אמה טרקסין
בחורה כארז

בחורה כארז

דבי כהן, אמריקאית מעיר הסמוכה לפילדלפיה, פגשה את בעלה הישראלי בפריז, ואחרי שלא יכל לעמוד בגעגוע לקוסקוס של אמו חזרה איתו לישראל . אחרי קריירה באקדמיה ובתחום הביו-טק היא החליטה לעשות שינוי והקימה את בית הקפה של "לחם ארז" ברעות. בתמונה. דבי כהן ומנהל משמרת ב"לחם ארז" (צילום פרטי)

איך הגיעה אמריקאית מפנסילבניה שנסעה ללמוד בפריז לניהול בית קפה במרכז המסחרי ברעות? הפתרונות לדבי כהן, בעלת סניף "לחם ארז" ברעות.

כהן נולדה כאמור בפנסילבניה, בעיר בה מקור העניין היחיד היה קרבתה היחסית לפילדלפיה, כפי שהיא מספרת. בתחילת שנות העשרים שלה נסעה ללמוד בבירת צרפת ספרות השוואתית ותקשורת. המשיכה לצרפת הגיעה לאחר שכבר בתיכון השתתפה בתוכנית חילופי סטודנטים ושלטה בשפה. את הלימודים באוניברסיטה הצרפתית קיבלה כהן ללא עלות בתמורה לעבודה כ"אופר" בבית משפחה מקומית.

במהלך הלימודים פגשה כהן באקראי, בתחנת המטרו, בחור ישראלי צעיר שהגיע לפאריז במהלך הטיול של אחרי הצבא. 21 שנים עברו מאז והשניים עדיין יחד, נשואים ומגדלים את ילדיהם. לאחר אותה פגישה ברכבת התחתית השניים המשיכו הלאה ולאחר הולדת בנם הראשון עברו לישראל. "הוא התגעגע לקוסקוס של אמא שלו", מספרת כהן בחיוך רחב.

איך קרה שאמריקאית שלא מדברת מילה בעברית מחליטה לעלות לישראל?

"הייתי בת 25, בהיריון, וזה כנראה מה ששגרם למנגנון, לקפיץ לקפוץ. אצלנו האמריקאים אנחנו מתפזרים כשגדלים. מגיל 18 עוזבים את הבית וחוזרים הביתה פעם בשנה. אבל אני כבר הייתי מאוד מאוד עצמאית ובעלי רצה מאוד לחזור הביתה. כשאתה רואה גבר מאצ'ואיסט בוכה עם דמעות אמיתיות שהוא מתגעגע לאמא שלו, אז הלב שלי לא עמד בזה. אני גם אדם גמיש שמסוגל לייצר את עצמו מחדש ולהתמודד עם שינויים. הוא הרגיש שמקומו הוא פה עם המשפחה שלו שזקוקה לא וכך זה קרה".

איך הייתה ההתאקלמות שלך בארץ?

"אני מתאקלמת בכל מקום, פחות או יותר. למדתי את השפה די מהר. לא ידעתי מילה בעברית לפני, אבל למדתי והסתדרתי. בהתחלה עבדתי רק במקומות עבודה דוברי אנגלית, כמו קרן של חב"ד שהביאה לארץ ילדים מאזור צ'רנוביל. אחר כך למדתי את השפה, הילדים שלי מעט גדלו והתחלתי להפיץ קורות חיים והתקבלתי לרשות המחקר בבר אילן, שם כתבתי בקשות למענקים וניהלתי תוכנית מחקר ופיתוח".

 

* * *

כמו שמראים קורות חייה הענפים של כהן, היא לא האדם שנשאר בתחום אחד למשך כל הקריירה. "אחרי בר אילן התגלגלתי לתחום הביו-טק. דברים פשוט קרו. הזדמן לי לעבור הכשרה מקצועית בתחום וככה נכנסתי לענף. עבדתי על פיתוח תרופות, בעיקר תרופות אונקולוגיות וזה מה שעשיתי בעשור האחרון, עד שפתחתי ברעות את בית הקפה".

הרעיון לרכוש זכיינות ולהקים ברעות סניף של רשת בתי הקפה הגיע לאחר שלכהן "הסתובב בורג בראש" כהגדרתה. "התחשק לי לעשות שינוי דרסטי", היא מספרת. "השתעממתי כבר ורציתי להמציא את עצמי מחדש. נהניתי במה שעשיתי, אבל רציתי להיות אדון לעצמי. חשבתי לעצמי על מה אצטער שלא עשיתי לפני הפנסיה והבנתי שזה להיות בעלת עסק. שקלתי הרבה מאוד דברים בכל מיני תחומים ואיכשהו התגלגלתי לשיחה במטה 'קפה-קפה', שמחזיקים בחלק מהבעלות על רשת לחם ארז. החלטתי לבדוק את העניין והרעיון לפתוח כאן סניף מאוד התחבר לי למודיעין".

