(new)ויקטורי
להבין את הכעס

להבין את הכעס

כולנו מכירים לפחות אדם אחד כזה. אחד מאלו שרמת העצבנות והכעס שלהם חורגים מהנורמה הישראלית, זאת שגם ככה לא ידועה בדיוק באופי נוח, שקט ופשרני. במזרח התיכון כמו במזרח התיכון, אחד ממאפייני האופי הקולקטיבי הברורים שלנו הוא אותו טמפרמנט חם, שבמקביל לצדדים החיוביים שבו מביא עימו גם לא מעט עצבים. איכשהו רובנו מצליחים לשמור על אותם עצבים ברמה המאפשרת לנו לחיות חיים נורמליים, אולם יש בינינו גם כאלו שאצלם המציאות אחרת ואלו אותם אנשים עם בעיות בניהול ושליטה בכעסים.

מי שמנסה ללמד את הסובלים מבעיות ניהול כעסים כיצד לשנות את דפוסי ההתנהגות שלהם, ועל הדרך גם לצלול עמוק לתוך נפשם ולגלות מי הם באמת מתחת למעטה הכועס, הוא עמית לוי ממושב שילת, בעליו של מרכז דולב – המרכז הישראלי לניהול כעסים. בעברו היה לוי בנקאי, מרצה באקדמיה ואף עסק בתחום הביטוח במשך מספר שנים. עד שהגיע בעצמו לסדנה לניהול כעסים ומאותה נקודה מצא את עצמו ואת דרכו בחיים.

הכל התחיל בילדות

את סיפורם של המגיעים לסדנאות שלו, נדמה כי לוי מכיר היטב על בשרו. הוא בן 46, נשוי בשנית + שני ילדים, ומספר כי הכל התחיל כבר בילדות. "גדלתי בבית נורמטיבי להורים שעבדו והכל על פניו היה תקין. בשלב כלשהו נוצר משבר בזוגיות של הוריי ודברים התחילו להשתנות. היה שם משבר אמון, נוצרו מתח וריבים ואני זוכר שלא דיברו אצלנו על מה שקורה. גם בין האחים לא דיברנו על זה במשך שנים. הפעם הראשונה שדיברתי על מה שקרה לי הייתה בלשכת הגיוס. הקצינה שם לא הבינה מה מאיפה נפלתי עליה. בשלב מסויים, כילד שחיפש כל הזמן את האמת, אני זוכר שחיטטתי בדברים של אמי ומצאתי מעין יומן שכתבה, ממנו הבנתי שהיו לה גם מחשבות אובדניות. מאותו יום השתניתי. אם עד אז הייתי "ילד טוב ירושלים", מכאן והלאה הפכתי ל"ילד טוב יקום". פתאום התחלתי לנקות את הבית, לתלות כביסה וסדר, רק כדי שאימא תחזור הביתה ויהיה לה נעים והיא לא תקפוץ מהחלון".

אותו שלב בילדות התברר כזה שעיצב גם את חייו הבוגרים של לוי, לפחות עד לשלב מסויים. "אני הפכתי לאדם שמרצה, שרוצה לפצות ועושה דברים אפילו שלא באמת רוצה לעשות אותם. ככה קרה שהתחתנתי עם אישה שלא רציתי להתחתן איתה, קניתי דירה שלא רציתי לגור בה ולקחתי משכנתא שלא רציתי לקחת. גם למדתי דברים שלא באמת עניינו אותי ועבדתי במשך המון שנים בכמה תחומים, שלא היו באמת מה שאני רוצה לעשות".

חפשו בעבר שלכם

לדבריו של לוי, אותו ריצוי שמנהל את חייהם של אנשים הסובלים מבעיות ניהול כעסים, הוא למעשה הגורם העיקרי לאותה בעיה. "הכעס נולד בעצם מנסיבות עבר לא פשוטות שחוו הכעסנים בילדותם (99% מהמקרים למעט טראומה מאוחרת יותר בצבא לדוגמא, או פגיעה מוחית שזה כבר מקרה נדיר ביותר). הסיבות הכי נפוצות הן אלימות בילדות, ביקורת/הקטנה כרוניים מצד ההורים, נטישה פיסית או רגשית, מחלה של אחד ההורים או האחים, דור שני ושלישי לניצולי שואה או ילד שגדל עם לקויות למידה. בכול המקרים האלו  הילד מרגיש שהוא לא בסדר. שהוא לא שווה והוא מפתח בושה כלפי מי שהוא".

מה קורה לילד שחווה תחושות כאלו?

