(newsדיור מוגן 10.7.19
עסקת הנדל"ן הטובה בהיסטוריה

עסקת הנדל"ן הטובה בהיסטוריה

מושב שילת הוא היום אחד המקומות הנחשקים בישראל, והמחירים בהתאם. בדיוק ארבעים שנה אחרי העליה על הקרקע מספרים המייסדים על הימים הראשונים, שהיו חלוציים לכל דבר ומזכירים יותר את ראשית הציונות מאשר את 1977. לקרוא ולא להאמין

צילומים פרטיים

בימים בהם העיר מודיעין נמצאת בתקופת שיא של פיתוח עם כניסת הדיירים לשכונה חדשה, הקמת התחנה המרכזית והעבודות להשלמת המע"ר, נזכרים במושב שילת הצמוד לעיר בתקופה בה הגבעות באזור היו שוממות.

בחודש הבא יציינו במושב את יום העלייה לקרקע, אי-שם לפני ארבעים שנה, ב-15 באוגוסט 1977. ההכנות לחגיגות כבר בעיצומן ואנו ניצלנו את ההזדמנות לחזור לאותם ימים ולשמוע מכמה מחברי הגרעין המייסד איך בכלל הגיעו לכאן וכיצד נראו אותם ימים בהם אפילו הכביש לא הגיע עד למושב החדש.

* * *

 

ילדי שילת בשנים הראשונות עם הגננת המיתולוגית

ראשיתו של מושב שילת בשנת 1974, כאשר קבוצה של קצינים בחיל הקשר החלו לארגן גרעין משפחות שיקימו יישוב חדש באזור מודיעין של היום. המקום שנבחר היה ידוע בשם חירבת ביר טוויל, בין מכבים לרעות, הידועה היום בשם "גבעת הברושים". כשהרעיון הובא בפני ועדת השרים להתיישבות התברר כי יש מקום אחר באזור בשם חירבת שילטא המיועד להתיישבות, ולשם הופנה הגרעין ומכאן שם הישוב.

דודי עפרון, אחד מחברי הגרעין המייסד, מספר: "הגרעין נוצר בעצם בשיטת חבר מביא חבר. בתחילת 1975 כבר הייתה רשימה די גדולה של אנשים שמעוניינים להצטרף, שהרבה מהם עזבו ממש לפני העלייה לקרקע מפני שנרתעו מהתנאים הקשים. אבל מיום הקמת היישוב כמעט ואף משפחה לא עזבה. הרעיון היה להקים יישוב, אבל בגלל מגבלות קרקע פורייה לחקלאות ורצון של חלק מהחברים שלא להיות חקלאים, הוחלט שהמושב יהיה כפר חקלאי, תעשייתי ותיירותי. היינו מתכנסים מדי יום שלישי בערב על יד קולנוע מקסים בתל אביב ומתדיינים ומתווכחים עד הלילה. זה לקח המון זמן, אבל מרגע שהתקבלה החלטה זה כבר רץ במהירות".

באותן שנים אזור מודיעין היה ריק לחלוטין מהתיישבות. איזור ספר לכל דבר, כשמלבד הכפרים הפלסטיניים שבסביבה אין שום יישוב. כפר רות ומתיתיהו היו רק בתכנון ועל שאר היישובים בסביבה, שלא לדבר על מודיעין עצמה, עוד היה מוקדם לחלום.

חששתם להקים את המושב בלב השממה?

"אני מגיע ממשפחה בה כל דור הקים לפחות יישוב אחד. לסבא רבא שלי הציעו לקנות אדמה בפתח תקווה, אבל הוא רצה לגאול את האדמות והקים את מרחביה. אבא שלי היה ממקימי המושב שרונה, אחי הקים יישוב ואני את שילת. כך שלי הרעיון לא היה מוזר. אשתי לעומת זאת לא ממש האמינה ברעיון הזה. זאת גם הייתה תקופה אחרת. זה היה אחרי המכה של מלחמת יום כיפור והיתה תחושה חזקה שצריך ליישב את המתניים הצרות של המדינה. ועדת ההתיישבות אישרה באותו זמן שורה של יישובים, כולל אותנו. רצו להפגין השתלטות על מה שנקרא אז 'שטח ללא בעלות'".

 

אסיפת חברים אי שם בשנות השבעים

* * *

גם אווה פנצר ובעלה המנוח היו חברים באותו גרעין מייסד. "בעלי היה אז קצין בחיל קשר ושמע מחברים שלו שהם מארגנים גרעין להקמת יישוב. גרנו אז בפתח תקווה והייתי בת 25 וסטודנטית בשנקר. אמרתי לעצמי שאם כבר לקחו אותי לגור בפריפריה, כי לא יכולנו להרשות לעצמנו לקנות דירה בתל אביב, אז זה כבר לא משנה אם נעבור לאזור שאין בו כלום. רצינו באמת להכות שורשים, להקים משפחה במקום איכותי ואת זה קיבלנו בגדול".