למרות החשש להיכנס לתחום, הידוע כאחד המסוכנים ביותר וקשים להצלחה (מה גם שכהן הייתה חסרת כל ניסיון בענף המסעדנות) היא החליטה "ללכת על זה" ונשמעת היום מרוצה מתמיד. "מאוד מתאים לאופי שלי לקחת סיכונים, לעשות את הדבר הכי לא צפוי. כנראה שאני יודעת להתאים את עצמי לדברים חדשים. כנראה שאני כל הזמן מחפשת אתגרים חדשים ויש בי רצון להוכיח את עצמי עוד ועוד. כולם חשבו שאני משוגעת, כולל בעלי, אבל אני יותר הרפקתנית ויכולה לקחת סיכונים".

ואיך הייתה הכניסה שלך לתחום?

"מאוד התחברתי לעניין של לשרת אנשים ולשמח אותם. לגרום להם ליהנות מהאוכל בפינה פסטורלית ונעימה. הייחוד של המקום, בין השאר, הוא ברמת השירות המאוד גבוהה שאני דורשת מהצוות שלי. ידעתי שהתחום הזה מאוד מסוכן והרגשתי שעם הטוויסט האמריקאי שאני מביאה אתי, אני יכולה לתת לקהל משהו אחר. לתת ללקוחות את מה שאני מאמינה שמגיע לאנשים שעובדים מאוד קשה ויוצאים לבלות. מגיע להם לקבל תמורה. מגיע להם בעל העסק יגיד להם תודה שבאו ולא להיפך".

* * *

כבר יותר משנתיים ובית הקפה פועל בהצלחה וכהן מעידה על עצמה כי היא לומדת תוך כדי ריצה. "אני מאוד גאה בפרוייקט הזה. זה עולם אכזרי מאוד ואני חושבת שלמדתי המון ואני מצליחה לקחת את העסק הזה ממקום של בית קפה הלאה לתחומים אחרים".

מלבד הברקות שיווקיות כמו מנת ילדים בחינם במהלך החופש הגדול למי שמזמין מנת מבוגרים, כהן מתפרשת הלאה אל מעבר לבית קפה סטנדרטי עם יוזמות מרעננות. "התחלתי לערוך כאן סדרה של אירועים תחת הכותרת 'אוכל, שתייה, תרבות'. הרעיון המקורי היה לתת במה לאנשי עסקים עצמאיים מקומיים, אנשים שחיפשו מקום בו יוכלו להציג את עצמם. משם זה התפתח לתחום התרבות. היו לנו כאן הופעות מוזיקה של אומנים צעירים בחצר, בשבוע הבא יש הרצאה של אחת מנשותיו לשעבר של גואל רצון, ליהיא לפיד תגיע לכאן בהמשך ובשבוע שעבר הייתה כאן הצגה של תיאטרון הבמה במסגרת 'קפה-תיאטרון'. היה גם ערב סטנד אפ ויש לנו עוד הרבה תוכניות".

איך נראה הלקוח המודיעיני?

"לא מספיק אנשים במודיעין יודעים שהמקום קיים, אבל מגיעים לכאן גם אנשים מירושלים ומראשון לציון. בהתחלה כשסיפרתי שפותחת בית קפה ברעות אמרו לי שיהיה לי קשה. אמרו שהאנשים במכבים הם אנשים קשים שחושבים שמגיע להם הכל. אני לא חווה את זה. אלו תופעות מינוריות, גם בגלל שאני דורשת מהצוות שירות ברמה הכי גבוהה. אני חושבת שכאשר אתה ניגש לבן אדם עם חיוך, עם שירות שבא מכל הלב, הלקוח כבר מגיע בחוויה אחרת ונהנה. יש פה גם הרבה אנשים צעירים שעובדים קשה ויש להם מעט מאוד זמן לצאת לדייט או לבילוי עם האשה והם רוצים להספיק הכל. אנשים במודיעין הם לרוב מאוד עסוקים, למרות שיש גם הרבה מאוד עצמאיים ו'ביטחוניסטים' לשעבר עם זמן פנוי שאוהבים לשבת בבית הקפה ולערוך את הפגישות שלהם כאן".

יאיר דנון