"הילד הזה לומד שלא לדבר את הרגשות שלו ומשם מגיעה תחושה שהוא לבד בעולם. מתוך אותה תחושה הוא מפתח גם את הצורך לרצות וגם חוש אחריות מאוד מפותח לגבי הסביבה שלו, על מנת לקבל משובים חיוביים ולהרגיש שהוא בסדר. זו גם הסיבה שלאותם אנשים יש רגישות מאוד גבוהה לביקורת. הכל תלוי אצלם בחיזוקים חיצוניים ולא בפנימיים. מתפתח שם פחד ובושה על עצם היותך אתה, על מי שאתה, על מה שאתה מרגיש ומה שאתה צריך. אם רק תעז לומר או לעשות משהו שהוא לא בנתיב 'הנכון' תקבל תגובה תוקפנית. אז איך יגיב ילד לצורה כזו של חינוך? חלקם ילחמו עד חורמה בחופש ובצדק שלהם, חלקם יגדלו להיות מופנמים וחלשים (חברתית ובעיקר בעיני עצמם), חלקם יפתחו פרפקציוניזם שמלווה בהלקאה עצמית (תוקפנות עצמית) וחלקם יגיעו למצב שבו לא יוכלו לבטא את הכעס שלהם בגלוי. רגשות שלא קיבלו ביטוי או מענה לא נעלמים לשום מקום. הם לא נספגים באוויר או מתאדים ביום חם במיוחד, הם גם לא יורדים באסלה. הם שם, נאגרים ומתגברים ומחפשים דרך להתפרק החוצה. כשזה לא קורה באופן טבעי זה קורה באמצעות הכעס. הוא בסך הכל השסתום בסיר הלחץ של הרגשות שמונע פיצוץ של הסיר כולו".

מילד פגוע לבוגר כועס

איך נראים חייו של אותו ילד כשהוא הופך לאדם בוגר?

"בדרך כלל האדם הכועס יהיה מאד אחראי, חבר טוב, כזה שדואג לכולם חוץ מעצמו ומוכשר מאד בהרבה תחומים (ככה למשל עזבתי את תחום הפיננסים והתחלתי לעסוק בביטוח, למרות שזה דרש ממני לימודים של ארבע שנים). זה מגיע מתוך הצורך לרצות. אם למשל חבר יבקש ממני עזרה לבנות פרגולה, מיד אומר לו שבטח אעזור אפילו שאני לא יודע כלום על בניית פרגולות. אבל אני ישר אלך ואלמד איך עובדים עם עץ ואתגייס לעזור לו. הכעס שלו מאופיין בכך שהוא "נדלק" מאפס למאה בשבריר שנייה, הוא מרגיש פעמים רבות שהוא לבד ושלא מבינים אותו ואת הכוונות הטובות שלו, יש לו לעיתים דכדוך עד דכאון, לוקח על עצמו המון עבור אחרים (מרצה), לא מרוצה מחייו שלו, מרגיש שהוא לא במקום שהוא צריך להיות וממורמר. הוא רואה בעולם החיצוני כמי שאחרי למרבית התחושות האלו".

איך ידע אדם שיש לו בעיה שהיא מעבר לכעס סביר? 

"כשהכעס שלו מעורב עם תוקפנות שמטרתה להקטין ולהשפיל את האחר. זה יכול להיות בתוקפנות אלימה פיסית, מילולית (קולנית וגם שקטה – התוכן של המילים הוא החשוב ולא העוצמה שלהם). הכעס שלו יתבטא גם בהתנהגות פאסיב-אגרסיב, ממש שתיקה תוקפנית או פאסיביות שמתחבאת מאחורי מעטפת של הומור, ידענות וכדומה. וגם בתוקפנות עצמית, פיסית ומילולית".

איך פועל המנגנון של אדם כזה? מה קורה שמעלה את הכעס?

"כשאומרים לאדם כזה שנתפס בעיניו כמתיחת ביקורת, אוטומטית הוא מרגיש שאומרים לו שהוא לא בסדר. בעצם לוחצים לו על נקודה שגם ככה רגישה מעברו. הכעס הוא קודם כל פיזי, אפשר לזהות אותו עולה. יש רעידות בידיים, הלב דופק מהר יותר וכולי. האדם הזה חווה מתקפה ואיום. הוא עובר מאפס למאה בשנייה. הכעס הוא רגש והתוקפנות היא התגובה. מיד לאחר מכן ההתפרצות יש תחושת הקלה, הכעס נפרק מהגוף. יש כאלו שישר עוברים לאשמה ולניסיון לפצות על ההתפרצות".