מה חשבת כשראית את המקום בפעם הראשונה?

"אני זוכרת שהגענו לכאן עם פיאט 600 שבקושי שרד את הדרך וכל כמה קילומטרים היינו צריכים לעצור ולמלא מים ברדיאטור. זה היה מלהיב. הייתה תחושה של חלוציות אמיתית וחשבנו שנקים פה משהו שונה מכל מה שהכרנו וחווינו לפני. לא חשבנו שהאזור יתפתח למשהו כמו שהוא היום. אז זה בכלל לא היה באופק ופשוט רצינו להקים מקום עם תחושה עמוקה של משפחתיות וקהילתיות".

* * *

לאחר קבלת האישורים והיציאה לדרך נקבע תאריך יעד לעלייה לקרקע. עוד לפני יום ההגעה עצמו החלו ההכנות. "תשאל איך בנו לנו את הבתים?" אומר עפרון ומשיב: "שלחו לנו שופל מהסוכנות, שהגיע ושיטח אזור בו רצו להציב בית. הזיז קצת עפר, הידק מעט את האדמה וזהו, שמו בית. בלי יסודות אפילו. הבתים היו מוכנים לאיכלוס כבר בתחילת קיץ 1977, אבל אלה מאיתנו שהיו אמורים לעסוק בחקלאות התחילו כבר לפני העלייה לקרקע להקים את החממות. ידענו גם שאם נחכה עד לאוגוסט כדי לשתול את הפרחים זה יהיה מאוחר מדי, כך שהיינו מגיעים לכאן לעבוד עוד לפני שהיה מושב. היינו עובדים ביום וישנים בלילה בשטח. היו עוד דברים שהיינו צריכים להכין עוד לפני העלייה לקרקע. הביאו לנו צינורות ואנחנו עשינו את מערכת הביוב בעצמנו. גם את הגדר מסביב למושב הקמנו לבד. גם אחרי העלייה לקרקע העבודה לא הסתיימה, כך שבימי שבת היו גיוסים. כולם היו מגיעים ונותנים יום עבודה וככה התחלנו להפוך את המקום לבית".

עם העלייה לקרקע הגיעו למקום 25 זוגות ומשפחות, שהחלו לבנות חיים במקום בו אין בעצם כלום. לא כבישים, לא מדרכות ובקושי רב הגיעו למקום מים וחשמל. "את המים היינו מקבלים מצינור מאוד צר, אולי בקוטר של צול או צול וחצי", מספר עפרון. "הצינור הגיע מאזור מבוא חורון, שכבר עלו לקרקע לפנינו והיו מעט יותר מפותחים. הצינור הזה היה ממלא קוביית פח בכפר החשמונאי, שנמצאת שם עד היום לדעתי, ובעזרת הגרביטציה היינו מקבלים את המים לבתים".

מאיפה קיבלתם חשמל?

"לא הייתה רשת מסודרת של חשמל. היה לנו גנרטור שקיבלנו מהסוכנות ופעל בחלק מהשעות. כשהגענו לחורף והיו תינוקות והיינו חייבים לדאוג שהבתים יהיו מחוממים מינינו 'תורן גנרטור', שהתפקיד שלו היה לצאת ולהתניע אותו מחדש בכל פעם שהוא נכבה מפני שהוא לא עמד במאמץ. בכל פעם לפני שהיה מתניע את הגנרטור מחדש, התורן היה עובר בין הבתים וצועק 'נא לכבות את התנורים'".

פנצר: "החורף הראשון היה ממש מאתגר, אבל חיינו אז במין גיחוך וצחוק אינסופי. לנו זאת הייתה חוויה בעיקר משעשעת. קנינו מגפי רפתנים וכל הליכה עד למכונית היינו צריכים לעצור ולחלץ את המגף שנשאר בבוץ. היו הפסקות חשמל והיית צריך לרוץ בגשם באמצע הלילה כדי להדליק את הגנרטור. כבישים לא היו וזה לא היה ממש סימפטי לנסוע בדרכי עפר בלילות. זה דרש ממני אומץ".

עפרון: "זה היה כמו במחנה קיץ של תנועת הנוער. הנשים היו אז צעירות ו'ג'באריות' ובאמת כל הכבוד להן. אלו לא הנשים המפונקות של היום. התנאים הפיזיים הבלתי אפשריים האלה היו בסופו של דבר אתגר שעשה לנו תחושה של כיף גדול".

