדהים. הבובה היא עולם ומלואו. הבובה היא חפץ דומם שאת מפיחה בו חיים ואם את מפעילה אותה בצורה נכונה, ומנגישה אותה נכון, באמצעות נשימה, תנועה, צבע, קול ומבט, את גורמת לכל מי שיושב מולך להתחבר לזה.

לכל גיל יש את הבובות המתאימות לו. כשאני אניח בובות על השולחן, ואת תבחרי בובה, את מפעילה בתת מודע את כל הפנטזניות ואת כל סימני השאלה שלך. אני כמנחה, אמורה להתאים את סוג הבובה לסוג האוכלוסיה ולהביא להם בובות שעימם הם יוכלו להזדהות. למבוגרים יש לי סבא וסבתא ויש לי ילד וילדה שזה הנכדים. בערבי נשים יש  המון בעלי חיים ובובת אנושיות ושטותניקיות וקשקשניות. כל מי שלא נעים לה, יכולה לקחת משהו שטותי ודרכו להגיד דברים שיותר קשה לומר."

איזה סוגי בובות יש?

"אם אני עובדת עם ילד ביישן וחסר בטחון, אני אעבוד איתו בהתחלה עם בובה בדמות צב.  לצב יש לו שריון, הוא יכול להכניס את הראש, הוא מדבר בשקט, איטי, לא כל כך בטוח. יש את התוכי הפטפטן הרכלן, שלפעמים דרכו אפשר להגיד דברים שאנחנו לא תמיד יכולים להגיד. בובת מוט היא מרוחקת, צלצליות מתאימות יותר למופנמים, לא לכל אחד מתאים לשבת ולדבר עם בובת פה. יש בובת ריצרץ', כזו שלא מוכנה לדבר. בובה כזו יוצרת הזדהות אצל ילדים שלא מדברים, עד שאת יוצרת אמון ואז זה קורה. יוצא לי לעבוד המון עם חיות. כלב זה חבר, פיל יודע להקשיב. כשמישהו מאושפז בבית חולים, את לוקחת ציפור פצועה. בובה יכולה לעשות את מה שאנחנו לא תמיד יכולים. היא יכולה להשתטות, לקלל ולצרוח וזה בסדר כי היא בובה."

פעם בשבוע נפגשת גם חרוש עם קבוצה של מבוגרים שמגיעים לקפה אירופה. "מדובר בקבוצה אינטימית שבה אנחנו עובדים  על נושאים שמטרידים אותם – זכרונות, אובדן של מגורים, שיכחה, משמעות החיים. בשלושת המפגשים הראשונים רק הקשבתי, עוד לא הוצאתי את הבובות. ואז כשהוצאתי, ברור לך מאד למה כל אחד בחר את הבובה שבחר. יש אישה שמלבד קפה אירופה לא יוצאת מהבית. היא בחרה את בובת הפרפר ואמרה ממש, הלוואי שהייתי יכולה להיות קצת כמוהו.  הרעיון של הקבוצה הוא לתת מקום לכולם, אתה לומד מאחרים, מוצא את הסיפורים של עצמך בתוך הסיפורים של אחרים ומבין שאני לא לבד.  לא לבד בפחד של המוות, של הזקנה, של הילדים שלא באים. יש אישה מקסימה שלקחה בובה ואני לקחתי בובה שסימלה את הבן שלה, והיא אמרה לו את כל מה שלא הצליחה להגיד לו בפועל. הסבירה לו כמה חשוב לה שיבוא לבקר אותה וכשהוא בא, שיהיה איתה יותר ולא ישב מול המחשב."  

בעבודה עם נוער, מתאימה חרוש בובות קוליות כמו רד בנד ואחרות. "בערב משפחתי שערכתי למשפחה עם ילדים, באמצעות הבובות, המתבגרים אמרו להורים שלהם דברים שלא אמרו להם מעולם. זה היה מרגש ומדהים. היה צחוק, בכי, קצת מהכל."

לשים מסכות

"בעבודה נכונה, ניתן להתאים את הבובות לכולם" אומרת חרוש "בערבי הנשים שאני עושה, אני מכינה אותן מראש למה הן באות. מדובר בערבים חוויתיים, המשלבים מסכות ומוסיקה, וכשאת בחברת נשים עולים המון דברים ובסופו של דבר, כל אחת משתתפת ומשתפת. למי מאיתנו אין סיפורים ובעיות וחלומות ופנטזיות על איפה היא היתה רוצה להיות ומה היא היתה עושה כדי להגיע לשם?"  

לא קורה שזה לא עובד, שזה מביך מדי?

"אולי בהתחלה לפעמים זה יכול להראות לך ילדותי להחזיק בובה ולדבר אבל מהר מאד מצליחים לעשות את ההפרדה ויחד עם זה את ההזדהות.  זו הבובה, לא את וכשאת מחזיקה בובה ואני עכשיו אשחק את אמא שלך, את תראי שזה יוצא ותוכלי לומר לה את כל מה שרצית."

בין כל עיסוקיה חרוש מוצאת זמן גם לפעילות התנדבותית למען הקהילה. "אני לא יכולה בלי זה." היא אומרת "אני מרגישה שזכיתי שמתקשרים ומבקשים ממני עזרה. זה התחיל בפניות לפעילויות בגנים של החינוך המיוחד. המשיך בפניות של עמותות ושל ימי הולדת למשפחות נזקקות ושל החינוך המיוחד. לפני שבועיים שאלו בעמותת 'מנדלת הלב' אם אני יכולה להעביר להם סדנה חוויתית לנשים חולות סרטן. הדבר הזה מרים אותי, אין סכום בעולם שיעשה לי את מה שזה עושה. יש גם את אקים וגם גן ברמלה שאני נוסעת אליו כשיש פנייה. אתה  עושה משהו כזה וחוזר הביתה מלא, עם כזו תחושת סיפוק, שבחרו בי לדבר הזה ".

איפה תהיי בעוד עשר שנים?

"הייתי שמחה שרק יהיה כמו עכשיו, שהטלפון לא יפסיק לצלצל. אבל מעבר לזה, יש לי פנטזיה לעבוד עם בובות במקום כמו נווה תרצה. נראה לי מרתק לשבת מול נשים שעברו דברים טראומתיים בחיים, למצוא את הכוחות שלהן, לשמוע את הסיפור שלהן, ודרך החפץ או הבובה, להצליח לחזק אותן. זה נראה לי מאתגר ועוצמתי ביותר. "  

בתמונה: עינת חרוש צילום אינגריד מולר