אשתי לא ויתרה עלי

לפני מספר שנים הגיע לוי בעצמו אל סדנה שכזאת, לאחר שהפנים סופסוף שיש לו בעיה. "החיים הזוגיים והמשפחתיים שלי היו מלווים בהמון מתחים וריבים. אשתי, המלאך שלי, לא ויתרה עלי. היא אמרה לי שאני אדם טוב, איש טוב, אבל שיש לי בעיה. אשתי הראשונה ויתרה עלי, חיפשה את הדרך החוצה. אשתי הנוכחית לא ויתרה עלי ועלינו ואני כל כך אוהב ומעריך אותה על זה. כיום זה מרגיש כאילו ירדה מאיתנו איזו עננה שחורה שליוותה את החיים שלנו יחד. פתאום יש מקום למה שמחבר בינינו, לאהבה ושמחה והומור. הדברים זורמים ונעימים. יש אור".

 

"הכעס הוא רגש והתוקפנות היא התגובה

את השפעת הסדנה שעבר מגדיר לוי כ"ברקס", ברגע בו הבין שיש אפשרות לעצור וללכת בדרך אחרת. הוא מגדיר את עצמו כאוטודידקט ולכן החל את דרכו בחיפוש עבור טיפול וריפוי. הוא עבר גם במחוזות פסיכולוגיים והרוחניים, שם הבין כי לטעמו הם עוסקים יותר מדי בעבר ובמקור הפצעים ופחות בדרכים לשנות את חייו בהווה. בשלב מסוים הוא התוודע אל האיגוד הלאומי האמריקאי לניהול כעסים, שמלווים את המרכז שלו עד היום, ומשם נפתחה הדרך להקמת מרכז דולב ולקיום הסדנאות שהוא מעביר.

מי האנשים שמגיעים אליך?

"החלוקה היא של 70% גברים ו-30% נשים. טווח הגילאים נע בין 20 ל-60 ורובם מגיעים לאחר שבני הזוג שלהם הציבו להם אולטימטום. אני לא שירות מבחן והאנשים האלה לא מגיעים אלי מכורח צו בית משפט, כך שנוצר מצב בו הם מגיעים עם כוונה אמיתית לעשות שינוי. הרבה פעמים ברגע שאחרי ההבנה שיש להם בעיה, האנשים האלה מנסים לטפל בעצמם לבד, להשתלט על הכעס. מה שקורה מזה הוא שבמקום שיהיו שלוש התפרצויות קטנות בשבוע, יש מגה התפרצות בשבועיים".

מה בעצם אתה מלמד בעשרת מפגשי הסדנא?

"קודם כל המטרה היא להבין איך המוח והגוף עובדים. בשעת כעס המוח הקדום וההישרדותי שלנו עובד, משחרר אדרנלין וחווה מתקפה ואיום קיומי. לאחר מכן מתחילים לחפש מדוע אנחנו באמת כועסים. מה הסיבות הפנימיות-רגשיות לכעס. ממקדים את תשומת הלב פנימה במקום לגורם החיצוני של הכעס, שהוא לא באמת הגורם. אנחנו עושים השוואות בין הכעס מהיום לתחושות מהעבר ורואים את נקודות ההשקה. הם לומדים בשלב ראשון לעצור לפני צומת ההתפרצות, לומדים לסגת, לחשוב מה באמת קורה כאן רגשית ולחזור לסיטואציה עם כלים שהם לומדים. כמו לראות מציאות גבוהה יותר שמכילה הרבה אמיתות, של הכעסן וגם של הצד השני. ככל שמתאמנים על כך יותר, רואים את התמונה הגבוהה יותר ומבינים שזה לא מתקפה. יש לצד השני סיפור משלו והוא ממש לא קשור אלי. זה מאד מרגיע כשלעצמו. דמיין שמישהו חותך אותך בכביש ואתה זועם ורץ לתפוס אותו ואז אתה רואה שזו זקנה שסטתה מהנתיב. זה מרגיע נכון? זה על אותו רעיון".

עם אילו כלים הם יוצאים מהסדנא?

"הם בעצם לא לומדים ניהול כעס, אלא בעיקר תקשורת רגשית. לכעסנים יש חסימה בביטוי. הם למדו מגיל צעיר שאם הם יבטאו רגשות אז יחטפו. קוראים לזה תקשורת אסרטיבית הדדית. בסוף הם גם מתחברים למהות הפנימית המקורית שלהם, זאת שאיבדו בדרך את החיבור אליה.  לשמחה, לרצונות, לכישרונות, לאהבות , לאינטואיציה...לעצמך. לאותו אדם ששמת בצד על מנת לרצות את כל הסביבה שלך".

יש לך אומדן של תוצאות הסדנא? של השינוי שהם עוברים?

"שיעורי ההצלחה שלנו עומדים על 80%, בעיקר אצל אלו שהגיעו בשלים לתהליך ועם מוטיבציה לעשות שינוי. אנשים עוברים שינוי מדהים".  

בתמונה  עמית לוי, צילום אינגריד מולר

(new)שלומי תבלינים 18.5.20