 

היישוב הזמני בהתחלה לא היו מדרכות

מספר שנים עברו עד שנסלל הכביש שחיבר את המושב עם אזור קברות המכבים, וכך גם לגבי מים זורמים ורשת חשמל. בינתיים נאלצו המשפחות להסתדר בכוחות עצמן. כך למשל דאגו לרופא שיגיע פעם בשבוע למושב החדש, במקום בטלפון השתמשו ברדיו צבאי שקיבלו אנשי הקבע שביניהם ואת הקניות עשו בעיקר בלוד. "הייתה לנו צרכניה שהקמנו בשלב מסויים", מספרת פנצר, "אבל היה בה בעיקר שימורים ודברים כאלה. דברי חלב היו מגיעים אלינו פעמיים בשבוע ואפילו לחם לא היה".

עפרון: "בדרך חזרה מהבסיס בצריפין היינו עוברים בשוק בלוד, קונים ארגזים שלמים של ירקות ומחלקים אותם אחר כך לחברים. גם היינו במגע עם הכפרים הערבים מסביב והיה קשר יוצא מן הכלל איתם. עד היום אני מכיר כל משפחה וכל בית והקשר נשמר".

בשנה הראשונה הצטרף למושב גם זוהר ברעם, שלימים יקים בו את 'הכפר החשמונאי'. הוא מספר: "ידענו שמגיעים לשממה, אבל גם היה לי ברור שהאזור הזה הוא המרכז הגיאוגרפי הכי מדוייק של המדינה ומתישהו יבינו את זה והאזור יפותח. לי לא הייתה בעיה שהאזור היה ריק. גרתי לפני זה באילת והסתובבתי המון בסיני ככה שהייתי רגיל לזה. רעייתי נעמי הייתה די דומה לי מהבחינה הזאת כך שזה לא הרתיע אותנו. החזון שראינו כאן משך אותנו. לא היה לנו את הלוקסוס של עיר קרובה ואפילו כדי לקנות מחט היית צריך לנסוע ללוד, שלא לדבר על מלט לו הייתי זקוק כדי לבנות את הכפר החשמונאי. אבל נהניתי מזה. הייתי נוסע עם הילדים בג'יפ בכל הכפרים שמסביב, שלהם לא היה חשמל ואפילו לא מים זורמים".

* * *

כאמור, באותה תקופה אזור מודיעין היה ריק מאדם, לאחר שהכפרים הערביים בסביבות העיר של היום נחרבו וננטשו במהלך מלחמת תש"ח, ולאחר מכן במלחמת ששת הימים. מי שמילאו את הוואקום היו בעלי החיים. "נוצרה כאן באותה תקופה מערכת אקולוגית שלמה ומשגשגת", מספר זוהר ברעם. "האזור שימש רק לאימונים של הצבא והיו כאן עדרי צבאים ענקיים. היו אלפי תנים ושועלים ואפילו מעט זאבים. היו כאן גם קרקלים שנדדו לכאן מהנגב. אחד מהם אפילו נכנס לי פעם לכפר החשמונאי".

באותן שנים ראשונות בהן נולדו וגדלו ילדי הדור הראשון של המושב, הם נהנו מילדות שכמוה כבר אי אפשר למצוא בישראל של המאה ה-21. "באותם ימים זה לא היה מקובל שילד מגיע לגיל 12 ואבא שלו לא ילמד אותו לנהוג ברחובות שילת. קניתי לבן שלי אופנוע קטן והוא משתולל עם החברים שלו על הגבעות", מספר ברעם.

מה שלא ידעו אותם ילדים, וגם חלק מהגברים, הוא שמאחורי תנופת הילודה של השנים הראשונות במושב לא עמד רק גילם הצעיר של החברים, אלא גם מחשבה מראש. ורדית עפרון, רעייתו של דודי שהייתה אז אחות טיפת חלב, מספרת: "היינו אז בלחץ שיש רק שלושה ילדים ואיך נפתח ככה כיתת גן. אמא של דודי בעלי באה ואמרה שאנחנו חייבות לעשות משהו, אז הלכנו ועברנו בין כל הנשים ו'דחפנו' אותן להיכנס להריון במהירות. אני חושבת שהגברים אפילו לא ידעו שעשינו את זה. ובאמת הצלחנו ובסוף הייתה כיתת גן שבה היו עשרה ילדים".

אווה פנצר: "הסיפור עוד יותר משעשע. כשחילקו את הבתים בין החברים היו שני גדלים של דירות. אחת בגודל 55 מ"ר והשנייה בגודל של 65 מ"ר. כמובן שהיה ביקוש רב יותר לדירות הגדולות. מה עשו? החליטו שכל משפחה שיש לה רק ילד אחד ורוצה לקבל את הבתים הגדולים, תתחייב להביא לעולם ילד נוסף בתוך תקופה מסויימת".

מכללת די בי איי